תעתועי הפייסבוק, התנצלות מאוחרת ותיקון גדול

     ותיקיי קוראיי וקוראותיי, העוקבים אחר הבלוג שלי למן היווסדו, יודעים שמתישהו במרץ 2015 הגעתי למגבלת ה-5000 חברים/ות בעמוד הפייסבוק הקודם שלי, ilan.sheinfeld, ואז ניסיתי להפוך את העמוד האישי ההוא לעמוד אמן, שיאפשר לי לקלוט בו עוד חברים/ות.

     מה שקרה בפועל הוא, שבאותו רגע שהמרתי את העמוד ההוא – איבדתי קשר איתו. יכולתי לשתף בו פוסטים שנכתבו בתוכנה עליה מתנהל הבלוג שלי, וורדפרס. אבל לא יכולתי לקרוא הודעות ששלחו לי בו.

     לפיכך פתחתי עמוד פייסבוק חדש, ilan sheinfeld, וכן קבוצה תחת שמי, כדי לחדש קשר עם לפחות חלק מן הא/נשים שאיבדתי.

     אבל זה לא היה שלם. עד השבוע.

     השבוע, מקץ שנתיים של נתק מן העמוד ההוא, הצלחתי להגיע באמצעות קשר אישי ותיק לפייסבוק, והם חידשו את החיבור שלי לעמוד הקודם, שאכן הפך לעמוד אמן, מבלי לגרוע מן העמוד הנוכחי שלי.

     לכן, מאתמול ועד הרגע הזה ביליתי במשלוח מאות הודעות התנצלות לאנשים, שכתבו לי אז, לפני שנתיים ובמהלכן, ותמהו מדוע אינני משיב להם.

     זה מביך מאד.

     פעם, לא אשכח זאת לעולם, הטיח בי איזה בחור צעיר שניסיתי להתחיל איתו, שאני מאוד יהיר.

     "אני, יהיר!?" נדהמתי, "מאיפה בא לך הרעיון הזה!?"

     "מן השפה שאתה משתמש בה," השיב לי. "אתה מדבר בשפה מאד גבוהה."

     "זו פשוט השפה שלי," חייכתי אליו. "אני לגמרי נקי מיוהרה. זו פשוט שפתי."

     לא שזה עזר לי איתו אז. אבל לפחות נהייתי מודע, בזכותו, לעובדה שישנם אנשים העלולים לתפוס אותי כיהיר על לא עוול בכפי.

     זה מה שעמד מאחורי העמל הרב שהשקעתי אתמול והיום, בכתיבה לכול האנשים ששלחו לי ה ודעות במהלך השנתיים ההן, מבלי לקבל תשובה. אז הנה אני מתנצל גם פה. פומבית.

*

     זה לא הדבר היחיד ששיגע אותי היום.

     קמתי רווי שינה, אחרי יום ארוך אתמול בתל אביב. בירכתי בלבי על השקט ששרר בחצרי בחמש לפנות בוקר, הבוקר. שמים כחולים, ציפורים מצייצות. אח, איזה שקט, אמרתי לעצמי בלבי. ככה אני רוצה לבלות את היום הזה כולו.

     אבל אז נזכרתי בפתק שהכנתי אמש, ובו הסידורים שעלי לעשות הבוקר. לקנות חלב לשוקו של מיכאל, וקוטג' לטוסטים של דניאל, לקנות ארגז מעטפות ואריזות בדואר כדי לסיים סוף סוף את הכנת הספרים למשלוח לתורמים בהדסטארט שלי, שנגמר מזמן, וגם לטפל בזה, לקנות תרופות קבועות בסופרפארם וגם "טראומיל" ו"יומי" וסטרפסילז לילדים, כי שניהם התאוננו על כאב גרון, לקנות כיסוי חדש לקרש הגיהוץ, כי הנוכחי כבר קרוע לגמרי, ואוכל לכלבה ולחתולים ולדגים, ולתקן את הפילטר של האקווריום.

     הקצבתי לכול זה שעתיים. בעשר, אמרתי לעצמי, אשוב כבר הביתה ואתיישב לערוך פרק בספר של מיטשל ופרק בספר של דניאל.

     הספקתי הכול די מהר. אבל אז עברתי ליד החנות של "סלקום," נזכרתי שמסך המכשיר שלי שבור, והסוללה כול הזמן מתרוקנת, ואם אני כבר בכרמיאל, מה שדי נדיר לאחרונה, מוטב שאטפל במכשיר.

     שכחתי כמה זמן לוקח דבר כזה.

     זה לקח שעתיים וחצי. בסיומן, יצאתי משם עם מכשיר חדש ותוכנית עדיפה. אבל רצוץ ורגוז מזה שלא הספקתי כלום היום, מבחינת שולחן הכתיבה שלי.

     ואם לא די בזה, כשבאתי לקחת את הילדים מן הגן, דניאל אמר שוב שכואבת לו הבטן. הוא התלונן על זה גם אתמול וגם הבוקר. אבל חשבתי, שאולי זה פשוט מפני שכול כך היה לו כיף אתמול עם סבא, בבית, בגלל החום של שלשום. אז לקחתי אותו אל הגן והוא בילה ונהנה בו כרגיל.

     אבל מכיוון ששב והתלונן הערב על כאב בטן, החלטתי שאני לא לוקח צ'אנסים. שאני לא דוחה את זה ליום רביעי, כי מחר בבוקר עלי לרדת שוב לתל אביב, ללמד בה, ואני רוצה לדעת שהוא בריא.

     אז אחרי המקלחות, עם בגדים על הפיג'מות, ירדתי עם הילדים לרופא הילדים בכרמיאל. ומכיוון שלא הייתה לי כבר האפשרות לקבוע תור, ישבנו וחיכינו שם זמן רב עד שנכנסנו אל הרופא.

     הוא בדק את דניאל, ראה אדמומית בגרון, בטן בסדר, לקח משטח גרון ליתר ביטחון. ואז הילדים נורא רעבו, אז עצרנו בקניון ואכלנו פיצה או שוארמה.

     הילדים נכנסו למיטות רק אחרי שמונה בערב.

     ואני משתגע מזה, שכול היום הזה הלך על סידורים ועל ענייני הורות.

     לך תסביר לאנשים, שמחכים שתבדוק להם עבודות ותקרא את ספריהם ותערוך אותם, במה אתה מעביר את ימיך.

     מקווה שמחר נתעורר בריאים וחזקים כרגיל.

     שיהיה לכם/ן לילה טוב.