יעל רן. מבעד לעצב השקוף. עורכת: ענת לוין. הוצאת פרדס, 2025, 89 עמ'. 69 ₪.
ספר-ביכוריה של יעל רן אינו ספר שירה רגיל לא בתכניו ולא בצורתו. זהו ספרה של משוררת המתמודדת עם מחלה כרונית, וכותבת שירים קצרים, מינימליסטיים, שאמנם עומדים לעצמם, אבל כוחם באפקט המצטבר שלהם.
הדוברת בשירים אלה מפרידה בין גוף לנפש. הפיצול בין גוף לנפש מופיע ברבים משירי הספר הזה, ומובּע היטב בשיר הקצר הבא: "גּוּפִי מִבְצָרִי – / בֵּית נִדּוֹנִים/בְּהַמְתָּנָה.// גּוּפִי – /מִשְׁכָּנָהּ/שֶׁל רַפּוּנְזֶל.// נַפְשִׁי – צַמָּתָהּ." כלומר, הגוף הוא הכלא, מקום המוות הבלתי נמנע, והנפש היא המוצא היחיד ממנו, הגם שהיא קשורה בו, באופן מר ומפוכח, לבלי-הפרד. הגוף הוא חזית: "גּוּפִי זִירַת מִלְחָמָה/כֹּל יוֹם פִּגְזֵי כְּאֵב מְשֻׁגָּרִים" והנפש וההכרה הנפש עדוֹת לתהליכים המתחוללים בגוף ולתבוסתו: "וְנַפְשִׁי מְצֻלֶּקֶת מֵרְסִיסֵי יְדִיעָה/סְבוּכָה בִּתְבוּסָתָהּ/בְּדוֹמֶה לְמוֹלַדְתָּהּ/לֹא יִהְיֶה בָּהּ שָׁלוֹם" ("חזית").
במישור הרפואי, הרופאים עוסקים במצב הגוף, אבל נשמת הדוברת זקוקה לריפוי אחר בתכלית: "מִתְדַּפֶּקֶת עַל דַּלְתוֹת/רוֹפְאִים, שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא חָשְׁבוּ/לִרְשֹׁם לִי חִבּוּק,/רַק אַבְחָנוֹת עַל אַבְחָנוֹת/וְאֵין פִּתְרוֹנוֹת" ("אז ככה זה עובד"). אפילו במהלך הוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי (מי שעבר אותה מזהה זאת מיד), בשיר "כתוב בעיניכם", הרופאים עסוקים באבחון, "פּוֹסְקִים אֲחוּזִים/הַמְּצֻמְצָמִים לַמִּסְפָּר הַקָּטָן בְּיוֹתֵר/בַּאֲדִישׁוּת גְּמוּרָה", בעוד שהדוברת כמהה לאו-דווקא לקביעת אחוזי הנכות, שמכוחם תוקצב קצבתה, אלא לדבר אחר לגמרי: "מַמָּשׁ כְּמוֹ תִּקְוָתִי הַבְּדוּיָה/לְנִרְאוּת."
שאלת הנראוּת, ההכרה במכאוביה של הדוברת, שזורה במחלתה, דאבת, או פיברומיאלגיה, שהיא, לפי ויקיפדיה, "תסמונת כאב כרוני מפושט בשרירים ובשלד, המלוּוה בעייפות קיצונית, הפרעות שינה ורגישות יתר, הפוגעת בעיקר בנשים." זוהי מחלה חמקמקה, שלעתים קרובות מדי הרופאים פוטרים את הלוקות בה כמתלוננות-שווא. לכן, נושא הנראות, הגדרת הכאב, מופיע גם במחזור "בסדנה", שבו הדבר הראשון שנתקלות בו הנשים המגיעות לסדנה הוא "שְׁאֵלוֹנֵי 'מִפּוּי עַצְמִי שֶׁל מַצַּב הַכְּאֵב'/מְפֻזָּרִים עַל גַּבֵּי כִּסְּאוֹת רֵיקִים." אבל הרצון בהכרה במחלה כרוך גם בהסתרתה, מפני שהמחלה ותסמיניה היוו גם סימן לשונות, שהביא עמו לעג מן הסביבה: "הֵן חוֹלְפוֹת עַל פָּנַי./הָאַחַת טוֹפַחַת עַל שִכְמַת שְׁכֵנָתָהּ,/מַצְבִּיעָה לְעֶבְרִי/וְהֵן מְצַחֲקוֹת". לכן לעתים הדוברת בשירים מסתירה בעצמה את עומק מחלתה: "אֲנִי מוֹחֶקֶת עֵדֻיּוֹת/נִכְנֶסֶת לִמְּחוֹךְ הַשְּׁקָרִים/עוֹטֶפֶת בְּצֵלוֹפָן/מְזַיֶּפֶת חִיּוּךְ/שֶׁלֹּא יַחְשְׁבוּ/שֶׁמַּשֶּׁהוּ לֹא בְּסֵדֶר" ("צלופן"). סופו של דבר, שהגדרות המחלה לא מועילות בדבר. הן אינן מביאות לריפויה, אלא להכרה בה, וההכרה בתורה מחייבת את הדוברת לבחור בחיים: "אֲנִי גְּדוּרָה בְּתָוִיּוֹת/מִתְכַּנֶּסֶת בַּכְּאֵב/מְתַרְגֶּלֶת רִפּוּי עַצְמִי/בְּמַעְבֶּדֶת נִסּוּי וּטְעִיָּה/נֶאֱחֶזֶת/בְּכֹרַח הַחַיִּים" ("תוויות").
נחמת האהבה
ההכרה במחלה ובקוצר היכולת של הגדרתה לרפא אותה או למנוע את מכאוביה מביאה את הדוברת בשירים אלה לבקש נחמה באל, בשיר תפילה שמתחיל במשא ומתן על עוצם הנחמה, והולך ומתפשר ומסכים לפחות ופחות נחמה, אבל מבקש אותה באהבה: "מְצָא לִי נֶחָמָה/וְאִם לֹא נֶחָמָה אָז מְאוֹר פְּנִים/וְאִם לֹא מְאוֹר פָּנִים אָז אֶפְשָׁרוּת/לִפְרֹשׂ עַל פְּנֵי הַסּוֹבֵב כָּל מָה שֶׁעֲדַיִן/דּוֹלֵק בּוֹ הַטּוֹב/ דַּיֵּק אֶת צְעָדַי שֶׁלֹּא אֶמְעַד/עוֹרֵר חוּשַׁי לְאוֹר נְתִיבְךָ/הַרְבֵּה בִּי תְּפִלָּה וּבָרֵךְ בִּגְאֻלָּה/בְּצֶלֶם אַהֲבָה" ("יְהִי רָצוֹן").
הגבר האהוב כמרפא זמנית וכמנחם מופיע כבר בשירי הפרק הראשון בספר, "מיפוי מצב הכאב", בשורות כמו "אַתָּה הַשַּׁלִּיט עַל מַמְלֶכֶת בְּשָׂרִי/מַפְשִׁיט אוֹתִי מִכְּתֵפִיּוֹת הַצַּעַר" (איזו מטפורה עזה ויפה), וגם "הֲתֶאֱסֹף אוֹתִי לְתוֹךְ יָדֶיךָ,/מְצֻלֶּקֶת מִנְּטִישׁוֹת?" ("כדור"). אבל נוכחות האהוב עיקרית בפרק השירים השני כאן, "במקום הזה כבר הייתי". זהו פרק שירים שתחילתו ארוטית מאד, "אָסַפְתָּ אוֹתִי/בְּאֶצְבָּעוֹת סַקְרָנִיוֹת/שֶׁחָמְדוּ אֶת הָעוֹר" ("גבוה"), וגם "הָסֵט עֲלֵי כּוֹתֶרֶת/חֲדֹר עִם מַקּוֹרְךָ/עַד עֹמֶק/הַצּוּף", אבל לתוך חווית האהבה ותשוקת הגוף מתגנבת הידיעה שכול זה ארעי, "גַּם אָנוּ אֲרָעִיִּים,/מְנַשְּׁקִים קוֹצִים וּפְרָחִים", המהולה גם ביחסי תלות: "כְּמוֹ כֶּלֶב/עַל יַד הַדֶּלֶת/מַמְתִּין לַאֲדוֹנוֹ שֶׁיַּחְזֹר/תּוֹלָה בְּךָ רִגְשׁוֹתַי" וגם "אִם אַתָּה הַוִּירוּס,/אֲנִי רוֹצָה מַגֵּפָה/וְשֶׁלֹּא יִמְצְאוּ לִי לְעוֹלָם/תְּרוּפָה" ("בכל הימים"). כן, התשוקה כאן כה עזה, עד שהיא מביאה להיפוך משאלתו של הגוף מריפוי לתבוסה, אבל לא לחולי הדאבת אלא לחולי-האהבה, במין גלגול מודרני של מוטיב קלסי זה מן השירה העברית בימי הביניים.
אלא שיחסי תשוקה ותלות מורכבים אלה בהכרח מביאים לפרידה. "נִפְרַדְנוּ בְּטֶרֶם נִשָּׂרֵף בִּפְתִיל הַשִּׁגְרָה/טַעַם שְׂפָתֶיךָ חוֹתֵם נְשִׁיקָה//עַל פָּנַי מִכְתָּב שֶׁלֹּא יַגִּיעַ לְנִמְעָנוֹ" ("בתיאטרון") ו"בְּגָדִים נוֹדְדִים בְּאַרְגְּזֵי קַרְטוֹן,/כְּיַלְדֵי גֵּירוּשִׁין מִבַּיִת אֶל בַּיִת" ("סופרנובה"), והפיכחון ממנה הוא מר: "וּכְשֶׁאוֹרוּ שְׁתֵּי עֵינַי/פְּרִי הַגַּן הָפַךְ סִיּוּט". וגם: "אֵין זֶה זוּג אוֹהֲבִים/רַק בְּרִית בֵּין בְּדִידוּת//לִבְדִידוּת" ("הסיפור"). הפיכחון כרוך גם בהתחטאות מול האל על 'חטא' המיניות: "סְלַח לִי/כִּי בְּחֹדֶשׁ זֶה הִסְתַּרְתִּי פְּנֵי הַיְּדִיעָה,/וְכִי הִתְמַסַּרְתִּי לַחֵטְא./אֶת אֵיבָרַי פָּתַחְתִּי אֶל הַנֶּחְשָׁק,/ נִסְחַפְתִּי עִם גּוּף תְּשׁוּקָה וְהֶחְרַשְׁתִּי קוֹלוֹת./מְבַקֶּשֶׁת אוֹתְךָ בְּדִבְרֵי תְּהִלִּים/שֶׁתָּאִיר בִּי תְּשׁוּבוֹת,/שֶׁתָּחוּס עָלַי בְּצֵל בְּדִידוּתִי,/כִּי רַבּוּ בִּי מַחְשְׁבוֹת זִמָּה" ("פני הידיעה"). עונג המין, שמחת הגוף, שנדמו כמרפא לדאבה, הופכים בעיני הדוברת לחטא משעה שהאהוב הולך ומותיר אותה במכאוביה לבדה.
הבחירה בידיעה, ובכתיבה
פרק השירים השלישי, החותם את הספר, "אנחת שבר סדורה", עוסק במלאכת הכתיבה ובמקומה בחיי הדוברת. היא כותבת: "אֲנִי הַדַּוָּרִית/נוֹשֵׂאת מִכְתָּבִים אִישִׁיִּים/גְּדוּשֵׁי מַחְשָׁבָה, מְרֻבֵּי מִלִּים//אֲנִי הַנִּמְעָן/הַמּוֹעֵן/הַשּׁוֹלֵחַ//כָּל הַמִּלִּים נֶאֱסָפוֹת/בְּתֵבַת חַיַּי," מתארת את הכתיבה כמעגל אנרגיה סגור, שאין לו עדים. בו-בזמן, היא מתייחסת לכתיבתה כאל עדות שתותיר אחריה: "אַתְּ דְּרָמָה עֲשִׁירִת פְּרָקִים אַךְ/תּוֹתִירִי שִׁירֵי צְלָלִים/בָּאֶפִּילוֹג שֶׁאַתְּ קוֹרֵאת לוֹ חַיִּים" ("החיים שלך הם סרט"). וגם כאן, כמו בשני הפרקים הקודמים בספר, ישנו שיר אל האל, המבקש שינכח בעולמה תמיד: "לֹא רוֹצָה לִפְנוֹת אֵלֶיךָ/רַק בַּשָּׁעוֹת הַקָּשׁוֹת […]/לֹא רוֹצָה לְהִזָּכֵר,/רַק בִּזְמַנֵּי הֶכְרֵחַ, כְּמוֹ בַּחַגִּים,/כְּשֶׁהַתְּפִלּוֹת רַק הֶרְגֵּלִים/וְהַמִּלִּים רַק מִלִּים […]// כִּי אַתָּה עִמָּדִי גַּם כְּשֶׁאֲנִי אֵינִי/עוֹמֶדֶת, מְאַבֶּדֶת צֶלֶם, דְּמוּת וַאֲחִיזָה./רוֹצֶה לִנְגֹּס בַּצַּד הַטּוֹב שֶׁל הַפְּרִי,/לִחְיוֹת לְעוֹלָם בִּידִיעָה". הבקשה הזאת, 'לחיות לעולם בידיעה', היא בקשתה של אישה שאינה רוצה עוד בהכחשה, בבריחה מן הנראות, אלא בוחרת בחיי התמודדות מתוך ידיעה.
ספר-ביכוריה של יעל רן הוא ספר חזק, עצוב ובשל. קראתי בו מספר פעמים עד שמלוא עוצמתו נגלתה לי. צר לי שנכתב מתוך כאב שכזה, ואני מקווה שההכרה בכוח שירתה ובמילותיה תמציא לה מעט נחמה.
