החיים, הכתיבה, ההורות ומה שביניהם (188).
היום היה לי יום חגיגי במיוחד. נסעתי לביתם של רותי קדוש ואורי בן חנן, בבית הכרם בירושלים, למפגש ראשון עם יוצאי ויוצאות עיתון "על המשמר" לדורותיו, מפגש ראשון מאז נסגר העיתון ב-1995. רבים מאנשי.ות העיתון כבר הלכו לעולמם.ן. היו גם כאלה שנעדרו מן המפגש, כמו שלי יחימוביץ', שנמצאת בחו"ל, אבי בניהו, סבר פלוצקר ואחרים. אבל מי שהגיעו, ובהם שולה לוריא וורד ברזילי ואלישבע איילון ואפי לנדאו ואיצי ברתנא וארנון לפיד ובעז לניר ונחמן גלבוע ופנחס ענברי ועוד המון חברים וחברות, סליחה שאינני מציין את כולםן, שמחו מאד על המפגש.
ל"על המשמר" הגעתי בגיל עשרים, כחייל בשירות חובה. שירתתי כשליש המחנה במפקדת חטיבה 188, הוצאתי ספר-שירים ראשון, ואמיר יפת, הנכד של חיים לנדאו, ובן-זוגה של חברת נעוריי, גילת ניב, העביר עותק ממנו דרך סבו ל-א.ב.יפה, עורך הדף לספרות. יפה התקשר, והזמין ממני שירים, ואחרי שפרסם אותם הזמין אותי בשבת, לפגוש אותו ואת אשתו יהודית בביתם, ברחוב ועידת קטוביץ' 19 בתל אביב, דלת אל דלת עם המשורר ק.א.ברתיני, אבא של גארי ברתיני. כולם כבר בעולם של מעלה, לצערי.
זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שנכנסתי לבית ובו שלושה חדרים מלאים בספרים, בשתי שכבות, בשמונה לשונות. אברהם ואשתו ישבו אתי ושוחחו אתי על הספרות העברית, ואז שאל האם ברצוני להתחיל לכתוב מאמרי ביקורת על שירה בעיתון. הבטתי בו נדהם. אמרתי לו שאינני יודע לכתוב ביקורת. יפה חייך ושאל, האם אני יודע לכתוב חיבור. השבתי בחיוב. אם כך, אמר, בחר כמה מספרי השירה האלה וכתוב עליהם חיבורים.
בחרתי וכתבתי. לתדהמתי החיבורים הללו נדפסו כמאמרים. המאמר הראשון שלי היה על ספר-שיריו של המשורר היהודי אמריקני, גבריאל פרייל, 'אדיב לעצמי'. אחריו באו מאמרים רבים אחרים.
זמן קצר לפני שחרורי המוקדם מצה"ל לטובת לימודי התואר הראשון בספרות באוניברסיטת תל אביב, קרא לי יפה אל ביתו. הוא אמר לי שמזמן הוא מחפש מישהו שיהיה סגנו, ושאל אם ארצה בכך. אמרתי שכן. מקץ שבוע, אחרי שהשתחררתי, עוד בטרם התחלתי ללמוד בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב, נכנסתי, בפיק ברכיים, לבניין הישן של "על המשמר" ברחוב שונצינו.
השנה הייתה שנת 1981. דקה לפני פרוץ מלחמת לבנון הראשונה. א.ב.יפה הכניס אותי קודם כול לחדרו של המנכ"ל, יוסף קרני. קרני שאל אותי האם אני חבר מפלגה. לא הבנתי מה הוא רוצה ממני, ולאיזו מפלגה הוא מתכוון. משעניתי בלאו שאל, האם אני לפחות חבר קופת חולים, האם יש לי פנקס אדום. אבל ברוב חטאיי הייתי חבר 'מכבי.'
קרני נחרד למשמע תשובתי, ושלח אותי לעבור לקופת החולים הכללית. כך עשיתי, ורק אז התקבלתי לעבודה בעיתון.
בדרך ממשרדו של קרני לחדר "הדף לספרות", במסדרון, הרגשתי לפתע יד חופנת את ישבני. הסתובבתי תמה, וראיתי מולי גבר גוץ, דליל שיער וחייכן.
"שלום," אמר, "אני גיורא מנור, ומי אתה?"
זו הייתה קבלת הפנים שלי מגיורא, עורך התרבות ומבקר התיאטרון והמחול של העיתון, ואחרי כן הפכנו להיות חברים טובים במשך שנים רבות.
באותו יום גם פגשתי בעיתון את אליל נעוריי, ארנון לפיד, האדם שכתב את "הזמנה לבכי," טקסט אנטי מלחמתי שהפך לטקסט קאנוני בתנועה הקיבוצים, ואני הבאתי אותו מדי שנה בפני חניכיי בנוער העובד והלומד ברמת השרון. אז לא ידעתי, שמקץ שנים אגור דלת ליד דלת עם אחותו של ארנון, אילנה, ושהיא תהיה המטפלת של ילדיי.
א.ב.יפה הכניס אותי לחדרו והראה לי את השולחן שהכינו בעבורי. חלקתי את החדר אתו ועם יעקב רבי. יפה ורבי לימדו אותי כל מה שאני יודע על עיתונות, עריכה וכתיבה. ליעקב רבי היו עצות חכמות מאד בעבורי. למשל, להנהיג כתיב מלא כול אימת שיש חשש, שמא הקורא ישגה בקריאת מילה מסוימת, ולהשתדל להסתפק ברבדיה העשירים של העברית, ולא ללקות בחדשנות יתר של מלים, אלא אם כן יש הכרח בכך.
להזכירכם, בזמן ההוא היינו עורכים בעט, בטוש ובמספרי עורך. את הקופי פייסט היינו עושים בסלוטייפ ומספריים, ואת כתב-היד הערוך היינו מורידים ביד למשה רונן, מנהל הדפוס, או לסדר הוותיק, זכריה הווארדי, שהוא וחבריו היו יושבים ומקלידים אותו על מקלדת ברזל. האותיות העשויות עופרת היו נופלות מן המכבש אל תוך קערת מים רותחת, והסדרים היו מוציאים אותן במלקחיים ומסדרים אותן בתבנית. אם היינו צריכים תמונת סופר, הייתי נוסע במיוחד לבית הסופר ברחוב קפלן, מביא משם תמונה ובדפוס היו מכינים ממנה גלופה.
ואחרי סידור כול עמוד היו מורחים אותו בדיו, מדביקים עליו נייר עיתון ומביאים לנו להגהה, לבל יישמטו מלים או יוחלפו סדר המלים והשורות.
כך זה היה, עד שיום אחד הודיעו לנו על מהפכת הדפוס, ועל כך ש'על המשמר' יהיה העיתון העברי הראשון שיעבור לדפוס מודרני. אז עברנו לחומה ומגדל, ובקומת המרתף שכן הדפוס החדש. שם פגשנו את אורי צארום ועזרא שאול, שני אנשי דפוס צעירים שהיו לעמודי התווך של "הדפוס החדש" ובעצם ניהלו אותו יחד. אז גם השתכללנו. העריכה נעשתה על מחשב, וכשהיינו מסיימים את המאמר ושולחים אותו לדפוס היינו מקבלים הגהה. לחליפין היינו שולחים כתבי יד בטיל מקומת המערכת לקומת הדפוס. העימוד נעשה עם בְּרוֹמַייד על נייר צילום מבריק עם שורות תכלת, ועליו גם היינו עושים את ההגהה האחרונה.
"על המשמר" היה לי לבית ולבית ספר. למדתי בו כול מה שאני יודע על כתיבה, על עריכה ועל עיתונות. הוא היה לי גם כר חינוך פוליטי. על שולחן הדף לספרות הקימה יעל לוטן את הוועד למען מרדכי וענונו וארגנה את הנסיעה הראשונה האסורה לטוניס, לפגוש את ערפאת. הוא היה לי גם מקום ללמוד בו אידיאולוגיה ודרכי עבודה ויחסי אנוש. לשבת בחדר אחד יחד עם בנקו אדר האהוב וטלי סילוני, רוביק רוזנטל ואיריס מור, ללכת למארק גפן כדי לבקש אישור לפרסם ראיון חג עם הסופר ההודי הבדוי שהמצאתי, אננד צ'טארג'י, לשבת בישיבת המערכת אליה בא מארק מוועדת העורכים, והטיל פצצה – אסור עוד להזכיר בעיתון את המילה 'אטום', כי תפסו מרגל אטום ישראל, הטלפון שקיבלתי ממישהי, שסיפרה לי שיש בידה הקלטה של וענונו מימי לימודיו באוניברסיטת באר שבע, הרבה לפני שהתקבל לעבודה בכור, וכבר אז יצא נגדו, והיא העבירה אותה לאביגדור פלדמן, ובעקבות שיחה זו הפרתי את צו הצנזורה וכתבתי פזמון פוליטי בדף האחורי, בעריכת אפי לנדאו, ולמחרת כמעט פוטרתי מן העיתון, ואחרי כן אביגדור הביא את השיר שלי לווענונו, והוא כתב לי שיר תשובה שפורסם בעיתונות, שירי המחאה של מלחמת לבנון הראשונה… אינספור מעשים נוספים עברו עלינו שם.
גם קיומו של "משמר לילדים" בתוך המערכת היה מהותי. אני עוד זוכר את היום שבו שלמה ניצן, סופר דור הפלמ"ח ואבא של עמרי ניצן, ניגש אלי במסדרון, והציע לי לכתוב לילדים. אמרתי לו, שאין לי ילדים ואינני יודע לכתוב בעבורם, והוא רק ביקש שאנסה. זה הביא לכך שכתבתי רק אז שירי ילדים וסיפורי ילדים, שהתקבצו לבסוף לספר הילדים הראשון שלי. שלמה וסגניתו עטרה אופק היו צוות נפלא, שאני מתגעגע אליו.
"על המשמר" היה מקום בלי גינונים, שאפשר לכול אדם צעיר להתנסות וללמוד בו. הכתבות שכתבתי לרוביק רוזנטל ב"חותם"', טור השירה הפוליטית הסאטירי והמחורז שלי ב"דף האחורי", מוספי החג שערכתי, היו לי בית ספר שלא יסולא מפז.
למפגש שנערך היום הביא רוביק רוזנטל, היום המומחה מספר אחד ללשון העברית, ואז עורך "חותם" האגדי ואחרי כן סגן העורך הראשי ועוד, את כרך "חותם" מן החודשים שבהם פרצה מלחמת לבנון הראשונה, 'מבצע' 'שלום הגליל' כביכול. חדי העין שבכםן יוכלו להבחין ביענקל'ה שיין כאחד החיילים המרואיינים בכתבתה של חנה קים נגד המלחמה, בטור של נתן רענן על אי הלגיטימיות של המלחמה, ובהבנה של רוביק, כבר בימים הראשונים של המלחמה, איזה אסון היא עתידה לחולל לא רק בלבנון, אלא גם בתוך ישראל, בטקסט התנ"כי שבחר לשבץ בגיליון.
"על המשמר" היה עיתון שהלך בגדולות, עיתון שמאל אופוזיציוני, חכם, בועט ונועז. הוא היה כר פורה להתפתחות מחשבת השמאל, לא אחת התנהלו בו ויכוחים עזים בין חברי וחברות המערכת, ופולמוסים אידאולוגיים. אבל הוא היה רחוק מלהיות עיתון מפלגתי, וכעדות רוביק רוזנטל ועודד ליפשיץ הבוקר, מעולם לא הוכתבו להם דברים מהנהגת מפ"ם.
עבדתי בעיתון משנת 1981, זמן שחרורי מן הצבא, ועד סגירתו בשנת 1995, אז עברתי לזמן קצר למשרת שכתוב בדסק הלילה של "חדשות", ומשם – לשמש כדובר התיאטרון "הקאמרי של תל אביב."
ארור היום שבו גיורא פורמן הצליח לשכנע את מפ"ם ואת הנהלת העיתון לסגור אותו. סגירתו הייתה טעות גדולה של מפ"ם ושל הקיבוץ הארצי.
סגירתם של "דבר" ואחריו "על המשמר" הייתה התפרקות משני נכסים חשובים מאד של השמאל הציוני בישראל, וחלק מהתפוררות מרכז כוח משמעותי, שעד היום אינו מצליח להשתקם.
כדי לשמור על מדינת ישראל כפי שאנו גדלנו בה וחולמים עליה, אנחנו זקוקים לשמאל מגובש, חזק ויציב. זה יושג רק באמצעות חינוך ותקשורת. "על המשמר" חייב לקום מחדש, אם כמו "דבר", במתכונת דיגיטלית, אם באופן אחר.
את האתגר הזה אני מטיל לפתחם של חיים אורון, ג'ומס, ורן כהן, ושל זהבה גלאון ומוסי רז. אם יש מעשה חשוב שתעשו למען השמאל הציוני סוציאליסטי במדינת ישראל זה יהיה המעשה – הקמת "על המשמר" מחדש, במתכונת רווחית ומודרנית.
אומר רק זאת – לו יודיעו לי מחר בבוקר, שמקימים מחדש את "על המשמר", אעזוב כול מה שאני עושה, מלבד ההורות לילדיי כמובן, ואבוא לערוך את "הדף לספרות" בו, על פי מיטב הערכים ההומניסטיים והספרותיים שהנחיל לי א.ב.יפה. עד כדי כך אני מאמין במעשה ומתגעגע אליו.
מצ"ב מספר תמונות מן המפגש המרגש. באחת מהן תפסו יחד את הסופרות תמר משמר ולאה איני יחד אתי, שלוש.ה סופרים.ות, שכולנו גדלנו ב"על המשמר."
שיהיה לכולםכן שבוע טוב.
