שגיאות קטנות – וספרים גדולים

בשקיקה גדולה סיימתי לקרוא היום את ספרו של בנג’מין בלאק, “שגיאות קטנות” (עם עובד, 2010). זהו רומאן מעולה, הכתוב כספר מתח. גיבורו, קוורק, פתולוג, ניצב בפני תעלומה ויוצא לפותרה. לילה אחד הוא רואה כי גיסו, רופא מיילד, זייף במסמכים שבמשרדו את סיבת מותה של אישה צעירה, ומחליט לברר מה עומד מאחרי המעשה הזה.
אבל המסע שקוורק יוצא אליו מוביל אותו לא רק לפתרון התעלומה, ממש בעמודים האחרונים של הספר, אלא לגילויים לא-קלים על עצמו, על אישיותו ועל חייו.
הספר הזה הוא מופת של כתיבה, הוא בית ספר טוב לכתיבה לכל מי שמעוניינ/ת לכתוב רומאן. הוא מחלק נכון את המידע שהוא מגלה לקורא, מותח אותו ומתעתע בו, עד שהוא מגלה את כל סודותיו. הוא גם נחלק לשלושה חלקים, כמו שלוש מערכות, במבנה העלילה הקלאסי, שכל אחת מהן מסתיימת בגילוי חזק ומטלטל דיו כדי שיסחף את הקורא אל החלק הבא אחריו.
אך לא פחות מיכולת מצויינת של פיתוח עלילה, שמירת סודות וטיפוח מתח ודרמה, הספר הזה מענג בשל סגנון כתיבתו. הוא מרובה בתיאורים וממעט בדיאלוגים. אבל כל דיאלוג שבו מדויק ומדוד, והתיאורים, אם תיאורי נוף, אם תיאורי דמות ואם תיאור עולמה הפנימי של הדמות ומחשבותיה, הם פשוט מלאכת מחשבת ספרותית. הנה, למשל, תיאור של אחת הדמויות בספר:

“רוז קרופורד הייתה אישה נאה, והיא ידעה זאת. גבוהה ורזה ובעלת כתפיים צרות ומותניים דקים והליכת נמר גאה. עיניה הגדולות היו שחורות ונוצצות ועצמות לחייה גבוהות – השמועה אמרה שדם אינדיאני זורם בעורקיה ובדרך כלל הביטה על העולם מלמעלה למטה מתוך שעשוע לגלגני גלוי. ג’וש קרופורד אהב להתפאר שהיא הנכס היקר ביותר שלו, והיה מתבדח ואומר שרכש אותה תמורת ציור של רמברנדט, אם כי היו מי שחשבו שאולי אין זו בדחיה בלבד. היא הופיעה בחייו לפתע פתאום, כביכול, מתהדרת בטבעת יהלום שגודלו, כך אמר מישהו, כגודל הערמונית של ג’וש. הייתה לפניה גברת קרופורד קודמת – למעשה היו שתיים, הראשונה כבר מתה – אבל זו נארזה ונשלחה אל בית אבות מהודר אחד ועכשיו לא זכר עוד איש בבירור איך נראתה – רוז הנוצצת ממנה פי כמה וכמה האפילה לחלוטין על זכרה.” ראו איזה תיאור מדויק, הן במישור הפיזי, הן במישור יחסי הדמות עם בעלה והן באופן שבו היא נתפסת על ידי אחרים, כולל המספר, מבעד לטון האירוני שלו הוא מעביר את יחסו הכפול כלפיה. יחס אירוני, המתכתב עם הציניות של הדמות עצמה.

הסופר הזה משלב בצורה מבריקה גם תיאור, דיאלוג ופעולה דרמטית בתוך סצנה קצרה אחת: “הם נסעו דרך אניסקרי וגלנקרי. הביצות ההרריות היו חבויות תחת השלג, אבל על המדרונות כבר היו טלאים בני יומם, דקיקים, המומים למראה, פיסות בלבן ושחור עם זנבות קפיציים קצרים עבים. קול פעייתם הנוגה נשמע קלושות אפילו מבעד לחלונות אטומי הגומי. כבישי ההרים פונו משלג, אבל פה ושם עדיין היו תלוליות של קרח שחור, ובפנייה חדה אחת, כשהתקרבו אל גשר אבן צר, ניסוט הקצה האחורי של המכונית הגדולה הצדה וסירב בעקשנות להתיישר עד שעברו את הגשר, שאת המעקה שלו החטיא מגן הבוץ השמאלי, כך ראה קוורק שנסב לאחור בפראות, בחמישה סנטימטרים לכל היותר. שרה ניווטה את המכונית אל צד הדרך ועצרה אותה, ועצמה את עיניה והניחה את מצחה ברווח שבין ידיה על שפת ההגה.

“פגענו במשהו?” מלמלה.

“לא,” אמר קוורק. “היינו יודעים, אם כן.”

היא פלטה אנקת צחוק נמוכה. “תודה לאל,” אמרה. “המכונית היקרה שלו.”

איזה תזמור נפלא של סצנה, איזה שילוב מדויק ומאופק של תיאור יחד עם דיאלוג, המאפיין את הדמויות, את היחסים ביניהן ואת מי שהן קשורות אליו. פשוט תענוג.

הספר כולו כתוב בנקודת מבט מתחלפת. על פי רוב הוא מסופר מבעד לנקודת מבטו של קוורק, פתולוג שאינו מונע מעצמו את הטיפה המרה, ובכלל, שותים כאן הרבה, באירלנד של הספר הזה, אבל לעתים באים פרקים מבעד לנקודות מבטן של דמויות אחרות. גם בזה עושה בנג’מין בלאק נפלאות. הוא מצליח למסור את לשונה הייחודית של כל דמות, לשון מחשבותיה, באופן כזה המשכנע אותנו, שהוא מכיר לעומק את נהג המשאית האלים, את אשתו הכנועה, את השופט חמור הסבר ואת הזקן המסובב את כולם מסביב לאידיאלים שלו באמצעות כספו.

לא ארחיב את סקירתי על הספר הנפלא הזה, כדי לא להסגיר בטעות משהו מסודות העלילה המרובים והחכמים שבו. זהו הישג ודאי מצד המתרגמת, סמדר מילוא, שהצליחה להעביר בעברית עשירה, מרובדת ומדויקת כל כך את עולמו של הספר הזה, וזו הוכחה נוספת לכך, שעוד לא נס ליחה של סדרת “ספריה לעם” של “עם עובד.”

בנג’מין בלאק, מספר הדש הפנימי של הספר, הוא פסבדונים של הסופר האירי המהולל ג’ון בנוויל. על ספרו “הים” זכה בפרס הבוקר. ב”ספריה לעם” ראה אור ספרו “תיק הראיות.” רומאן נוסף מפרי עטו, “המוקצה,” ראה אור ב”ספריה החדשה.” ודאי לי, שאלך לקוראם, הן כדי ליהנות והן מן הטעם הפשוט – ללמוד כדאי לכולנו, ומן המאסטרים הגדולים מכולם. וזאת אני מכוון לתלמידיי הרבים, אלה שעברו אצלי את השיעור על היחס בין תיאור, סיפר ודיאלוג בספרות. רוצו לקנות ולקרוא את הספר הזה. לא תתאכזבו לרגע.