יומן החופש הגדול של מיכאל, דניאל ואבא שלהם (2).
קשה לי לנשום פה. עם זה קמתי הבוקר, וככול שהיום התקדם זה החריף. מיד חשבתי על כך שאולי זו השפעה של הקורונה ועלי לבדוק זאת. בתור התחלה חיפשתי מכשיר סטורציה ביישוב, אך כול בעלי המכשיר הזה היו בעבודה. אחר הצהריים קבעתי לדניאל תור אצל רופא הילדים, כדי שיבדוק קשיי נשימה שלו. בזמן האחרון הוא פיתח התקפים דמויי אסטמה. לדעת הרופא זה פסיכופיסי, אך כדי להרגיע אותי שלח אותו לרופא ריאות ורשם לו משאף לשעת מצוקה.
אחרי הביקור עם דניאל אצל רופא הילדים ניצלתי את ההזדמנות ונכנסתי למרפאת האחיות לבדוק את הסטורציה שלי. 98%, תודה לאל. אבל אלך לרופא המשפחה כדי שיבדוק גם אותי. בדרך חשבתי, שאולי הנשימה השטוחה שלי קשורה בכלל לאלרגיה העונתית הקבועה אצלי, שהשנה היא חריפה במיוחד. אקח הלילה כדור אנטי היסטמין ואראה.
כשדיברתי הבוקר על קוצר הנשימה שלי עם מישהי, ואז על ד', שאני מתגעגע אליו, קוצר הנשימה שלי החריף. היא הסבה את תשומת לבי לכך, ואמרה לי ש-ד' היה בשבילי כמו משב אוויר רענן, בתוך כול הכאוס הזה. הסכמתי איתה, ואמרתי לה, שהמציאות שאנחנו חיים בה חונקת. שמדי יום, כול היום והלילה, אנחנו מותקפים באלפי מכות על התודעה, שקשה לשאתן. אם בכלל, ואם מכך שהן לא באות רק מאויבינו מחוץ, אלא מבית. מראש הממשלה וחבר בוגדיו. שקשה לשאת מצב כזה, שבו ראש הממשלה הוא האחראי על החנק הזה על כולנו, איש איש במישורי חייו. שחייב לבוא לזה סוף.
היום התכתבתי עם חברה במחאה, לוחמת עזה, מתמידה. "אני כול הזמן בוכה," כתבה לי, "המצב קשה כל כך." דבריה כל כך מתמצתים את המצב של רובנו, שביקשתי ממנה רשות להכלילם בפוסט הזה. אכן, המצב כאן קשה ביותר. כול אחד ואחת מאתנו מוצא לו דרכים להתמודד עמו. יש שעוזבים, יש שנוסעים לחופשה, יש הנמנעים מחדשות או משתבללים בתוך עצמם, בתוך חייהם, יש המוצאים את הדרך להתמודד דווקא ביציאה לרחובות, להפגנות ולחסימות. כול אחד ואחת בדרכו/ה.
כשלעצמי הבנתי, שאני חייב לדבוק בקיים. לשמור על שגרת חיינו. יש לי שני ילדים צעירים בבית, ואני חייב לשמור על שגרת החיים בעבורם. לכן התעקשתי עמם על כך, שמדי בוקר אני יושב וכותב, ועורך, ועובד, ונפגשים רק באחת בצהריים, ואחר הצהריים הוא זמן המשפחה. כך היה גם הבוקר. התחלתי אותו באימון משקלות, מה שלא עשיתי כבר חודש, ואז באימון ארובי מקוצר. עשר דקות במקום שלושים. יותר מזה לא יכולתי. ואז, אחרי ארוחת הבוקר, התיישבתי לכתוב.
כתבתי בריכוז כזה, שלא זכרתי בכלל שיש לי סדנה בעשר בבוקר. בעשר וחמישה התקשרו אלי שני תלמידים לבדוק מה אירע לי, ואני התנערתי מן הכתיבה ונכנסתי לזום. הם כתבו, הקשבתי לדבריהם, הרציתי להם, ואז התפניתי לרבע שעה עד לשיחת זום אחרת. הבטתי בעצמי ואמרתי בלבי, צא אל הגינה ועשה בה משהו. לא משנה מה. מה שתספיק בעשר דקות.
ניגשתי אל דבוקת שתילי המנגולד בפתח הבית. צמחו לי שם ארבעה שיחי מנגולד דבוקים זה לזה, שלא התפתחו כיאות. החלטתי לעקור אותם ולהעבירם לאחת מערוגות גן הירק שלי. נטלתי לידי כף גינון וחפרתי אותם. אך להפתעתי גיליתי כי מתחת לשורש מצוי קן נמלים ענקי. מאות נמלים מבועתות יצאו ממנו, ועמן המון רימות לבנות.
הוצאתי את דבוקת המנגולד, ארבעה זרעים שהתחברו לשורש מרכזי אחד ארוך, וכיסיתי מחדש את הבוקר, כדי שהנמלים תרגענה ותשקמנה את ביתן, שהרסתי שלא ביודעין.
פיצלתי את שתילי המנגולד בסכין, משאיר לכול שתיל רבע של שורש ארוך, ושמתי אותם בצנצנת מים על השיש במטבח. נכנסתי לשיחת זום, ומיד אחריה יצאתי לשתול אותם בערוגה בגן הירק. ליד הערוגה היו עוד שלושה שתילי מנגולד מן העונה הקודמת, שלא התפתחו כיאות. אז עקרתי והעברתי גם אותם לתוכה, השקיתי אותם במשפך, ואז כבר הוספתי באותה ערוגה גם זריעה של פלפל ירוק. היו לי זרעים כאלה, בבית, והחלטתי שחבל שיעמדו סתם.
אחרי העבודה בגינה, עם קוצר נשימה, נכנסתי פנימה והכנתי ארוחת צהרים. שניצל 'של סבא' בפיתה, לדניאל ולעדו חברו – חזה עוף מתובל בפפריקה אדומה, כמון, כורכום וקארי על הפלנצ'ה – ארוחת שאריות בשבילי (שיפודי בקר מאתמול, שחיממתי במיקרו, ואורז עם קארי ירקות משלשום) וחביתת שתי ביצים למיכאל.
אחרי שנת הצהריים ירדתי עם דניאל לכרמיאל. כשסיימנו ב'מכבי' נסענו לביג. אני הלכתי לקנות לי קפה ומאפה ב'ארומה', כי מכונת הקפה הביתית התקלקלה, ודניאל הלך לקנות לו ולאחיו שייק פירות ב'ריבאר'. אחרי כן אני נכנסתי לסופרפארם כדי לרכוש משאף לדניאל, והוא הלך לבדוק אם אפשר לרכוש לוחות עץ ב'הום סנטר', למקפצה שהוא בונה לאופניים, ועלותו של משור חשמלי עגול.
כשחזר סיפר לי שפגש בחנות איש נחמד, שראה ילד מתעניין בכלי עבודה וקשר אתו שיחה. דניאל סיפר לו שהוא ילד שאוהב לבנות דברים, והאיש אמר לו, שאם ימשיך כך, בסוף יהיו לו כול כלי העבודה שהוא זקוק להם, כי כזה ילד היה אף הוא, והיום יש לו את כול כלי העבודה שהוא צריך.
"אז מה אתה מחפש פה עכשיו?" שאל אותו דניאל תם הלב.
"סתם מסתכל," השיב לו האיש.
כשנכנס למכונית סיפר לי על כך, ואז שלח לי קיצור דרך לרכישת מסור עגול בעבורו, בהנחה, באתר של 'הום סנטר.' לא נראה לי שיש בידיי הברירה אלא לרכוש לו כזה. עד היום עבד עם מסור חשמלי אנכי, ג'קסור, אבל זה מסור מוגבל מבחינת היכולות לעבוד אתו, והילד מתפתח, ועובד יפה.
זהו. תכף אגש להכין את ארוחת הערב, ובשמונה תתחיל לי סדנה. אחריה, אם יישאר בי כוח, אעשה מה שעשיתי אמש. אתיישב בכורסת הקריאה בחדרי, אדליק את מנורת הקריאה, אטול לידיי ספר שירה ואקרא בו. אתמול ממש הכרחתי את עצמי לקרוא קצת, ובסוף מצאתי את עצמי קורא שעה. במצבנו, קריאה היא כמו אימון כושר. כול יום קצת, עד ששריר הקריאה מתחזק.
היום מתו האימא של נעה ארגמני, האימא של טלי ליפקין שחק, רותי המיוחדת, המקסימה, ושני חיילים נפלו. צעירים, יפי תואר. הלב נשבר. שנעבור את הלילה הזה בשלום, ונקום מחר אל בוקר בלי חללים, בלי מתים ובלי ראש ממשלה התוקף אותנו, אזרחי ישראל, כמו מחלה אוטו אימונית.
עד שלא נסלק אותו מעלינו, הוא לא יפסיק. לא הוא ולא שותפיו הבזויים. הלוואי והיועצת המשפטית לממשלה, ראש השב"כ, פרקליטת המדינה, שופטיו ובית הדין הגבוה לצדק יתעשתו, וישימו לזה קץ. ואם לא הם אז ריבונו של עולם, אם ישנו. מה חטאנו ומה פשענו ששם עלינו צורר כזה לכלותנו. הלוואי ויאבד, אמן.
