א.
בשבוע שעבר נרצח בשועפאת מוחמד אבו-חדיר בן השבע עשרה, על פי תמונתו נער צנום וענוג מראה. רציחתו, יום אחרי מציאת גופותיהם של שלושת הנערים שנחטפו לחברון, איל יפרח, גיל-עד שער ונפתלי פרנקל, הוכתרה מיד כפשע שנאה מידי יהודים, והיא שהציתה את המהומות בשטחים, בעזה ומהלילה גם במשולש, בקרב ערביי ישראל.
היום, מרגע שנודע כי הרשויות עצרו שישה צעירים יהודיים בחשד לרציחתו על ידי שרפתו בחיים של מוחמד אבו-חדיר, אינני יודע מנוח. שעות ארוכות התאפקתי מלכתוב דבר, שחשבתי לכנותו 'חיות אדם.' אבל ידעתי, שאחטא לאמת אם כך אכתוב, ולכן התאפקתי.
אינני יודע איך מסוגל צעיר לעמוד מול אדם בן גילו, לשפוך עליו חומר דליק, להציתו ולצפות במותו בייסורים. זה פשוט לא נתפס על ידיי. אני לא רוצה אפילו לדמיין אילו ייסורים עבר מוחמד אבו-חדיר עד שמסר נשמתו לאלוהים. אני רק רוצה לקוות, כי רוצחיו ייענשו בכל חומרת הדין, יימקו בכלא, ויעברו תהליך שיקום, שלא יוציא אותם לחופשי, אבל לפחות יעמיד אותם מול גודל הזוועה שחוללו.
כך בדיוק הייתי רוצה שיקרה גם לרוצחי שלושת הנערים.
ליטול נשמתו של אדם אחר זה חטא, שכבר ספר בראשית מזהיר אותנו מפניו, בפסוק שמופיע בכותרת רשימתי. השופט המנוח, חיים כהן ז"ל, כתב על הפסוק הזה ועל תפיסת הרצח במשפט העברי כאן. לא אסכם את דבריו כדי שתקראו בהם בעצמכם.
אומר רק, שמעשה הנקמה הזה, על רציחת הנערים היהודיים, מחריד אותי בדיוק כמו רציחתם ואולי עוד יותר, בשל אופן ביצועו, ומשום שאף הוא נעשה במחשבה תחילה, מתוך תכנון, ואחרי ניסיון כושל יום מקודם לכן בילד אחר.
בתקשורת נמסר, כי החשודים שנעצרו הם חברי ארגון יהודי קיצוני. השב"כ חייב לנצל את ההזדמנות של לכידתם כדי לשרש את הארגונים הללו מן הארץ ולהוציאם אל מחוץ לחוק. לא ייתכן, שבמדינה יהודית יקום איש על רעהו וירצח אותו באופן נורא ושפל כל כך, כקרבן אקראי למעשה של נקמה, ברוח המקראית, 'עין תחת עין, שן תחת שן.'
מי ששרפו חיים את מוחמד אבו-חדיר אינם חיות אדם, כמו שרוצחי שלושת הנערים אינם חיות אדם. הם בני אדם. בני אדם שהשנאה, הזעם והאימה שחשו עיוורו את לבם ואת עיניהם. זה קרה, קורה ועוד יקרה לרבים מאיתנו. ישנם רגעים בחיי יחיד ובחיי אומה, שבהם חוסר אונים וזעם ותחושת רדיפה מתעוררים למול מעשי רצח כמו זה של שלושת הנערים. ההבדל המהותי הוא בין מי שמצליחים להכיל את רגשות הזעם הזה לבין מי שיוצאים בשמם ליטול נקם מזולתם.
אני יודע, כי פעם אחת בחיי חציתי את הגבול הזה, ומצאתי את עצמי עומד מול הרצחנות שבתוכי. זה בא לידי ביטוי בשיר קשה מאוד שפרסמתי, "תחזקנה" שמו. ברבות הימים הודיתי לשד שבקע מתוכי בזמן כתיבתו, מן הטעם הפשוט – הוא עלה ונגלה לפניי, הבטתי לראשונה בחיי בשדים שלי. הכרתי בנסיבות היווצרותם, בעצמתם ובמחיר הנורא שיהיה עלי לשלם אם חס וחלילה אקשיב להם ואלך בדרכם.
דווקא כמי שראה, ועודנו רואה את עצמו, כאדם הומניסט ושוחר שלום, קיבלתי את הזוועה הזאת בתוכי כסוג של זכות. כי זוהי זכות גדולה לאדם, לעמוד מול צדו האפל, להכירו, להכיר בקיומו וגם לשים לו גבול.
אני מקווה שמי שחצו את הגבולות האלה, ושלחו ידם בנפש, יישפטו למאסר נטול חנינה, שיאפשר להם לעבור תהליך היכרות כזה עם השד שבקרבם.
ב.
על פי כלי התקשורת, אמו של מוחמד זעקה בקבורתו: "אלוהים ישמור עליך, אתה תהיה בגן עדן. היום נעשה לך חפלה גדולה כי נפלת שהיד למען העם הפלסטיני. אני מקווה שהמוות שלך יביא ניצחון לפלסטין. לבי נשרף על בני. שאלוהים ישרוף את הפושעים שרצחו אותו. אני לא מאחלת לאף משפחה לסבול את הסבל שלנו. העניין לא פשוט וקשה מאוד. לא יודעת מה יקרה אחרי שאחזור לבית בלי בני".
אין לשפוט אם בצערה. אבל דבריה מצערים ומחרידים הן בשל הכאב המובע בם – והן בשל קידוש המוות של בנה על מזבח פלסטין. זוהי רטוריקה המתמודדת עם כאב השכול של בנה על ידי מסירתו הלאה, לכלל, לקולקטיב.
הלכתי לבדוק מה אמרו הורי החטופים במהלך החיפושים אחריהם, ואחרי מציאת גופותיהם, ומצאתי תמונת מראה מצמררת לדבריה של האם הפלסטינית. גם האימהות של שלושת הנערים, יום לפני מציאת גופותיהם, בעצרת בכיכר רבין, נזקקו, בשעת כאבן ודאגתן, לרטוריקה לאומית. מפני שכאשר הכאב והחרדה והדאגה הם כבדים רנשוא, ההישענות על הקולקטיב מביאה איזו נחמה. איריס, אמו של אייל יפרח, אמרה בעצרת: "עם ישראל מחזיר לך אהבה, כל העם התאחד, דואג לשלומך. אנו רוצים כבר בשובך, מחכים לחבק אותך בחום. אני פונה אליכם, עם ישראל הנפלא שלנו, מאוד מרגש ומחזק אותנו לראות את העם מאוחד, על כל גווניו, בתקופה לא פשוטה זו שכולנו עוברים". בת גלים, אמו של גיל-עד שער, אמרה: "יש כאן עם שלם איתנו שמחכה לך, מייחל לשובך הביתה בשלום. בארץ ובעולם התאחדו לקראת שובכם, וכשתחזור תגלה שמשפחתנו התרחבה מאוד, יש לך אחים ואחיות ברחבי הארץ והעולם".
דברים דומים, ועזים יותר, נאמרו בהלווייתם של השלושה. אורי יפרח, אביו של איל, ספד לו במילים: "אתה קדוש, אתה היית בחייך קדוש. נתת כוחות לכל כך הרבה אנשים, עכשיו אתה תיתן גם לנו כוחות." אברהם, אביו של נפתלי פרנקל, אמר: "איני יודע מדוע הלכת מאתנו כה צעיר, אבל דמותך תוליך את כולנו, את כל העם הזה, קדימה – ובכך יש נחמה. אנחנו לא שוכחים ולו לרגע אחד – אתה הילד שלנו ותמיד תהיה". בת אל שער ספדה לבנה במילים הבאות: "גיל-עד, כל כך הקפדנו לכתוב את שמך עם מקף כדי שלא ייקרא 'גלעד', ומי חלם שבגיל 16 נבנה לך גלעד. מותך קיבל משמעות עמוקה ונשגבה, שעוד דורות ידברו אודותיו. האמונה שנתנה לנו כוח להתמודד עד כה היא שתיתן לנו כוח הלאה.
מן ההספדים האלה, של שלוש האימהות היהודיות ושל האם הפלסטינית, ניתן להבין דבר אחד, פשוט ונורא. שאי אפשר להכיל מוות של בן בגיל כה צעיר, בכלל, ודאי שלא כתוצאה מפשע שנאה. ורציחת הנערים הייתה כמובן פשע שנאה בדיוק כמו רציחת הנער הפלסטיני. ושהדרך היחידה שבה הורים מנסים להכיל את זה, היא הפיכת בנם לקדוש, לנציג העם או לסמל. ושגם זה, אחרי ככלות הכול, לא סוכר או מונע את הכאב. הוא רק מקבע אותו באיזו מסגרת רגשית, הכרתית, המאפשרת לשאת אותו איכשהו.
שנאה היא שנאה בכל התגלמויותיה. המחיר הנורא של אבדן הבנים הוא מחירה. ולכן, הדרך היחידה לשלום בין שני העמים, הישראלי והפלסטיני, תעבור כאשר רגשי ההורות של הצדדים יגברו על רגשותיהם כבני לאום.
דוגמה ומופת לכך סיפק ישי פרנקל, דודו של נפתלי הרצוח, שצלצל לאביו של מוחמד אבו-חדיר כדי לנחמו. בכלי התקשורת סיפר: "הבענו השתתפות מאוד עמוקה בצער שלהם, ממשפחה שכולה למשפחה שכולה. אני חושב שטוב מאוד שמצאו את מי שנראים האשמים. הבענו שאט נפש מוחלטת ממה שנעשה. הוא קיבל את הדברים, היה לו חשוב מאוד לשמוע את זה. זו רוח המשפחה שלנו, זה מחריד, אין הבדל שום בין מי שרצח את מוחמד לבין מי שרצח את הילדים שלנו. אלה רוצחים ואלה רוצחים, ועם אלה ואלה צריך למצות את מלוא חומרת הדין, ואמרנו לו את זה."
בשנות השמונים טיפלתי באופן חד-פעמי ביחסי הציבור של מפגש נשים מרתק, של קואליציית נשים לשלום, שהתקיים במלון במזרח ירושלים. מי שנפגשו בו היו שולמית אלוני ז"ל וחנאן עשראווי. כאשר טיפלתי בצד התקשורתי של המפגש הזה ייחלתי בכל לבי, שהתארגנות זו, של נשים ואימהות ישראליות ופלסטיניות היא שתנער בצורה מכרעת את הסכסוך הישראלי-פלסטיני, תחייב את הגברים לחתום על הסכם שלום ותביא לסיומו.
זה לא קרה. אבל ייתכן, שדווקא חומרת המעשים ותוצאותיהם בימים האלה עשויה להצמיח מתוכה יוזמה דומה. דבר אחד ודאי לי, אם משפחות הנערים הרצוחים ומשפחת אבו-חדיר יעמדו לדבר יחד על שלום, יקשה על איש לעמוד למולם.
וזה, כנראה, צריך להיות הבסיס לסיום הסכסוך. ההבנה שהגיע כבר לשיאים של נוולות, המחייבים אותנו לסיימו. זהו גם מבחנם האחרון של מנהיגי העמים, אבו-מאזן ובנימין נתניהו. הידרדרות המצב לתהומות של יאוש ושל רצחנות, מחד גיסא, או התמרתו בהסכם שלום תהא גם אקורד הסיום של כהונותיהם, המורשת שיותירו אחריהם לבניהם ולבני בניהם וגם לנו. והלוואי ויבחרו באפשרות של שלום. כי האפשרות האחרת תכלה את היכולת לחיות כאן, לשני העמים.
ג.
ילדיי מתחנכים במעון ויצ"ו יהודי-ערבי ביפו. רוב המטפלות במעון הן ערביות, חלקן תושבות יפו, חלקן תושבות המשולש. הבוקר, כשבאתי עם ילדיי למעון, האווירה הייתה רגילה. אבל לא יכולתי שלא לחשוב מה עבר עליהן בימים, ובעיקר בלילות האחרונים, שעה שהן מגיעות למעון תחת צום הרמאדן, ממשיכות לטפל בילדי הערבים והיהודים במעון גם יחד, וצריכות לחזור לבתיהן, הבוערים מחרון.
כשבאתי לקחת את הילדים הביתה מן המעון, בדיוק כשנכנסתי לכיתה, ניגש בני לילד ערבי, שאני אוהב מאוד, שטיפס על כיור הרחצה הנמוך בכיתה, ושלח אליו יד להכותו, בגלל שהפר את האיסור לטפל על הכיור. כזה הוא בני, מקפיד בקלה כבחמורה על איסורים, כשמדובר באחרים המפרים אותם, אך שש לבחון את גבולות האיסור ולהפר כל איסור בעצמו.
צעקתי, יחד עם צעקת הגננת, עצרו אותו מלהכות את הילד. אבל אז הסתער בני השני לכיוונו, שתי ידיו מושטות קדימה, כדי להגן על אחיו, כביכול, ולמעשה כדי להצטרף לזממו.
הספקתי לתפוס אותו בידיי. חיבקתי את שניהם ואמרתי להם שאסור להכות ילדים בגן. אחרי כן ניגש אלי הילד הערבי, וקיבל ממני חיבוק ולטיפה.
שני בניי יודעים גם עברית וגם ערבית. וכשאני שואל אותם 'שו אסמי' הם אומרים 'אבא אילן,' בדיוק כשם שהם עונים כשאני שואל אותם לשמי.
גדילתם במעון יהודי ערבי ביפו היא מעשה התיקון שלי, וגם המחווה הקטנה שלי לתקווה של שלום.
בעזרת השם ובעזרת אללה, שנעבור את הימים האלה בשלום. לילה טוב.
