שער נפתח, ואחריו עוד שער, ועוד אחד

כשאדם יושב וכותב משהו, לעולם אינו יכול לדעת לאן כתיבתו תוביל אותו, וגם לא לאן תגיע. כל אחד מן השירים, המחזות, התסריטים, המאמרים, הסיפורים הקצרים והרומאנים שכתבתי התחילו תמיד בגירוי אחד, מסוים, ששלח אותי לתהות בעקבותיו במרחבי האינסוף. בלא-ידוע.

לעתים זה מתחיל בחלום. אני חולם חלומות עזים וברורים, ומשתדל לכותבם מיד כשאני מקיץ מהם. ומשתדל גם לזכור היכן בדיוק כתבתי אותם, כדי שאוכל לפתח אותם ולעשות בהם שימוש אחרי כן ביצירתי. פעמים אחרות זה מתחיל בתמונה, במראה או במשפט שאני שומע. וישנם רגעים, שזה מתחיל פשוט מריגשה, איזו תחושה של חוסר מנוח, של ביעבוע פנימי, ששולחת אותי אל העט ואל המחברת, או אל מכונת הכתיבה, ומוציאה ממני משהו.

את ‘מעשה בטבעת’ התחלתי ממשפט שאמרה לי חברתי המנוחה, פביאנה חפץ, בזמן שבתנו בבית קפה בצפון תל אביב, אי שם בשנות התשעים. “אתה יודע,” פצתה לפתע פיה, בתוך שיחת ייעוץ איפה כדאי לקנות בושם ואיפה לבני גברים (היא הייתה מומחית באקססוריז ובמקומות רכישתם בזול), “פעם היו יהודים דתיים, שמכרו בנות יהודיות לזנות בארגנטינה.”

“מה נזכרת פתאום לומר לי את זה?” זקפתי את אוזניי בתמיהה.

“אין לי מושג,” השיבה לי.

אבל אני, שדברים כאלה לעולם אינם עוברים לידי מבלי שאשים אליהם לב, ניגשתי אחרי פגישתנו לאינטרנט, חיפשתי בו ‘זנות יהודית בבואנוס איירס,’ והגעתי לידיעה על סמינר שהעביר בנושא פרופסור חיים אריאלי, באוניברסיטה העברית בירושלים.

חיפשתי את מספר הטלפון שלו, התקשרתי אליו והצגתי בפניו את עצמי. סיפרתי לו ששמעתי שמועה כזו וביקשתי ממנו לשלוח לי חומר ביבליוגרפי בנושא. הוא, בטובו, עשה כן, ואני קראתי, למדתי ספרדית, נסעתי פעמיים לארגנטינה והבאתי משם את הסיפור, שהפך מאז לרב-מכר,

את ספרי האחרון, זה שנמצא כעת בעריכה, התחלתי מחלום. קמתי מחלום, שהדבר היחיד שזכרתי ממנו הוא אישה, שפניה מלוכלכים ובפיה שן חסרה. לראשה הייתה כרוכה בנדנה. כתבתי את זה במחברת הבוקר שלי, הבטתי בזה, ואז נבטה בי השערה, שהאישה הזאת שייכת לתופעה היסטורית מסויימת, שנדמה היה לי ששמעתי עליה משהו.

נכנסתי לאינטרנט. חיפשתי. מצאתי ספר עיון באמזון, שעוסק באותה תופעה. הזמנתיו מיד, ואחרי שקראתי בו, קראתי אינה המילה, בלעתי אותו – מיד איתרתי את כתובת האי-מייל של נשיא הקהילה היהודית בג’מייקה. יצרתי עמו קשר, סיפרתי לו מי אני ואמרתי לו שאני בא לג’מייקה. הוא הזמין אותי בשמחה אל ביתו וקהילתו, לחגוג עימם את חג הסוכות.

כך יצא, שרגע לפני שהייתי צריך לנסוע לדלהי, לקראת הולדת בניי, נסעתי לג’מייקה לנסיעת תחקיר, בעקבותיה יכולתי לכתוב, במשך כל ארבע שנות הורותי עד הנה, את הרומאן הבא שלי.

הכתיבה מתחילה תמיד משום מקום. ממקום שיש בו שאלה. כי טבעו של הגירוי לכתיבה הוא, שהוא לא סגור, שהוא פתוח ומעורר שאלות. “למה זה ככה?” “מה באמת קרה שם?” “מי היה שם?” “מי עוד היה שם?” “למה?” “מה קרה אחרי כן?” “ואז?” – התשובות לשאלות האלה מולידות מתוכן ספרים.

מכיוון שזהו תהליך היצירה שלי – תמיד חתירה בתוך תוהו, מתוך אי ידיעה גמורה מה יוליד הדבר, לבד מן העונג העמוק שאני שואב מעצם ההימצאות בתהליך כתיבה – אני תמיד מופתע ממה שיוצא מתחת ידיי. למעשה, אני הקורא הראשון של מה שהיד שלי כותבת והעט שלי מביאה. וזה תמיד מפתיע אותי מחדש.

“לא היה לי מה לעשות, אז בישלתי את חמותי,” או “התעוררתי בבית הקברות מורגנטאון ליד רינה שיינבלום.” משפטים כאלה, שצצים במוחי אגב פעילויות אחרות, בדרך כלל ספורט או עבודות בית, מולידים מתוכם סיפורים. ואני לעולם איני יודע אם אלה סיפורים או רומאנים, מחזות או תסריטים. אני פשוט נענה לגירוי, מממש את הדחף הזה לשבת לכתוב.

לכן, מטבע הדברים לעולם גם אינני יודע מי יקרא את מה שאני כותב, כיצד ישפיע עליו הדבר ומה עוד יביא בעולם.

הדבר הכי משמח הוא לקבל תגובות מקוראים או מיוצרים אחרים, ודאי כאשר יצירה שפרסמתי לפני שנים, כמו שיר או מחזור שירים, מתגלגלים לפתע לידיו של יוצר שאינני מכיר – והופכים ליצירה אחרת. כך אירע לי עם הזמר מיכאל גוטליב. הוא קיבל מידי קורין אלאל, שעבדה עמו על אלבומו הראשון, כמה וכמה ספרי שירה לעיין בהם ולמצוא בהם טקסטים להלחנה. כך הגיע לשירים שלי.

יום אחד לפתע קיבלתי אי-מייל ממנו, המבקש את הסכמתי להלחנת שיר משלי, ולהכללתו באלבום הבכורה שלו. את השיר הזה, “בין ביתי לביתך,” כתבתי בזמנו לבחור צעיר שהיה לי רומאן איתו. הוא היה בן אריאל, העיר, שבעבורי הייתה מוקצה מחמת מיאוס. בצעירותי, כאשר הוריי הביעו רצון לעבור מרמת השרון לגור באריאל, הודעתי להם, שאם יעשו כן מוטב שיקרעו עלי קריעה, כי אני לעולם לא אציב את רגלי על סף ביתם. זאת, מפני שבחרו לגור בשטח כבוש.

הם נבהלו ממידת ההחלטיות בדבריי, ואולי בשל כך, או מסיבות נוספות, ויתרו על הרעיון.

איש לא היה מעלה על דעתו, שכעבור כמה שנים ירוץ אחריי בחור צעיר במשעולי גן העצמאות, בקריאה “אילן! אילן!” ואני אסוב לאחור, אתבונן ואראה עלם מחמדים אץ אחריי.

“אתה אילן שיינפלד?” שאל.

“כן,” עניתי מופתע.

“אני חייב להכיר אותך,” התנשף.

זה פתח רומאן מלא תשוקה, שנמשך, לדאבון לבי, רק כמה חודשים. אבל בתוכם כתבתי כמה משירי האהבה והתשוקה היפים ביותר שלי, וביניהם את השיר “בין ביתי לביתך.” הסתבר לי מיד, שהוא נולד באריאל, העיר ששיקצתי כול כך, ואני, בתוך אהבתי אליו לא רק שהסכמתי לזה בתוכי, אלא אף השתוקקתי לבקר בעירו, ובסופו של דבר אף זכיתי בכך.

כך נולד השיר “בין ביתי לביתך,” שמיכאל גוטליב הלחין:

בֵּין בֵּיתִי לְבֵיתְךָ

עוֹד לֹא טִיַּלְנוּ בְּתוֹךְ הֶעָבָר שֶׁלְּךָ.

בֵּין בֵּיתִי לְבֵיתְךָ מַפְרִידִים תִּמְהוֹן

הוֹרֶיךָ, זְהִירוּתְךָ, וְהַקָּו הַיָּרֹק. לָכֵן,

תָּמִיד אַתָּה נִרְאֶה לִי כְּגִבּוֹר יוֹרֵד

מִתּוֹךְ אַרְצוֹת הָאִינְתִּיפָדָה.

מִלְּבַד אֶת חַדְרְךָ, הֲכִי אֲנִי רוֹצֶה לִרְאוֹת

אֶת טַבְלַת הַסֶּלַע בַּכְּנִיסָה לַאֲרִיאֵל, עָלֶיהָ

הִתְבּוֹדַדְתָּ. בּוֹנֶה לְךָ עוֹלָם פָּרוּשׁ מִן

הָעוֹלָם. נְטוּל פּוֹלִיטִיקָה.

תָּמִיד הִתְכַּחַשְׁתִּי לָאָרֶץ הַפִּרְאִית שֶׁבָּהּ גָּדַלְתָּ.

נוֹף הַטְּרָשִׁים, מְחוֹז הַקֶּסֶם שֶׁלְּךָ, נִתְפַּס

בְּעֵינַי עַד כֹּה רַק כְּשֶׁטַח כָּבוּשׁ. פֶּתַע,

בְּתוֹךְ אַהֲבָתֵנוּ, אֲנִי מוֹצֵא עַצְמִי

מִתְגַּעְגֵּעַ לְנוֹף יַלְדוּתְךָ.

קָשֶׁה לִתְפֹּס אֵיךְ זֶה אֶפְשָׁר בִּכְלָל. אַךְ

מִבַּעַד לְכָל הַהֶרֶג וְהַדָּם יֶשְׁנָם אֲנַחְנוּ, שְׁנֵינוּ,

וְרָצוֹן לְהָחִיל אֶת הָאַהֲבָה עַל נוֹפֵי הֶעָבָר.

וְאוּלַי, בְּעֶצֶם, אֵין יָפֶה מִזֶּה.

ב’ בטבת התנש”א

*

עברו שנים. עברו בחורים. אחד האחרונים שבהם היה בחור צעיר מאפרת. גם איתו ניהלתי רומאן עמוק, קצר ומלא תשוקה, גם הוא הלך, כדרכם של צעירים. גם הוא הוציא ממני שירי אהבה מן היפים שבשיריי, וכולם יופיעו בשלושת ספרי השירה החדשים, שכעת אני אוסף מכם, קוראיי וקוראותיי, את התמיכה הדרושה לי כדי להוציאם לאור יחדו. הנה דף הקמפיין למימון המונים לספרים אלה באתר “מימונה,” והנה אחד מן השירים:

מכתב למחזיק קו חברון

אֲנִי חוֹשֵׁב עָלֶיךָ כָּעֵת, שׁוֹכֵב

בְּאֵיזֶה בַּיִת נָטוּשׁ בְּחֶבְרוֹן

בְּחֶבְרַת הַחַיָּלִים שֶׁלָּךְ, בְּחֶדֶר חָשׂוּף

שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רַק כַּמָּה מִזְרָנִים דַּקִּים,

שַׂקֵּי-שֵׁנָה, כְּלֵי-נֶשֶׁק וּמְפַזֵּר חֹם.

הָיִיתִי רוֹצֶה אוֹתְךָ בַּבַּיִת, לְיָדִי,

בְּתוֹךְ עָנָן הַחֹם שֶׁל הַתַּנּוּר הַחַשְׁמַלִּי,

שֶׁרַק שְׁלַב אֶחָד עוֹד נוֹתָר בּוֹ,

וּשְׁתֵּי יָדַי, וְחֹם לִבִּי.

אֲבָל אַתָּה, אָהוּב, חַיָּל קְרָבִי. מְאֻפָּק

מִכְּדֵי לְהִתְבַּכְיֵן, מְבַטֵּא אֶת עַצְמְךָ רַק

בְּ-אֶס.אֶם.אֶסִים קְצַרְצָרִים, מְלֵאֵי אַהֲבָה.

אֱלֹהִים יוֹדֵעַ מִנַּיִן לְךָ הַיְּכֹלֶת

לַעֲמֹד מוּל הַחַיִּים בְּגִיל עֶשְׂרִים

כְּמוֹ גֶּבֶר, כְּלוֹמַר – בְּצִמְצוּם עָמֹק

שֶׁל עַצְמְךָ מוּל הָעוֹלָם.

הַמִּשְׁמַעַת הָעַצְמִית שֶׁלָּךְ מַדְהִימָה וּמַבְעִיתָה

אוֹתִי בְּכָל יוֹם מֵחָדָשׁ. הֲרֵי זֶה כְּאִלּוּ

נוֹלַדְתָּ עִם גְּבוּלוֹת מֻבְנִים בְּתוֹכְךָ

בְּלִי שׁוּם צֹרֶךְ אוֹ יְכֹלֶת

לְפוֹרְעָם. לְהֵחָלֵץ. לָצֵאת.

אֲבָל אֲנִי רוֹאֶה מִבַּעַד גַּבְרוּתְךָ

אֶת הַפְּגִיעוּת שֶׁלְּךָ, אָהוּב. אֶת

הַתֹּם הַמְּשַׁמֵּר אוֹתְךָ אָדָם – וְיֶלֶד.

וְרַק מִפְּאַת גִּילְךָ אֵינִי יוֹדֵעַ

מַה לִּזְעֹק לְךָ.

תִּתְחַתֵּן אִתִּי, אוֹ תַּעֲשֶׂה לִי יֶלֶד.

*

     במוצאי שבת הקרובה, ה-12.3.16, בשעה 20.30 בערב, אתארח עם שיריי במופע של מיכאל גוטליב בחיפה. מיכאל ישיר וינגן, אני אקרא משיריי, ובאותה הזדמנות הלחין מיכאל עוד מחזור שירים שלם נוסף שלי, שכתבתי לבן-זוגי לשעבר, הצלם עדי נס, בראשית היכרותנו.

     הנה הקישור לדף המופע. נשמח לראותכם/ן עימנו בערב המיוחד הזה.

     לילה טוב,

    אילן.