את העבודה על ספרי הבא התחלתי לפני כשלוש שנים, כמעט במקביל לתהליך הפונדקאות, שבסופו נולדו לי בניי, מיכאל ודניאל. העבודה התחילה מחלום, שהוביל אותי לתחקיר, ששלח אותי לקצווי תבל, רגע לפני הנסיעה להודו, ללידת בניי.
מאז אני כותב.
אבל אני בעיקר הורה יחיד לשני עוללים.
במהלך שלוש השנים הללו – הבטחתי לעצמי לסיים את הספר לפני שנתיים, וגם לפני שנה – כתבתי הרבה. אבל באופן שונה מאשר בעבר. במפוזר. במכונת הכתיבה, במחברות הצהובות ואפילו על המחשב, הנייד וגם הנייח. בעבר, הייתי כותב שש שעות מדי יום, מארבע אחר הצהריים עד עשר בלילה, ורק אחרי כן יוצא לבלות עד שתיים לפנות בוקר. זה סדר יום שכיום אני יכול רק לחלום עליו. אבל אני גם לא מתגעגע אליו. כיום, השעות מארבע ואילך מוקדשות לילדיי, ולהם בלבד.
כתוצאה מכך הבנתי בתחילה, שאני אישה כותבת. ושעלי לכתוב כמו אישה כותבת, במקביל למטלות ההורות, הבית והפרנסה. אחרי כן פיניתי לי שלושה בקרים בשבוע. אבל במקום לכתיבה הם שימשו אותי לניקוי הבית, לכביסה, לסידורים.
וככל שנקפו החודשים, והכתיבה נעשתה יותר ויותר מפוזרת, מבוזרת, לא ממוקדת, זה הכניס אותי לתסכול. כי זה לא שאינני כותב. אני כותב מדי יום. אבל הכתיבה כל כך מתפרשת על פני תחומים שונים, ז'אנרים שונים, בכמה סוגי מדיה במקביל, שיצרתי הר של מחברות לא מוקלדות, המון קבצי מחשב, שחלקם אבדו בקריסות מחשב וחלקם חבויים בגיבויים על גיבויים, מצב של כאוס בלתי אפשרי בעבור אדם כותב.
בתוך כך הצטברו אצלי חומרים להרבה יותר מספר אחד. חומרים לרומאן הבא, סיפורים קצרים לספר סיפורים וגם חומרים לספר על ההורות המיוחדת שאני חווה. אבל מה שהטריד אותי היה קצב ההתקדמות שלי ברומאן הבא.
לאחרונה, לפני מספר שבועות, החלטתי לאמץ את כוחותיי, ולנסות לכתוב רצף של הספר מתחילתו ועד סופו. במלים אחרות, להוסיף סצנות במקומות שבהם הן חסרות, לנסות להדביק זו לזו את הסצנות הכתובות כבר, לעגן את הכול בהקשר ההיסטורי הנכון, ולראות מה יצא מתחת ידיי.
עד אתמול זה מה שעשיתי. כתבתי בכל רגע נתון, במישרין על המחשב הנייד. שכל מי שמכיר אותי יודע שזה ממש חילול הקודש בעבורי. כי כתיבתי על גבי מכונת הכתיבה היא הכתיבה העמוקה, הספרותית, ואילו זו שעל גבי המחשב היא כתיבה מהירה, ולעתים לא מוקפדת. אמרתי לעצמי שמותר לי לכתוב רע. העיקר שאסיים את הרצף.
במקביל חזרתי לזכור חלומות. היו לי כמה חלומות מדהימים בימים האחרונים, ואמש אפילו התעוררתי בשלוש לפנות בוקר, צלול וערני לחלוטין, כדי לכתבם.
הבוקר, אם כתוצאה מחלימת הדבר ואם פשוט משום שהבשיל בתודעתי, קמתי עם החלטה: היום, שהוא היום הפנוי הראשון שלי השבוע, אקדיש את כל שעות העבודה לפני הצהריים (ארבע וחצי שעות ברוטו) לאיחוי הרומאן. אאסוף את כל הסצנות שכתבתי, אעלה אותן על קובץ מחשב אחד, אעמד ואגיה את הכול, ואשלח זאת להדפסה. או אז אוכל לראות מה יש מתחת ידיי. אוכל לראות את הממותה שחפרתי – לפי הדימוי של סטיבן קינג בספרו 'על הכתיבה.'
התיישבתי בתשע ליד המחשב. כיוונתי שעון לתשע וחצי, כדי להגביל את זמן הסידורים און ליין. בתשע עשרים ושלוש התחלתי לעבוד, וכיוונתי שעון מדי שעה אחת קדימה, כדי לראות שאני מספיק לעשות מה שהחלטתי לעשותו. לקבץ את כל קבצי הרומאן הללו לקובץ אב אחד.
בשעה אחת ארבעים וחמש, בדיוק השעה של ארוחת הצהריים שלי, הפסקתי. עוד נותרה לי מעט עבודה, אבל נגמר לי הזמן.
הלכתי לאכול ולנוח, הבאתי את הילדים מן המעון. התכוונתי ללכת איתם לים, כמו שהבטחתי להם הבוקר. אבל כשהגענו לחוף מיכאל בכה שהוא לא רוצה ים, אלא הביתה. אז הסתובבתי עם האוטו ונסענו הביתה, בו בילינו כל אחר הצהריים.
בשלב מסוים הרגשתי שהשולחן קורא לי, שאני מוכרח לשוב אליו כדי לגמור את העבודה על הקובץ הזה. אז הזמנתי את הילדים להצטרף אלי בחדר העבודה, שישחקו לידי, והתיישבתי לעבוד. לאחות קבצים. במהירות.
זה היה ממש לא פשוט, משום שהעבודה שלי מנתקת אותי מן העולם, רגשית, תודעתית. כל כולי שקוע ברומאן שלי, גם אם מדובר בעבודת עימוד והדבקה בלבד.
בשלב מסוים הילדים יצאו מן החדר. בשלב מסוים גם שמעתי שקט. אתם יודעים למה אני מתכוון.
קפצתי מכסאי ומיהרתי אל תוך הבית. ואכן, מיכאל ודניאל עמדו על כסאות אוכל, שגררו בעצמם משולחן האוכל אל כיור המטבח. מיכאל מזג מים לכוסות מן הברז, ושפך אותם לצלחת על השיש, שכמובן עלתה מזמן על גדותיה. דניאל מזג לבדו מים ממתקן התמי ארבע, מים חמים, רחמנא ליצלן, לתוך כוס.
הורדתי אותם לקול מחאותיהם מן הכסאות, ניגבתי את הרצפה וחזרתי לעבוד לעוד כמה דקות.
בסופו של יום הצלחתי לעמודבהחלטתי. יש לי קובץ מחשב המכיל את כל החומר שכתבתי לספר הזה, ועוד קובץ המכיל את כל הסצנות הערוכות. מחר בבוקר אפנק את עצמי בפינוק הקבוע שלי, לשלב זה של העבודה – אלך עם דיסק און קי ל"אופיס דיפו," ואדפיס שם את שני הקבצים. מדובר בלמעלה מחמש מאות עמודים. זו לא כמות שאני רוצה להדפיס במדפסת הביתית.
ואז אשים את חמש מאות העמודים הללו על שולחני, ואתחיל לעבוד. לסדר סצנות לפי סדר העלילה, לסמן במרקר מה כדאי להרחיב, איפה עוד ראוי לכתוב, מה להשמיט, מה לפתח, מה להחסיר.
ואז אתיישב שוב לכתוב הכול מחדש.
למי שזה נשמע לו נורא, טעות בידו. זה אחד השלבים הנפלאים בעבודה. פתאום אתה רואה מול עיניך מה חפרת במשך שלוש שנים. במה עסקת. ועם מה יש לך לעבוד.
ולי, מכל מה שעשיתי היום, נדמה שיש לי עוד רב-מכר ביד.
וזה כל כך ריגש אותי, שלקחתי איתי את המחשב הנייד עם החומר לפגישה עם עובדיי לשעבר, ממשרד יחסי הציבור שהיה לי, פגישת מחזור אחרי עשר שנים של פרידה, במתחם 'שרונה' (אגב, עשו שם עבודה מדהימה של שחזור ופיתוח, אבל זה לפוסט נפרד).
לילה טוב.
