הנה, מוצאי שבת, ובהם תמו שלושת ימי המשתה, משתה יום ההולדת של מיכאל ודניאל, שהתפרש על פני שלוש מסיבות – ביום שלישי מסיבה בגן, אמש ארוחת ערב משפחתית בביתנו, ל 18 נפשות המשפחה והבוקר חגיגה בגן השעשועים השכונתי, בקצה רחוב שבזי.
המספר הטיפולוגי הזה, שלושה ימים ושלושה לילות, הוא הדבר הראשון שחשבתי עליו, כשהתיישבתי, מותש כולי, לכתוב את הפוסט הזה. יונה הנביא שהה במעי הדג שלושה ימים ושלושה לילות; דוד המלך השקה והאכיל עבד מצרי, שלא אכל ולא שתה מקודם לכן שלושה ימים ושלושה לילות, ובתמורה הסגיר בפניו הנער את אדונו ורכושו; היהודים צמו אחרי גזירת אחשוורוש שלושה ימים ושלושה לילות, עד שהלכה אסתר המלכה אל המלך והצילה את בני עמה; וישו התנבא שישהה במעבה האדמה שלושה ימים ושלושה לילות, ממועד מותו ועד עלייתו השמיימה.
ולהבדיל, אני הייתי עסוק שלושה ימים ושלושה לילות במסיבות יום ההולדת של ילדיי. ומכיוון שגדלתי במחיצת אבי ואמי, היה לי ממי לקחת דוגמה. בדיוק כמו אבא שלי, ביום רביעי ניקיתי את הבית ועשיתי את הקניות הראשונות בשוק, השריתי חומוס, העמדתי סיר מרק עוף על הכיריים ועופות בתנור. ביום חמישי הכנתי חומוס, שני סלטי חצילים קלויים, סלט כרוב, איטריות למרק, מרק פיטריות ותבשיל בקר במיץ עגבניות ותוספות, הורדתי את שכבת השומן ממרק העוף והכנתי תוספות. אחרי כן גם הוצאתי את כול הריהוט מן הסלון וערכתי בו שלושה שולחנות. ביום שישי הלכנו שוב לשוק, כדי להביא ממנו אבטיח ופיתות טריות למסיבת יום ההולדת, ומשם יצאנו למסיבת יום הולדת של דנאל, ילד מן הגן, בפארק החורשות. ואז שבנו הביתה, ואני ערכתי את השולחן והכנתי טחינה וסלט ירקות למשפחה. תשמעו, זה היה חתיכת מבצע.
לשמחתי, אוסי גיסתי עזרה לי מאוד. היא הכינה שתי עוגות יום הולדת לילדים, וסלטים טעימים, שעוד נשאר לי מהם גם לחגיגת הבוקר. תמי חברתי הכינה עוד עוגה בפטיפורים, גיסתי מיכל ואחייניתי אופיר עזרו לי בפינוי הארוחה, רחיצת הכלים ואריזתם מחדש, ואחיי ובניהם עזרו כולם בסידור הבית מחדש.
ואבא הטוב שלי עוד נשאר כאן עד קרוב לאחת עשרה בלילה, לעזור לי ברחיצת כלים.
בשש בבוקר כבר ישבתי להשחיל סוכריות גומי על שיפודים, ואז להכין פסטה עם חורים ונקניקיות במים, מלבד כל העוגות והממתקים, המיץ והחטיפים שהכנתי.
האמת היא, שתכננתי למנוע מן הילדים ממתקים, לשים על השולחן פיתות עם חומוס תוצרת בית, פלחי מלון ואבטיח, מגשי ירקות חתוכים, עוגות, ורק ביסלי ובמבה, כי אי אפשר יום הולדת מבלי זה. את המתוקים התכוונתי לחלק להם בשקיות יום הולדת. אבל אחרי שראיתי את יום ההולדת של דנאל אתמול, וזכרתי את שני ימי ההולדת שקדמו לו, הבנתי שאידיאלוגיה הורית לחוד והנאת הילדים לחוד. הילדים מחכים למתוק. אז תיגברתי אתמול את כמויות סוכריות הגומי וסוכריות הטופי שהכנתי, ובמקום שקיות יום הולדת הכנתי לילדים שיפודי סוכריות צבעוניים.
אבל כתוצאה מזה, שכחתי לגמרי את בובוני השוקולד ואת הסוכריות על מקל שהכנתי, ועכשיו יש לי מטמון ממתקים בבית. שלא לדבר על כמויות החטיפים והוופלים שנותרו לי, וודאי תפרנסנה אותנו כול ימות החופשה הארוכה הזאת, אם לא מעבר לזה.
אבא שב הנה בשמונה בבוקר, כדי לשמור על הילדים, והוא ואילנה השכנה עזרו לי בחיתוך אבטיח, מלון והמון ירקות, שעה שאני רחצתי את הילדים והתלבשתי אותם, עשיתי ארוחת בוקר, הפעלתי מכונת כביסה, הורדתי אחת מן החבל ותליתי אחרת, ואז העמסתי את המכונית ונסעתי לפרוק אותה בגן הציבורי השכונתי ולארגן את שטח המסיבה.
לשמחתי ולתודתי, חבריי עדו רוזנטל, שבא לצלם את יום ההולדת, ועומר מילר, שהכרנו בכלל בפייסבוק, בענייני ספרים, כי הוא מאנשי 'צומת ספרים,' בדיזנגוף, התנדב ובא כבר בתשע בבוקר לגן השעשועים, כדי לעזור לי. הוא פרק יחד איתי את המכונית, הכין חצאי פיתות בחומוס ומלפפון חמוץ, ערך את שולחן הכיבוד ושמר עליו, בעודי שב הביתה, כדי להביא ממנו את הבלונים ששכחתי, וכסאות ישיבה, ואת עוגות יום ההולדת, וגם את סבא והילדים.
בת דודתי אוריה פרידמן, שהיא אמנית קרקס, באה להפעיל בהפעלות קרקס את הילדים. הם נהנו מאוד להתאפר בצבעי גוף מחיקים, וישבו ילד אחר ילד על המחצלות שפרשנו, מתחת לעץ התות – תות עץ לבן, שגם היה בשל, ונשר להנאתנו על המחצלות, ואוי, כמה שהוא טעים:) – ואחרי כן השתתפו בהפעלות שונות.
חבריי עופר ומשה וקובי ואלירן ובני ומיטש, ויוספה, ושושי, ועינת, שבאו ליום ההולדת, עזרו לנו בפינוי, תודה לאל, אחרת הייתי קורס. ובעודי נוסע פעם שנייה עם הרכב העמוס כדי לפרוק אותו בבית, אבא שלי ובני התנהלו לאיטם עם הילדים הביתה, משוחחים ביניהם.
אחר הצהריים הילדים התעקשו לפתוח את כול המתנות שקיבלו, גם אלה שהסתרתי, כדי לפתוח אותן בפניהם בהדרגה. ואחרי כן ירדנו למרכז סוזן דלאל, עם מלוא הערכות של סמי הכבאי שקיבלו, כדי לפתוח בו מרכז כיבוי.
אבל סניף הגלידה השכונתית קרץ להם יותר, ומשאביטל, בעלת המקום, שמעה שהיום הייתה להם יום הולדת, הם גם זכו מידיה לגלידה עם תוספות מתוקות.
בילינו אחר צהריים מתוק ונעים במרכז סוזן דלאל, ואחרי כן קראהו בספר 'אנחנו בספר!' המקסים, ועכשיו הילדים עוד מתקשים להירדם, מפני שהם יושבים במיטה עם הצעצועים החדשים שלהם, ומדברים ביניהם, מאושרים.
ולפי כמות הפעמים שהם אמרו לי בימים האחרונים שהם אוהבים אותי, ונישקו אותי, ואמרו שהם שמחים, כנראה שהצלחתי.
אני גמור מעייפות. לא נגעתי בספרי השירה שלי ובגרסת העריכה של הרומאן הבא כבר שלושה ימים, גם לא ערכתי את הספרים שאני באמצע עריכתם, ולא בדקתי עבודות תלמידים ותלמידות. כול-כולי הייתי נתון למסיבות יום ההולדת של הילדים. תודה לאל שזה עבר בטוב, בשלום ובאושר.
עכשיו אפשר לחזור לשגרה יחסית. להמשך חופשת הפסח של הילדים, בשבוע שאני עודני מלמד בו. אבל עם שני בני ארבע, שמחים ומאושרים בילדותם.
ואין דבר שמשמח אותי יותר מזה.
תודה לכל החברים והחברות שבאו ליום ההולדת, ותודה על המתנות הנפלאות, שעוד תשמשנה אותנו זמן רב.
הזרים, הצרפתים ועוד תהיות
אחת התופעות שמאוד מטרידה את ההורים הישראלים בגן שלנו היא מיעוט הנוכחות של ילדי המהגרים והעובדים הזרים, וגם של העולים מצרפת, במסיבות יום ההולדת של הילדים. בכיתת הגן שלנו, שמנתה, לפחות בתחילת השנה, 26 ילדים, ישנם רק כשמונה ילדים ישראלים. כל השאר הם ילדי עולים ועובדים זרים. רבים מהם לא ידעו מילה בעברית בתחילת השנה, כעת, בזכות עבודה עיקשת של הגננת והסייעות, הם כבר מדברים.
אבל הדבר הכי מרגיז ומדאיג ומטריד בעירוב הקהילות הזה בגן הילדים הוא, שההורים המהגרים אינם מחשיבים את ימי ההולדת בגן ואינם באים אליהם עם הילדים.
זה נורא מקומם. הורים טורחים רבות על הצלחתו של יום ההולדת. מכינים כיבוד, מתנות לכל ילדי הגן, הפעלות. בכל אחת מארבע המסיבות שהתקיימו בגן עד כה, המסיבה של איתי ורון רון, המסיבה של תום, המסיבה של דנאל והמסיבה של מיכאל ושל דניאל, הגיע מפעיל מקצועי והיה גם כיבוד וגם אוכל של ממש. אבל אחרי כול הטירחה הזאת, וגם השימחה הזאת, לכל אחת ממסיבות יום ההולדת התייצבו בקושי שליש מילדי כיתת הגן.
הגננת שבה וביקשה מן ההורים, שיקפידו על הגעת ילדיהם לחגיגות. בטובה אפילו הזכירה זאת לפני כשבוע, לפני המסיבות של דנאל ושל מיכאל ודניאל. אך לשווא. אצלנו, הבוקר, לשמחתי, הגיעה ילדה אחת מן הפיליפינים ושני ילדים מצרפת. אבל זה לא ממש שינה את התמונה הכוללת. רק שליש מילדי הגן הגיעו למסיבה, ואף על פי כן שלא חסרו מסביב ילדים וחוגגים – מפני שחזיתי זאת מראש, והזמנתי לשם חברים וחברות עם ילדיהם – התופעה הזאת מטרידה מאוד.
הילדים שלי כל הזמן מבקשים להיפגש עם חברים מן הגן. ישנם כאלה שאנו נפגשים עימם בקביעות. דנאל ויונתן אחיו, ותום. אבל הם רוצים שעוד חברים יבואו אלינו ואנחנו אליהם – ואת הוריהם של הילדים האלה אי אפשר בכלל להשיג בטלפון, מפני שהם אינם עונים לשיחות בטלפון הנייד (העובדים הזרים), או שצריך להתחנן שיבואו לבקר, כי אצלם הכול מתוכנן שבוע-שבועיים מראש, וגם את הילד מנהלים עם לוח זמנים קדימה, ואין מצב בכלל לספונטניות (הצרפתים).
אני יודע, שעיריית תל אביב יפו קלטה השנה לפחות 1500 ילדי מהגרים במוסדות החינוך העירוני. הילדים הללו שובצו, בצדק, בתוך מרקם החינוך העירוני הרגיל, מתוך מחשבה אינטגרטיבית. השאלה היא אם מישהו במינהל החינוך ובמחלקת הגנים העירונית שאל את עצמו מה יקרה לילדים שלנו, תושבי העיר הישראלים הוותיקים, כשיגיעו לכיתה א', וימשיכו בבית הספר היסודי ובתיכון – מי בכלל יהיו חבריהם? עם מי ישחקו אחר הצהריים וייפגשו בחוגים – אם שני שליש מן הילדים שהם גדלים איתם מדירים את רגליהם מכול פעילות, המתקיימת שלא במסגרת מערכת החינוך בגן?
האם בכלל קיימת הסברה להורים המהגרים, אם המהגרים היהודים מצרפת ואם מהגרי העבודה, בשפתם ובלשונותיהם? האם מישהו בעירייה יזם כתבה המדברת עם ההורים על אופן ההתנהלות הראוי בגן ילדים ישראלי, למשל, בעיתון המהגרים הפיליפינים? או שמחכים להורה כמוני, כדי ליזום את זה?
כך או כך, על מינהל החינוך העירוני לתת דעתו על המצב החברתי של ילדינו, בכיתות הגן שלהם – ועל העתיד הצפוי להם במערכת החינוך הפורמלית והבלתי פורמלית, בהמשך ילדותם ונעוריהם.
להיות הורה יחידני
היום אחר הצהריים, כששיחקו בסוזן דלאל, התחברה איתנו ילדה ושמה יעלי, יפת תואר בת שנתיים ושלושה חודשים, שאימה וסבתה ישבו לידנו, ובעוד הילדים משתפים אלה את אלה במשחקיהם, שוחחנו. האם הזאת התפעלה מזה, שאני כל כך מתוכנן עד כדי כך, עד שזכרתי להביא איתנו לסוזן דלאל בדיוק אותם צעצועים לכל תאום, כי ככה זה אצל תאומים. הכול צריך להיות אותו הדבר, כדי שלא יריבו. וכשגיליתי לה, שאני מגדל אותם לבדי, ביקשה להצדיע לי.
הצטחקתי. אמרתי לה שאין צורך. ואחרי כן סיפרתי לה על מסיבות יום ההולדת ועל מצב העניינים עם ילדי המהגרים בגן. היא הזדעזעה. אם אחרת, ממוצא רוסי, שעמדה לידנו, סיפרה כי שלחה את ילדתה לגן דתי בשכונה, וכי בכיתת הגן של בתה יש 12 ילדים, ורק אחד מהם הוא ילד זר. מסתבר, אם כן, שמדיניות האינטגרציה העירונית חלה רק על משפחות הישראלים החילונים, בני המעמד הבינוני, שאין ביכולתם לשלוח את ילדיהם לגנים פרטיים – ואין ברצונם לשלוח את ילדיהם לחינוך הדתי.
וגם זהו חומר למחשבה. מה קרה לחילוניות הישראלית.
עוד ישבו לידנו צעיר וצעירה, שדיברו ביניהם בלהט. הוא היה מתוק להפליא. נראה כמו רקדן, בגופייה התלויה על גופו המחוטב, ותנועותיו העדינות וקולו המתנגן לא הותירו ספק, שהוא ואני שייכים לאותו בית כנסת, כמו שהיינו אומרים פעם על מי ששייך לקהילה.
אחרי שעה ומחצה של הגנבת מבטים לעברו פשוט קמתי וניגשתי אליהם, רגע לפני שהלכנו הביתה.
"אתם מאוד עסוקים בשיחה," חייכתי אליהם, "ואני מחכה כבר שעה כדי לומר לך שאתה מאוד מוצא חן בעיניי."
הוא חייך במבוכה, לרגע לא מבין מה קורה כאן, הרי אני מלווה בשני ילדים. ואז הבין, וחייך שוב, והצגנו את עצמנו איש בפני רעהו.
הוא לא הביע עניין בדיאלוג מעבר לזה. יכולתי להבין אותו. גבר מבוגר לבוש בגופיית סבא מלוכלכת מגלידה עם שני ילדים ערניים, זה כנראה לא חלומו הרטוב של רקדן צעיר. אבל אני יודע שלפחות עשיתי את זה. שלא התביישתי וניגשתי אליו.
וגם זה די והותר בעבורי, מפני שזה מסמן את מתחם החלום הפרטי שלי. בגבר, באהוב.
מאוחר יותר, בבית, שוחחתי בפייסבוק עם חבר שמבין משהו בטלפונים, אולי יעזור לי להציל את מכשיר הטלפון הנייד שלי, שלא פועל כבר יומיים. זה לא הצליח, אבל הביא לשיחה על אודות החבר הזה עם ילדיי. הם שאלו לשמו, והאם הם מכירים אותו.
"אתם לא מכירים אותו, כי הוא בא אלינו בדרך כלל בשעות שאתם כבר ישנים," אמרתי להם.
"למה הוא בא בשעה מאוחרת?" חקר מיכאל.
"כי הוא בא לאהוב אותי," אמרתי להם, "ואנחנו לא רוצים להעיר אתכם."
"הוא אוהב אותך?"
"כן. אנחנו מתחבקים ומתנשקים. גם אבא צריך חבר שיאהב אותו," אמרתי להם.
"לבודי שלי יש חבר שאוהב אותו," אמר דניאל, שמסב כול מידע חדש לו לסיפור המתרחש בין דמויותיו הדמיוניות, שהוא ואחיו מתעקשים שהן לא בכאילו, שהן באמת.
ואחרי כך הם אמרו לי שהם אוהבים אותי, והלכו לישון.
לילה טוב ושבוע טוב לכולכם/ן.
אני כל כך גאה בך!!! והמון מזל טובים ליום ההולדת!!
למדתי המון מהפוסט הזה.
פוסט מלא דברים ענקיים שלכאורה יומיומיים.
זה ממש חשוב, המצב קטסטרופלי.
מעניין באמת לבדוק את חלוקת הילדים הזרים בין הגנים בתל אביב. מעניין אם מישהו ירים את הכפפה ויעשה תחקיר רציני