יומן מלחמה (104).
החרדה לא מרפה, רק מעצימה. ויש לחרדה הזאת תופעות קבועות. כאב פיסי מפושט בגוף, חולשה, מותשות גדולה, ומחשבות תפוסות. מזל שיש לי תלמידה רוקחת ראשית, שאישרה לי לקחת חצי קסנקס עכשיו, למרות שלקחתי הבוקר כדור אנטי היסטמין.
למן הבוקר, התעוררתי שוב בארבע וחצי, אני חותר במַגמה הזאת. במעשים. חצי שעה ארובי, ארוחת בוקר, השכמה למיכאל ושליחתו לבית הספר, דניאל עם קורונה בבית, ואז ארוחת בוקר לי עצמי, ואחריה כתיבה. כן. אני מתעקש ומכריח את עצמי וכותב. זה קשה כקריעת ים סוף, כשהמחשבה נודדת שוב ושוב לחרדות מפני טֶבח. אבל אני נאבק בזה, משיב את עצמי אל איזמיר של המאה השבע עשרה, למהומות שהתחוללו שם, לדמויות שנאבקות על עולמן, אמונתן וגאולתן.
סיימתי את הכתיבה עם פרק או שניים, לא לפני שסימנתי לי אילו שתי סצנות עלי לכתוב מחר. אחרי כן קיבלתי את הגהות העימוד והעיצוב לגיליון ההתנגדות העשירי שבעריכתי, "היי שוטר – על משטרה ודמוקרטיה." עברתי עליהן וסימנתי למעצבת הערות. הוא יהיה חזק ויפהפה, ואני מקווה שיפעל את פעולתו ככלי חינוכי לשוטרים וכגיבוי למתנגדים.
דניאל בינתיים קם משינה מבורכת רבת שעות, ואני התפניתי להכין ארוחת צהרים. גירדתי תפוחי אדמה והכנתי למיכאל, לו ולי לביבות עבות, בשרניות.
ואז שמעתי את הבום. בום חזק מאד. וקרוב.
מיד הבנתי שקרה משהו במשגב. ואמנם, חיזבאללה שלח שני כתב"מים לפגוע ברפאל, הם יורטו, והבום ששמענו בכול האזור הוא תוצאת היירוט.
כתבתי מיד למחנכת בבית הספר. היא השיבה לי שכולם במקלט. שאלתי אם לבוא לאסוף את מיכאל הביתה, והיא ענתה לי שלא. אחרי כן באו הודעות מרגיעות גם ממזכירת בית הספר וממנהלו. אבל זה כמובן החריף את חרדתי.
התיישבתי לאכול מוקדם, גוועתי ברעב והייתי כבר גמור מעייפות. אבל הייתי חייב להישאר ער שמיכאל יבוא הביתה. אז עשיתי משהו, שלא עשיתי ולו פעם אחת מאז עברנו הנה, לא תאמינו, נשכבתי והשתרעתי על הספה בסלון, משעין את ראשי על משענה, ומביט בחלונות הגדולים הקרועים אל החצר, מהם ניבט אלינו נופה הירוק, הסבוך, המצל, של הוויסטריה.
הבטתי בזה ממושכות, ואז גם צילמתי את זה. אמרתי לעצמי, מה בכלל עולה על דעתך לעזוב את היופי הזה, את המקום הזה, הראשון שאתה רואה בו בית.
ואז נשמטתי לנים לא נים.
כשמיכאל הגיע הביתה ברבע לשתיים רק נשקתי למצחו, שאלתי איך התמודד עם הסיטואציה של הריצה למקלט, התנצלתי שאני גמור מעייפות והלכתי לישון.
אחר הצהריים אבא שלי התקשר. הוא שאל מה נשמע, ולא יכולתי לכחד לו עוד. סיפרתי לו הכול. על החרדה האיומה שאני נתון בה, על מחשבות המעבר שלי למרכז. הוא בעיקר הקשיב. סיכמנו שנמתין לראות מה יקרה עם שובו של יואב גלנט מארצות הברית ביום רביעי. האם ישראל תצא לתקוף את חיזבאללה, או שמא, כפי שאני חושש, נתניהו ההססן ימתין עד לפלישה קרקעית של חיזבאללה וכיבוש הגליל, לפני שייאלץ להגיב לכך.
בקושי ניכר התיישבתי לשווק את סדנת הכתיבה שלי לבני ובנות נוער, שתיפתח בעוד שבוע בדיוק, בזום. שוחחתי עם מרב ההורים שהותירו את פרטיהם באתר שלי בנוגע לכך. ואז הציע לי מיכאל לצאת לסיבוב. הוא עושה את זה כשהוא זקוק לי, לחברתי, ואני נעניתי לכך בשמחה.
הלכנו בשבילים ודיברנו. הוא ודניאל שמעו את השיחה שלי עם אבא שלי, אף על פי שיצאתי החוצה כדי לנהל אותה, מפני שדיברתי בקול רם מאד, אבא שלי כבד שמיעה. הוא שאל אותי האם אני באמת רוצה לעבור מתובל למרכז. הסברתי לו את האפשרויות השונות להתמודד עם מצב המלחמה, ואת שיקוליי לכאן ולכאן, והוא אמר שהוא לא מוכן לזוז מפה, להתנתק מחבריו. שנחכה עד שיפנו אותנו, אם נצטרך.
אמרתי לו, שאם חלילה יגיע מצב בו יפנו אותנו, זה כבר יהיה בתוך אסון, ועם בגד בלבד לגופנו. בלי המחשבים שלהם, בלי בעלי החיים, בלי שום דבר. ושאני לא בטוח שאנחנו צריכים לחכות למצב הזה, ולכן אני בוחן חלופות.
עלי עוד לנהל אותה שיחה גם עם דניאל, שראה איך אני מצלם היום סרטונים של תכולת הבית ושולח אותם לחברת אריזה והובלה, כדי שיהיה לי מושג במה זה עשוי להיות כרוך. כששאל למה אני עושה זאת, והסברתי לו, נתקף בהלה. עלי לדבר אתו על כך. להסביר לו שאני רק מכין נתונים מראש, תמיד מראש, כדי להיות מוכן לכול תרחיש. בדיוק כפי שרכשתי היום תחנת הטענה סולרית הביתה, לפי המלצת טל אחי.
אני לא רוצה ללכת מפה. לא לשבוע, לא לחודשיים ולא לשנה. תובל הוא הבית שלי, ואני מאד אוהב את הבית שלנו, את החצר, את גן הירק. עץ התות נותן כעת שפע פרי, הגפן כבר ממלאה את אשכולות ענביה, הדלועים מצטמחים בקצב מהיר, גם שיחי העגבניות והפלפלים כבר פורחים. הדשא החדש נקלט כאן היטב, וכשאני יוצא לקרוא בחצר, כמו שעשיתי היום לשעה קלה אחר הצהריים, קורא בספרי התחקיר כדי להכין את עצמי לכתיבה של מחר, אני מתברך בליבי ביופי ובשקט שאנו חיים בו, ואומר לעצמי, מה זה בכלל עולה על דעתי. לארוז, לברוח, לעזוב.
אבל רגע אחרי כן אני קורא שמאות אלפי לוחמי מוג'אהידין כבר התנדבו ומתרכזים על גבול סוריה עירק, כדי להצטרף לחיזבאללה במידה ויחליט לתקוף, או יותקף על ידי ישראל, וקורא את תרחישי הבלהה, מזה של פרופ' אמציה פורת ב'ידיעות הצפון' של סוף השבוע, לפיו חיזבאללה יכול להגיע גם עד הקריות, ושל אחרים, ונזכר במנהרות שהצפון קוריאנים חפרו לחיזבאללה בכול דרום לבנון, ונפשי רוחפת מרוב אימה.
בינתיים מיכאל אמר שהוא רעב. אז חתכנו יחד ירקות לסלט, הכנתי פיתות עם גבינה צהובה בטוסטר, לדניאל, והתיישבנו לאכול. אחרי כן דניאל ביקש גם אורז עם אפונה, ובישלתי לו, ומיכאל רצה גלידת פירות יער ביתית, אז הכנתי לו.
כול הדברים הקטנים האלה עוזרים לי להתקרקע. לשמר את הקיים. לשמור על שפיות.
נראה מה יקרה כאן בימים הקרובים. ביום רביעי טקס הסיום של הבנים בבית הספר היסודי, וביום ראשון מסיבת בריכה. אחריה מתחיל חודש יולי. ואני מאד מקווה שלא נמצא בו את עצמנו עולים על המכונית בחופזה ונמלטים מן הבית אל סבא, ברמת השרון, או אל תמי, בתל אביב, תחת מטר טילים וכתב"מים וחלילה פלישה.
אין, להערכתי, שום סיכוי להסדר מדיני כעת בצפון. נגזר מכך, שמלחמה בחיזבאללה היא הכרח קיומי. ואם אכן כך הדבר, מוטב שצה"ל יפתח בה, והצורר נתניהו שם רשעים ירקב לא ימתין לחטיפה ושחיטה של אלפי מתושבי הצפון לפני שיאשר מלחמה בצפון. אם כבר טילים על תשתיות אסטרטגיות, מוטב שזה יהיה אחרי מכה מקדימה שלנו ופלישה לדרום לבנון, שאולי תימנע מסע של הרג ושל טבח, חטיפה ושחיטה, בגליל.
אני נועץ כמעט מדי יום בחברים שהם אנשי צבא או מקורבים לאנשי צבא, כדי לוודא שאינני מפריז בחרדתי. שאולי, כפי שאבא אומר לי, ואחרים, צה"ל אכן מצוי במוכנות גבוהה, שיש די והותר חיילים בצפון, שתסריט העוטף לא יחזור בשנית.
אבל לך תדע מה יקרה אם אכן יצטרפו מאות אלפי מוג'האידין לחיזבאללה. לא הייתי רוצה להיות תקוע בממ"ד עם הבנים, כשהמוג'האידין בחוץ, שאפילו לא מבינים עברית, ויודעים רק כי באו לשחוט יהודים ולכבוש את הגליל, שורפים את הבית.
שוב, אני כותב את הדברים האלה כי אני מוכרח לעבד אותם לעצמי, אתכםן. מן התגובות הבנתי שזה עוזר גם לזולתי. אין כוונתי לירא איש. רק לומר את אשר עם לבי.
אז על מה אני מודע בכותרת הפוסט הזה? על הדברים הקטנים. הבישול, האפייה, הטיפול בחיות הבית ובגן הירק, הכתיבה ועריכת ספרי השירה והסיפורת שאני עסוק בה כעת, וגם על גיליון ההתנגדות העשירי, שאם תרצו לתמוך בהדפסתו, כאן, למטה, אשמח מאד.
שנדע רק בשורות טובות. לילה טוב.
