באחת הסצנות הדרמטיות ביותר בדרמה העברית בראשיתה, במחזה “הדיבוק” מאת ש.אנסקי (בתרגומו של ח”נ ביאליק), נתפס דיבוק בגופה של בתולה, הכמהה לחתנה.
כדי לגרשו קורא הר’ עזריאל: “בשם עדת בני ישראל, עם קדוש, ובשם כל הצדיקים הקדושים, אני עזריאל בן הדסה גוזר עליך, הדיבוק, שתצא תכף ומיד מן הבתולה לאה בת חנה ולא תגרום ביציאתך שום נזק לא לבתולה הנ”ל ולא לשום אדם מן העומדים כאן ולא לשום ברייה שבעולם. ואם לא תציית לי – אצא כנגדך בחרמות ושמתות ונידויים וקללות ובכל כוח ידי הנטויה… ואם תעשה בקשתי, אשתדל בכל מאמצי כוחי לתקן אותך ולגרש מעליך את כל השדים והמחבלים הסובבים אותך.”
הדיבוק, מתוך גופה של לאה, עונה לו: “איני מתיירא מפני החרמות והקללות ובהבטחותיך איני מאמין. אין כוח בעולם שיוכל להמציא לי מנוחה. אין מקום לי בעולם. כל הדרכים נסגרו בעדי, כל השערים ננעלו בפניי. אין בגן עדן היכל עליון מהיכלי עתה, ואין תהום עמוקה מן התהום הנכונה לי. יש ארץ ושמיים ועולמות אין מספר, ובכולם לא מצאתי מקום מנוחה קדוש וטהור כמקומי עתה. פה אנוח לי כתינוק בחיק אמו ולא אירא רע. ועתה האומרים אתם לגרשני גם מן המקום הזה? אל נא תגרשוני! אל נא תשביעוני!
ר’ עזריאל: בעל כורחך תצא מגופה של הבתולה לאה בת חנה.
לאה: (הדיבוק. בתוקף) לא אצא!
ר’ עזריאל: בשם אלוהי העולם אני משביעך בפעם האחרונה, שתצא מן הבתולה לאה בת חנה! ואם לא תשמע גם הפעם בקולי, אטיל עליך חרם ואמסרך בידי מלאכי חבלה!”
ומכיוון שהדיבוק מסרב לצאת מגופה של לאה, הר’ עזריאל מקיים את טקס הגירוש. בסופו הדיבוק מגורש, ולאה מאבדת את חייה. אך באופן אירוני מאוד מתאחדת עם חנן, חתנה, אחרי מותה.
*
הערב, עם תום הקריאה בעיתוני השבת וברשתות החברתיות, חשבתי על מעלליו הבלתי נתפסים של בנימין נתניהו, ונזכרתי בסצנה הזאת. אמרתי בלבי, שבנימין נתניהו הפך, במהלך שנות כהונתו כראש ממשלת ישראל, לדיבוק קולקטיבי של אומה שלמה. מסית ומדיח, אומר אחת בפה ואחת בלב, מבטיח ומסובב בכחש את סובביו, מפלג את העם היהודי ואת החברה הישראלית, ואגב כך מזניח את כול תחומי אחריותו כראש ממשלה – המשא ומתן לשלום, הביטחון, חינוך, בריאות, כלכלה, הדאגה לקשישים, לנכים, לחד הוריות, ללהט”בים – ועל כל מחדליו הוא מצליח לכסות בתדמיות כוזבות, בספינים ובדברי שטנה.
בנימין נתניהו, פעם דיפלומט צעיר ומבטיח מעל במת האו”ם, הפך לדיבוק של החברה הישראלית, לרוח רעה, שחורה משחור, סכסכנית, המחריבה את כול אשר היא נוגעת בו. איש אינו יכול לשרוד זמן רב מדי בקרבתו ובקרבת משפחתו. האופל שלהם הוא חומצתי, מאכל כול. והרוע שהם מקרינים על סביבותיהם הביא כבר לרציחתו של ראש ממשלה, ועלול להביא גם למלחמת אחים.
באיש הזה, המנסה בכול כוחו למוטט את שלטון החוק כדי לבצר לעצמו חסינות, יש לנהוג כפי שנוהגים בדיבוק רע.
את טקס גירוש הדיבוק, ששמו בנימין נתניהו, צריכים לעשות חברי מרכז הליכוד. אם חפצי חיים הם, הם צריכים להקיא אותו מקרבם. אין הם זקוקים לרבנים. הם יכולים להתכנס יחד, להכיר בעובדה שדיבוק השתלט עליהם, ודרכם על עם ישראל כולו, ולגרשו מתוכם, מתוכנו. אפשר לעשות זאת בהצבעה דמוקרטית. אפשר להיעזר לשם כך גם בלחש נגד עין הרע, ממרן רבנו החיד”א, כדלקמן:
מַשְׁבִּיעַ אֲנִי עֲלֵיכֶם כָּל מִין עֵינָא בִישָׁא, עֵינָא אוּכְמָא, עֵינָא צָרוֹבָא, עֵינָא תִכְלְתָא, עֵינָא יָרוֹקָא, עֵינָא אֲרוּכָה, עֵינָא קְצָרָה, עֵינָא רְחָבָה, עֵינָא צָרָה, עֵינָא יְשָׁרָה, עֵינָא עֲקוּמָה, עֵינָא עֲגוּלָה, עֵינָא שׁוֹקַעַת, עֵינָא בוֹלֶטֶת, עֵינָא רוֹאָה, עֵינָא מַבֶּטֶת, עֵינָא בוֹקַעַת, עֵינָא שׁוֹאֶבֶת, עֵינָא דִדְכוּרָא, עֵינָא דְּנוּקְבָא, עֵינָא דְאִישׁ וְאִשְׁתּוֹ, עַיִן דְּאִשָּׁה וּבִתָּהּ, עֵינָא דְּאִשָּׁה וּקְרוֹבָתָהּ, עַיִן דְּבָחוּר, עַיִן דְּזָקֵן, עַיִן דִּזְקֵנָה, עַיִן דִּבְתוּלָה, עַיִן דִּבְעוּלָה, עַיִן דְּאַלְמָנָה, עַיִן דִּנְשֹוּאָה, עַיִן דִּגְרוּשָׁה, כָּל מִין עֵינָא בִישָׁא שֶׁיֵּשׁ בָּעוֹלָם שֶׁרָאֲתָה וְהִבִּיטָה וְדִבְּרָה בְּעַיִן הָרָע עַל פב”פ, גָּזֵרְנָא וְאַשְׁבַּעְנָא לְכוֹן בְּהַהוּא עֵינָא עִילָאָה, עֵינָא קַדִּישָׁא, עֵינָא חַדָּא, עֵינָא חִוָּורָא, עֵינָא דְאִיהִי חִיוַּור גּוֹ חִיוַּור, עֵינָא דְכָלֵיל כָּל חִיוַּור, עֵינָא דְכֻלָּא יְמִינָא, עֵינָא פְקִיחָא, עֵינָא דְאַשְׁגָּחוּתָא תְּדִירָא, עֵינָא דְכֻלָּא רַחֲמֵי, עֵינָא דְאִיהִי רַחֲמֵי גּוֹ רַחֲמֵי, עֵינָא דְכָלֵיל כָּל רַחֲמֵי, עֵינָא דְלֵית עֲלָהּ גַּבְנִינֵי, עֵינָא דְלָא אִדְּמִיךְ וְלָא נָאִים, עֵינָא דְכָל עֵיינִין בִּישִׁין אִתְכַּפְיָין וְאִתְטַמְּרָן גּוֹ כֵיפִין מִן קֳדָמוֹהִי, עֵינָא דְנָטִיר לְיִשְֹרָאֵל כְּדִכְתִיב הִנֵּה לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן שׁוֹמֵר יִשְֹרָאֵל, וּכְתִיב הִנֵּה עֵין יְיָ אֶל יְרֵאָיו לַמְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ, בְּהַהִיא עֵינָא עִילָאָה גְּזֵרִית וְאַשְׁבָּעִית עֲלֵיכוֹן כָּל מִין עֵינָא בִישָׁא, שֶׁתָּסוּרוּ וְתַעַרְקוּ וְתִבְרְחוּ וְתַרְחִיקוּ מֵעַל (פלוני\ת בן פלונית – שם האדם עליו אומרים את הלחש ושם אמו) וּמֵעַל כָּל בְּנֵי בֵיתוֹ, וְלֹא יִהְיֶה לָכֶם כֹּחַ לִשְׁלוֹט ב(פלוני\ת בן פלונית – שם האדם עליו אומרים את הלחש ושם אמו) וּבְכָל בְּנֵי בֵיתוֹ, לֹא בַיּוֹם וְלֹא בַלַּיְלָה, לֹא בְהָקִיץ וְלֹא בַחֲלוֹם, וְלֹא בְּשׁוּם אֵבֶר מֵרְמַ”ח אֵבָרָיו, וְלֹא בְּשׁוּם גִּיד מִשְּׁסָ”ה גִּידָיו (כשאומרים את הלחש על אשה, אומרים: וְלֹא בְּשׁוּם אֵבֶר מֵאֵבָרֶיהָ, וְלֹא בְּשׁוּם גִּיד מִגִּידֶיהָ), מֵהַיּוֹם וּלְעוֹלָם. אָמֵן נֶצַח סֶלָה וָעֶד.
אַתָּה סֵתֶר לִי מִצַּר תִּצְּרֵנִי רָנֵּי פַלֵּט תְּסוֹבְבֵנִי סֶלָה.
יֹשֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן בְּצֵל שַׁדַּי יִתְלוֹנָן. אֹמַר לַיְיָ מַחְסִי וּמְצוּדָתִי אֱלֹהַי אֶבְטַח בּוֹ. כִּי הוּא יַצִּילְךָ מִפַּח יָקוּשׁ מִדֶּבֶר הַוּוֹת. בְּאֶבְרָתוֹ יָסֶךְ לָךְ וְתַחַת כְּנָפָיו תֶּחְסֶה צִנָּה וְסֹחֵרָה אֲמִתּוֹ. לֹא תִירָא מִפַּחַד לָיְלָה מֵחֵץ יָעוּף יוֹמָם. מִדֶּבֶר בָּאֹפֶל יַהֲלֹךְ מִקֶּטֶב יָשׁוּד צָהֳרָיִם. יִפֹּל מִצִּדְּךָ אֶלֶף וּרְבָבָה מִימִינֶךָ אֵלֶיךָ לֹא יִגָּשׁ. רַק בְּעֵינֶיךָ תַבִּיט וְשִׁלֻּמַת רְשָׁעִים תִּרְאֶה. כִּי אַתָּה יְיָ מַחְסִי עֶלְיוֹן שַׂמְתָּ מְעוֹנֶךָ. לֹא תְאֻנֶּה אֵלֶיךָ רָעָה וְנֶגַע לֹא יִקְרַב בְּאָהֳלֶךָ. כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָּךְ לִשְׁמָרְךָ בְּכָל דְּרָכֶיךָ. עַל כַּפַּיִם יִשָֹּאוּנְךָ פֶּן תִּגֹּף בָּאֶבֶן רַגְלֶךָ. עַל שַׁחַל וָפֶתֶן תִּדְרֹךְ תִּרְמֹס כְּפִיר וְתַנִּין. כִּי בִי חָשַׁק וַאֲפַלְּטֵהוּ אֲשַׂגְּבֵהוּ כִּי יָדַע שְׁמִי. יִקְרָאֵנִי וְאֶעֱנֵהוּ עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה אֲחַלְּצֵהוּ וַאֲכַבְּדֵהוּ. אֹרֶךְ יָמִים אַשְׂבִּיעֵהוּ וְאַרְאֵהוּ בִּישׁוּעָתִי.
ואני, עבדכם הנאמן, מבקשכם, קוראיי וקוראותיי, בקשה קטנה. ביום ה-17 בספטמבר, כאשר תעמדו מאחורי המחיצה של הקלפי, אנא אמרו בקול רם את הפסוקים האחרונים הללו, מ”יושב בסתר עליון בצל שדי יתלונן” ועד “אורך ימים אשביעהו ואראהו בישועתי.”
האמינו לי שזה יעבוד. הנה הוכחה.
שבוע טוב לכם/ן מארץ ציון ירושלים, תיבנה במהרה בימינו, אמן.
