שירה מיסוד פליאה

לירון גרייף, שירת געגועים אל ים קדום. הוצאת הקיבוץ המאוחד, סדרת כליל לאקופואטיקה, 2024.

     שירה יכולה לנבוע מכאב או מתשוקה, מאי ודאות או מטירוף, מתוך הכרח קריאתו של העולם בשם או מעמדת פליאה. שירתו של לירון גרייף נובעת מעֶמדה של פליאה מול העולם ובמיטבה גם מגדילה פליאה.

     לירון, תושב חצבה, עסוק כנראה באופן מתמיד בכינון יחסים בינו לבין הטבע כאדם, ככותב וכאוהב. השיר שהכי מבטא את רגישות היחסים הללו, בעיניי, הוא השיר "איני יודע את שמו".      ככל משורר, מעיד דובר השיר, לעתים הוא נתקל בקושי לכנות בשם את הנוף שהוא מצוי בו, "אֵינִי יוֹדֵעַ אֶת שְׁמוֹ,/אַךְ מַכִּיר אֶת פִּסְגוֹתָיו הַמְּשֻׁנָּנוֹת,/אֶת קִמּוּטֵי הַזְּמַן עַל מִדְרוֹנוֹתָיו,/אֶת הָרֶגַע הַקָּצָר שֶׁבּוֹ הוּא מְשַׁנֶּה צִבְעוֹ לְכָחֹל-אֲפַרְפַּר,/מַמָּשׁ לִפְנֵי שֶׁאוֹרוֹ כָּבֶה." הוא מנסה ללמוד את טבעו של המקום תוך כדי כינון יחסים עדינים, זהירים, של השלכה, הבאים לידי ביטוי בהאנשת ההר, "אֶת שְׁמוֹ אֵינִי מַכִּיר,/אַךְ יוֹדֵעַ הֵיטֵב אֶת נְשִׁימָתוֹ הַשְּׁקֵטָה,/אֶת מַחְשְׁבוֹתָיו הַמִּסְתַלְסְלוֹת,/אֶת שִׁבְרוֹן בְּדִידוּתוֹ", אך מיד מסייג: "אֵינִי יָכֹל לִקְרֹא לוֹ בְּשֵׁם,/לְאַלְפוֹ/לְהָפְכוֹ לְקִנְיָנִי." משמע, הוא מבין שבהאנשת ההר הוא 'מאלפוֹ' או מנסה לקנות עליו בּעלוּת בתודעה, ונזהר שמא נטייה אנושית זו תמנע ממנו את הקֶשב למקום: "בִּמְקוֹם זֹאת, אֲנִי מִתְבּוֹנֵן בּוֹ,/בַּהַר הַזָּר/שֶׁאֵינִי יוֹדֵעַ אֶת שְׁמוֹ". מיד אחרי כן הוא בכל זאת משתמש במטפורה, ההופכת את ההר לקניינו, אבל בדרך ההיפוך, לא בהאנשה אלה בההרה שלו עצמו, אם ניתן לומר זאת כך, בהפנמת טבעו של ההר בו-עצמו: "חָשׁ אֶת לֵב הָאֶבֶן שֶׁלּוֹ פּוֹעֵם/בְּחָזִי." בסופו של שיר, משחקי ההאנשה-הההרה הללו נפסקים, ו"כִּשְׁנֵי זָרִים אָנוּ מַבִּיטִים זֶה בָּזֶה בִּדְמָמָה."

     יחסי הגומלין הללו, ההלוך-ורצוא בין תודעת הדובר ומילותיו לבין הנוף, הם מרכז הספר הזה. הטבע מגרה בו את געגועיו אל העבר, אל הנסתר, אל הנשגב, אל מקור הנשמה: "כָּאן, מִתַּחַת לְגֹבַהּ פְּנֵי הַיָּם,/קוֹנְכִיּוֹת אֶבֶן מִתְרַפְּקוֹת עַל זִכְרוֹן הַמַּיִם./הָאֲוִיר יָבֵשׁ וּמָלוּחַ,/הַשָּׁמַיִם בְּהִירִים וַעֲמֻקִּים./אֲנִי מִתְבּוֹנֵן/וְכוֹתֵב/וּמִתְגַּעְגֵּעַ" ("מינוס 164 מטר"), הוא כותב בשיר הפותח את הקובץ. געגוע דומה מהדהד גם בשיר המצוי לקראת סיומו, "פעם היה כאן יום": "אֲנִי רוֹאֶה אוֹתוֹ בְּכָל מָקוֹם – /בָּאָמוֹנִיטִים בְּתַחְתִּית הַמַּפָּל, בְּשִׁכְבוֹת/הַמִּשְׁקָע בַּמָּצוֹק, בְּעוֹרְקֵי הַצֹּר/הַמִּשְׂתַּרְגִּים בַּסֶּלַע." הטבע הוא גם מקום התאחדותו עם האל: "בִּקַּשְׁתִּי לוֹמַר לָהּ שֶׁאֲנִי חַי בָּעֵמֶק הַצַּר מוּל הֶהָרִים הַנִּשְׁפִּים,/ הַמַּכְחִילִים לְעֵת עֶרֶב./שֶׁאֲנִי חָשׁ בְּקִרְבָתוֹ שֶׁל אֱלֹהִים בְּכָל פַּעַם שֶׁשַּׁלְדָּג לְבֶן-חָזֶה/יוֹשֵׁב בְּרֹאשׁ הָעֵץ הָאָהוּב עָלַי בַּגַּן" ("מחשבות בעת מילוי סקר מפקד האוכלוסין). הטבע גם מלמד את הדובר בשירים אלה את נצחיותו של הארעי: "פָּרַעְתִּי אֶת סִיבוּב הַזְּמַן;/ נִפְרַדְתִּי מִמְּחוֹגָיו.// כְּמוֹ הָהָר הַזֶּה בַּחַלּוֹן/שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לָמוּת,//מְלַמֵּד אוֹתִי בְּכָל בֹּקֶר/אֶת עֲבוֹדַת הַחֵרוּת."

     ההתבוננות בטבע מחכימה את הדובר, מלמדת אותו שקט, "כַּמָּה פִּלְאִית נְסִיעָתוֹ הָאִטִּית שֶׁל הָעוֹלָם./כַּמָּה שַׁלְוָה יֵשׁ בַּשְּׁהִיָּה הַזֹּאת הַמְּכֻנֶּסֶת/כְּמוֹ חַיָּה בְּתַרְדֵּמַת חֹרֶף,/נוֹשֶׁמֶת אֶת נְשִׁימוֹתֶיהָ הַלַּחוֹת בְּעֹמֶק מְעָרָה," ומעמידה אותו גם על "שַׁבְרִירִיּוּת הַפֶּרַח הַנִּמְתָּח לִכְדֵי פְּתִיחָה (…) שַׁבְרִירִיּוּתוֹ שֶׁל הָרֶגַע,/שַׁבְרִירִיּוּתְךָ שֶׁלְּךָ."

     אבל בו-בזמן, הטבע הוא מהות בפני עצמו. "קָשֶׁה לִי לְהַשְׁלִים עִם הַמַּחֲשָׁבָה/ כִּי לְכָל מָקוֹם שֶׁאֲנִי הוֹלֵךְ,/אֲנִי הוֹלֵךְ וְגַבִּי אֶל הַנּוֹף," הוא כותב בשיר "כיוונים," ובשיר "שמורת שיזף" הוא מבהיר, "הַטֶּבַע אֵינוֹ מִתְגַּלֶּה/ הוּא מִתְהַוֶּה מִן הַיֵּשִׁים הַנִּקְבָּצִים", ומַתרה בקורא, או בו-עצמו, "אַל תְּצַפֶּה לִשְׁמֹעַ צַהֲלוֹת סוּסִים מֵעֵבֶר לָאֻכָּף./בָּעוֹנָה הַנְּכוֹנָה, תּוּכַל לִמְצֹא שָׁם חֲצָבִים/אוֹ סַבְיוֹנִים נְשׁוּפֵי רוּחַ." כלומר, הוא מבקש להפריד בין ציפיות האדם המהלך בנוף, לבין טבעו של הנוף. עם זאת, ישנם ביניהם יחסי גומלין, וביניהם משתרע עולם ומלואו: "פַּעַם הוֹרַדְתִּי גֶּשֶׁם עַל הַסִּגָּלוֹן הַזָּקֵן./הוּא מַבִּיט בִּי כָּעֵת,/עֵינָיו הַלִּילָכִיּוֹת אוֹמְרוֹת תּוֹדָה./אֲנִי שׁוֹאֵף אֶת נְשִׁיפַת הַחַמְצָן שֶׁלּוֹ,/הוּא שׁוֹאֵף אֶת נְשִׁיפַת הַפַּחְמָן שֶׁלִּי./בַּמֶּרְחָק הַקָּצָר בֵּינֵינוּ/ מֻנָּח הָעוֹלָם כֻּלּוֹ/עַל גַּבֵּי מִקְלַעַת סְגֻלָּה." מי שמכיר את נשורת פריחתו הסגולה של הסיגלון יכול להתפעם מכך, שהדובר רואה בה מבּע של תודה מצד העץ למי שמשקה אותו.

     לא תמיד האדם כאן מאופק ביחסו אל הטבע. בשיר "תקוות לכידה", למשל, הוא מתאר ניסיון להשתלט על הטבע: "צֵל הַר נִרְעָד בְּמֵי נָהָר,/אֲנִי נִדְרָךְ/בְּתִקְוַת הַלְּכִידָה/וְהִנֵּה – דָּג מְפַרְפֵּר בְּחַכָּתִי." אבל מעשה הלכידה עוכר את רוחו, ומהר מאד הוא מבין שזו שגגה איומה. "שְׁתֵּי יָדַי מוּאָרוֹת/אַךְ מַשֶּׁהוּ בְּלִבִּי מוּצָל,/אֲנִי מַשְׁלִיךְ אֶת הַדָּג/אֶל הַסְּתָו, אֶל נְדוּדָיו." או-אז הוא מביא תיקון ליחסיהם: "בַּנָּהָר שׁוּב מִתְחַדֵּשׁ הָאוֹר, הַפָּז."

     במיטבה, שירתו בנויה מדימוי בודד, לעתים בניסוח אפוריזמי, המקפל בו עולם ומלואו: "הַלַּיְלָה נוֹשֵׁק לָאֶבֶן/כְּבָר אֶלֶף שָׁנִים/בְּאוֹתוֹ מָקוֹם בְּדִיּוּק" הוא כותב, בשיר קטן לעצמו, או "הַמִּלִּים חָגוֹת מֵעָלַי כְּמוֹ דְּרוֹרִים בַּבֹּקֶר/בְּנֶתֶז טִפּוֹת מֵי-שֶׁמֶשׁ,/ מְבַקְּשׁוֹת לְהֵאָסֵף לְצוּרָה גֵּאוֹמֶטְרִית,/לִהְיוֹת מַשֶּׁהוּ" וגם "הָאָסִיר שֶׁבְּתוֹכִי מִזְדַּקֵּף,/זִיק חֹפֶשׁ נִפְרָע בְּעֵינָיו; אֵי שָׁם בַּמֶּרְחָק/הֵחֵל לִפְרֹחַ הָרֹתֶם". ומה תגידו על השיר העז הזה, "חוכמת היער"? "בַּלַּיְלָה הַיַּעַר סוֹפֵר אֶת עֵצָיו/בְּרֹךְ//כְּמוֹ הָאָב הַצָּעִיר שֶׁהָיִיתִי,/מוֹנֶה אֶת אֶצְבְּעוֹת/יְלָדַי.//אִם יֶחְסַר עֵץ, /הַיַּעַר יֵדַע, הַיַּעַר יִשְׁמַע.// זֶה דַּי." והנה, בחוכמת עריכה, הוא מעמיד מול השיר הזה גם מרובע על העקידה: "רַגְלַי כּוֹשְׁלוֹת, מְצַמְצְמוֹת אֶת הַטְּוָח/הָרוּחַ צוֹלֵף בְּפָנַי כְּתַעַר/אֲנִי מִתְקָרֵב לְאַט אֶל הַסְּבַךְ/מַה שָּׁם אֶמְצָא? אַיִל אוֹ נַעַר?" אגב, בצורתו, במשקלו ובטון שבו הזכיר לי שיר זה את מרובעיו של ישראל דה-האן, אך הוא אינו קשור לכאן אלא מצד צורת המרובע המוקפדת.

     זה אינו ספר תמים. מתחת ליפי הנוף וליחסי האדם עם הנוף נמצא גם את מורכבות האנושי. כך, ביחסיו עם בנו, שבשיר יפה במיוחד, "הילד נשען לאחור", הוא מתאר את תהליך ההתבחנות הטבעי והקשה כל כך של בן מאביו, "הַיֶּלֶד נִשְׁעַן לְאָחוֹר/בְּלִבּוֹ נִזְרַע מֶרְחָק לֹא מֻכָּר – / נָמֵל אֶחָד נִפְתַּח,/נָמֵל אַחֵר נִסְגָּר". כך גם במחזור השירים בפרקו השלישי של הספר, בינו לבין רעיית, המדומים ל"שתי אלות אטלנטיות": "אֲנִי חוֹשֵׁב עָלֵינוּ וְנִזְכַּר/בִּשְׁתֵּי הָאָלוֹת האטלנטיות בַּנַּחַל חֻצָּבָה./נְטוּעוֹת, כָּמוֹנוּ, בְּתוֹךְ דִּרְדַּרְתָּ סְלָעִים גְּדוֹלִים,/מִשְּׁנֵי קְצוֹתָיו שֶׁל הַמִּפְעָר./צוֹפוֹת זוֹ עַל זוֹ מִמֶּרְחָק." הטבע משמש לו בבואה ליחסיו עם בת זוגו ברגעי ריחוק או משבר, מבלי שתודעתו תשתרר על הטבע או הטבע על לבו. אמנם, הוא רוקם דימוי בהמשך, "קַו דִּמְיוֹנִי מְחַבֵּר בֵּינֵיהֶן,/נוֹשֵׂא עַל גַּבּוֹ הַצַּר/אֶת כָּל הַמִּדְבָּר הַזֶּה./יָמִים שְׁלֵמִים הֵן עוֹמְדוֹת חַסְרוֹת חַיִּים,/מֻפְשָׁטוֹת מֵעֲלֵיהֶן," אך מיד יורד מגַבהוּת הדימוי אל המציאות הספציפית של חיי הזוג: "עַד שֶׁבֹּקֶר אֶחָד,/כְּשֶׁאֲנַחְנוּ מְרִימִים אֶת עֵינֵינוּ מִכּוֹס הַקָּפֶה – /נֵס הַלִּבְלוּב./כְּנֶגֶד כֹּל הַסִּכּוּיִּם." הרי זה שיר מלא יופי לא רק מצד מה שהוא אומר על יחסי גבר ואשה, אלא מצד הדגמתו את יחסי המשורר והנוף.

     בעיניי, דווקא כסופר פעיל פוליטית, ניתן היה לוותר על השירים "הדשא מול בית המשפט העליון," "במכון הגיאולוגי בירושלים" וכל הלילה נאבקתי במיטתי", המבקשים להעביר דרך שפת השיר והנוף שלו את יחסו להפיכה המשטרית ולזעזוע שגרמה בישראל. אני גם ממליץ להימנע ממשחקים טיפוגרפיים כמו בשיר "כיוונים" בהסטת המילה "הנוף" שמאלה, בשיר "במכון הגיאולוגי בירושלים", בהתזזת הדפוס של המילה "תזזיתיים". המשחק הטיפוגרפי עובד רק בשיר "הבוקר ההוא במטע", שסידורו בחמישה טורים בני מילה אחת כל אחד מעביר בקריאה אנכית סדר לוגי של היזכרות, ובקריאה רוחבית כאוס רגשי, וזה יפה להפליא.

     שירתו של לירון שקולה במשקל טוני, על פי רוב לפי חילופין של 3-4 טונים בשורה, ממש כמו משקלה של שירת המקרא. משקל זה מקנה לה רושם של גבישיות הן מצד צורתה, הן מצד לשונה והן מצד האופן שבו היא מפעילה ומפעימה את חושי הקורא. די בזה כדי לשגב את שירתו, וכל תעלול טיפוגרפי רק מפחית מיופיה.

     חמש פעמים קראתי את הספר הזה, ולא רוויתי ממנו. ספרו החדש יפעים כל אוהב טבע, וכל מי שאינו חושש לשקוע בעמוקים בהרהוריו.