שמחות אמיתיות, שמחות מוקדמות וצרות אחרות (היום ה-12)

     מעט אחרי שבישרתי לכם שהבדיקות שלי עברו בשלום, התפוגגה השפעתו של חומר ההרדמה שקיבלתי, והתחלתי להרגיש כאב בגרון. זה היה כאב לא רגיל, כאב של נטילת ביופסיה. זכרתי אותו מן הבדיקה הקודמת.

     ניגשתי לדו"ח הסיכום של בדיקות הגסטרוסקופיה וקולונוסקופיה שביצעתי היום, בבית החולים "המשפחה הקדושה" בנצרת, וגיליתי, שאמנם, על פניו הכול בסדר. אבל הרופאה שטיפלה בי בכל זאת לקחה ממני ביופסיה, כדי להבטיח שהעין לא פספסה משהו. אם כך, השמחה שלי היתה קצת מוקדמת. אבל אני מקווה שהכול יעבור בשלום. אדע זאת בתוך כמה שבועות, שבמהלכם אשתדל לא להתעסק בצוואתי, במקום קבורתי ובהלווייתי.

     אמא שלי זכרה לברכה חלתה בסרטן המעי הגס. גם אחיה. גם אבא שלה ואחיו. בשל ההיסטוריה המשפחתית הזאת כולנו צריכים לעבור את הבדיקה הזאת מדי שלוש שנים. אבל זה אחרת לגמרי, כשאתה עובר אותה כרווק ללא ילדים, וכאב יחידני לתאומים. פתאום הבהלה נהיית מוחשית. אסור לך לפשל. אין מצב שאתה נחלה או מתפגר. לא כשיש לך שני ילדים רכים.

     מרגע שקוראים לך מחדר ההמתנה, ואתה נכנס אל מחלקת הגסטרו, בודקים לך לחץ דם, תוקעים לך לווריד ברז לאינפוזיית ההרדמה ומבקשים ממך להתפשט וללבוש את חלוק בית החולים, אתם יודעים, חלוק הקלון הזה, הסגור מקדימה ופתוח מאחור – אתה עובר לספירה אחרת. לכמה שעות של בדיקה והתאוששות, במהלכן אתה ישן, תודה לאל, אתה מופקע מחזקת האנשים הבריאים.

     זה לא כיף.

     וכשלוקחים ממך ביופסיה אתה בכלל מסכן, נותר בחזקת 'חשוד.' אבל חזקת החפות עומדת לרשותך עד לקבלת התוצאות.

*

     הנחמה שלי הבוקר, אחרי צום של 24 שעות ותהליך הכנה בלתי נעים בעליל, היא שקמתי שמח. הגוף שלי שמח. גם הנשמה. כנראה שיש משהו בעניין הזה של ניקוי הגוף מרעלים, ומתן אפשרות לגוף לנוח, פשוט לנוח, מן המאמץ הדרוש לו לעכל את הג'יפה שאנחנו מכניסים לקרבנו וקוראים לה 'מזון.' חוץ מזה היה מותר לי לשתות קפה, וקפה וסיגריה זה סוג של הצלה מפני הצום.

     השמחה השנייה היא אבא שלי. כבר הרבה זמן לא בילינו כול כך הרבה זמן יחד, בשקט, בלי הילדים מסביב. כך שמעתי מפיו סיפורים שמעולם לא שמעתי, על עברו המקצועי, וגם אכלנו יחד סעודה מפסקת במסעדת שוארמה, על אם הדרך בירידה מנצרת לכיוון צומת המוביל. נחמד לנגב יחד עם אבא שלך חומוס מצלחת אחת, כדאי לכם לנסות.

     אבא גם קיבל מחמאה מבעל הבית, ששאל מה אחיו (כלומר אני) רוצה. אני לא בטוח שזו הייתה מחמאה גם בעבורי, אבל בשבילו בטוח שכן:)

     בתוך כול אלה יכולתי לכתוב הבוקר רק את הרגשתי הפיסית. אבל דייקתי בה, מסיבה פשוטה. גם הגיבור שלי צם, ורציתי לזכור היטב את השפעת הצום על הגוף. ככה זה, כשכותבים. הכול חומרים. הכול מועבר במישרין לדמויות שאתה כותב עליהן. וזה גם מקל.

     את החוכמה הזאת, "הכול חומרים," קיבלתי ממורה נפלאה לתסריטאות שהייתה לי, בבית הספר של עידית שחורי. שמה אורלי בן נון. אורלי חוותה איתי, אי שם בשנות האלפיים, את תהליך התאהבותי עד כלות בצנחן בן עשרים, ואת ההתרסקות אחרי עזיבתו הפתאומית אותי, בשיא האושר. היא אימצה אותי אז אל חיקה, ואמרה לי "אין דבר, אילן. הכול חומרים."

     סבתי אליה, מופתע.

     "אורלי, ברגע זה שינית את חיי," אמרתי לה.

     וזו האמת.

     אם אתה משנן לעצמך, כאדם וככותב, את המשפט הזה, "הכול חומרים," הוא עושה כמה דברים. ראשית, הוא יוצר ריחוק בינך לבין החוויה הרגשית שאתה נתון בה, ומאפשר לך להתבונן בה 'ממול.' שנית, הוא מנחם קצת. ושלישית, הוא מספק לך המון הזדמנויות לכתיבה ואינסוף חומר. למעשה, כל רגע נכון לכתיבה, כל רגע מכיל בתוכו סיפור, ואם אנחנו רק עוצרים רגע ממרוץ החיים הבלתי פוסק, משתהים, מרשים לעצמנו להקשיב לעולם בכל מאודנו, או כמו שרונה שפריר חברתי קוראת לזה, להתמקד, אנחנו מגלים את הסיפור החבוי בלב-לבם של הדברים. אם אתם רוצים לשמוע עוד על הדברים האלה, אתם יכולים להשיב להרצאה שלי כאן, וכמובן לתרום לקמפיין גיוס ההמונים שלי, שיאפשר לי לכתוב גם את הספר שלי על הכתיבה.

*

     סיימתי כעת לאכול שלוש קערות של דייסת שיבולת שועל. למי שלא יודע, שיבולת שועל מפרישה חומר מסכך, הקרוי 'מוצילאג.' החומר הזה יוצר שכבת ריפוד, המגינה על הוושט ועל מערכת העיכול. הנה הסבר מהאתר עולם צמחי המרפא. נזכרתי במוצילאג ובהשפעותיו, אכלתי שלוש קערות – והכאב נתעמעם, וכמעט עבר לי. עכשיו אפשר להיכנס רגוע לשגרת הערב. קריאה, ועוד קריאה, של ספרים ושל עבודות תלמידים.

*

     נכון שאתם חרדים כמוני מן הרטוריקה המסלימה בין ארצות הברית של אמריקה לבין צפון קוריאה? נכון שאני לא היחיד?

      שיהיה לכם/ן לילה טוב.