סימן המזל שלי הוא שור. וזה לא מקרה, בייחוד ביום כמו זה.
התעוררתי אחרי שנת לילה קצרה מדי, ארבע שעות בלבד, והייתי צריך לכתוב דפי בוקר, לדבר קצת עם אבא ועם הילדים, להכין לי אוכל וקפה לדרך ולמהר אל המכונית כדי שאוכל להגיע בזמן אל תחנת הרכבת בעכו.
לא עמדתי בזה. הייתי כול כך איטי הבוקר, שיצאתי מן הבית ברבע לשבע במקום בשש וחצי. זה גרם לי לאיחור. פספסתי את הרכבת של 07.35 לתל אביב והייתי צריך לחכות לרכבת של 08.05.
בדרך כלל אני עובד ברכבת. זו הסיבה שאני סוחב איתי תיק כול כך כבד. הוא מלא בחומרי תחקיר הקשורים לפרויקט הכתיבה שלי. אבל הבוקר הייתי כול כך עייף, שניקרתי כול הדרך לתל אביב. לא יכולתי לישון. מולי ישבו שתי נשים צעירות שניהלו ביניהן דיאלוג ערני. הבלונדינית הגבוהה, והמיופיפת מדי, עומדת להינשא בקרוב. היא הראתה לחברתה, בעלת שיער שחור וגבות מרוטות, מורה במקצועה, את המנות שהיא ובעלה-לעתיד הזמינו. "את חייבת לקחת איתך לחתונה תיק קטן, ובו בושם, דיאודורנט, כלי איפור ומסרק," אמרה לה חברתה, "יהיה לך ערב ארוך מאוד ואת תצטרכי להתרענן."
ראשי נפל על חזי, הרגשתי סחרחר וחולה.
כשהגעתי סוף סוף לכיתה גיליתי שאחד מתלמידיי הכין הרצאה קצרה לשאת בפנינו. שכחתי מזה לגמרי, אבל ישבתי והקשבתי לו. זה היה מעניין. אחרי כן התחיל השיעור במשימת כתיבה, וגם אני כתבתי.
לא היה לי שמץ מושג מה אני עומד לכתוב היום. אני מרגיש שאני חייב לנסוע לפרו כדי למלא את מאגר הדימויים שלי. אבל משהו בכול זאת יצא ממני, סצנה בין הגיבור שלי כנער לבין חברו הטוב. תמיד מדהים אותי איך זיכרונותינו האישיים מוצאים דרך להפוך לזרעי הכאב של הגיבור שלנו.
התלמיד שלי לקח אותי לבית אבא שלי, בטרמפ השבועי. זה הבית שגדלתי בו. אבא שלי נמצא בתובל עם הילדים, ואני נח בביתו. אבל אני לא יכול לאכול או לנוח בו. אבא השאיר לי חתיכת צלי בקר במקרר. פעם זה היה בעבורי מעדן. היום זה עושה לי ריפלוקס. חוץ מזה אני כנראה מצוי בתהליך השיבה לצמחונות, בפעם השלישית בחיי. מאז התחלתי להיפגש עם השכן הנטורופת שלי, גיליתי מחדש את תשוקתי לבישול צמחוני, ואני מרגיש הרבה יותר טוב עם זה.
גם אינני יכול לישון בבית אבי. אינני יודע מדוע. אני חושב שזה בגלל דום הנשימה בשינה שאני סובל ממנו, והעובדה שאינני מביא איתי מן הבית את מכשיר הסי-פאפ. בלעדיו אני בהחלט מתקשה לישון.
קמתי, התקלחתי וניסיתי להשיג מונית מרמת השרון לכפר הירוק. אבל התחנה לא ענתה לי. בלית ברירה שירכתי רגליי עם התיק הכבד שלי במעלה הגבעה, שביתנו מצוי לרגליה, וחיכיתי לאוטובוס שיסיע אותי, מרחק שלוש תחנות בלבד, אל 'הכפר הירוק.'
אני יושב בכיתה כעת. התלמידים שלי כותבים. כשהשיעור יסתיים אצטרך ללכת ברגל אל שער 'הכפר הירוק,' לתפוס מונית לתחנת רכבת האוניברסיטה, לנסוע ברכבת עד עכו, שם מחכה לי המכונית, ואז לנסוע חזרה לגליל. אלוהים יודע איך אעמוד בזה. אבל אקנה לי כוס קפה, אפתח את חלונות המכונית, כדי שרוח הסתיו הקרירה תרענן אותי, ואשמע מוסיקת ג'אז.
מחר יום חדש. מחר אעשה אימון כושר ואז אסע עם מיכאל לקרדיולוג בחיפה. דניאל ודאי ידרוש להתלוות אלינו.
אבל היום זה יום שאני דורך בו על הארץ כמו שור. הולך לאט, מושך אחרי מחרשה, חורש באדמה תלמים לזריעת הסתיו.
שיהיה לכם/ן לילה טוב.
https://www.mimoona.co.il/Projects/4206
