תקציב מול ביצוע. זמן, כסף ויצירה.

החיים, ההורות, הכתיבה ומה שביניהם (43)

     אחרי שנים של התלבטות, לפני כחודשיים פניתי לעמותת 'פעמונים' כדי שתסייע לי בשינוי דפוסי ההתנהלות הכלכלית שלי. היו לזה כמה טריגרים. לפני כשנה כתב לי חבר נעורים קרוב, וכיום איש ניהול בכיר בדימוס, מתחת לפוסט שלי, שעסק בהדסטארט, שעלי להיזהר מפיתוח תלות בזולת. זה כול כך הכעיס אותי עד שחסמתי אותו בפייסבוק, וזה גרם לנו לנתק מצער. הכעיס אותי שאינו מבין כי מימון המונים אינו מנגנון של תלות, אלא כלי עסקי ליוצרים, הזקוקים לרכישת זמן לתקציב הזמן של יצירתם, וכלי שיווק חכם ולגיטימי למכירה מראש של ספרים ומוצרי תרבות לתורמיו. שנה אחרי כן העיר אחי, מתחת לאחד הפוסטים שלי, ש'הכול עניין של התנהלות כלכלית נכונה.' די היה בשני אלה, המכירים אותי כול כך הרבה שנים, כדי לנער אותי.

      אבל הטריגר בא מצד המדינה. במהלך השנה וחצי שחלפו מאז פרצה מגפת הקורונה, שרדתי אותה בזכות עבודה קשה – ומשיכת מענקי מדינה, כאשר היו 'מגיעים לי' וגם כאשר לא. לא התעכבתי לבדוק איך עומדות הכנסותיי מול הכנסות אותו חודש בשנה שלפני כן. ידעתי שעלי למשוך מענקים כדי לשמור על התזרים בבנק, לבל יחזירו לי תשלומים.

     התנהלתי כול השנה וחצי האלה בזכות מענקי מדינה. אבל אז הגיע הגזרה, לפיה עלינו, העצמאים, להשיב את מענקי הקורונה שמשכנו, אם משכנו אותם מבלי שהיינו זכאים להם. המדינה דרשה ממני החזר של 78.000 ₪ לפני ריבית והצמדה, ואני התקשרתי מיד לרואת החשבון שלי, בבקשת עצה. היא בדקה את הנתונים ואמרה לי שתגיש ערעור על גובה ההחזר, שכן הוא נובע מכך שלא דיווחתי נכון חודש מול חודש כאשר נטלתי חלק מן המענקים. לדבריה יהיה עלי להשיב, בסופו של דבר, 40,000 ₪ בלבד. אך גם סכום זה הוא גדול בעבורי, ולכן נטלתי (עוד) הלוואה בנקאית ושמתי את הכסף בצד ליום פקודה.

     ואז נפל לי האסימון. הבנתי שאני הולך ושוקע בבור ללא תחתית, ושאני חייב לחולל שינוי גמור באורחותיי. ולכן פניתי לעמותת 'פעמונים'.

     לשמחתי הצמידו לי מתנדב נפלא, שכן מישוב קרוב, ומזה כחודש ומחצה אנו נפגשים. בתחילה עשינו שיחת בירור ציפיות והבהרת תהליכי עבודה ומיפוי ראשוני של מצב העניינים. אחרי כן התחלתי רושם און ליין כול שקל שאני מכניס ומוציא (מה שעשיתי תמיד, אך מבלי להסיק מזה את המסקנות המתבקשות), ואז בנינו תקציב, מולו עלי לחיות.

     בפגישות הבאות נטלתי על עצמי הפרדה מוחלטת של החלק העסקי של חיי מתקציב המשפחה. לצורך כך התחלתי בביטול כרטיסי אשראי ופתחתי חשבון בנק אישי, בנפרד מן העסקי, וכעת אני עוסק בחלוקת הוראות הקבע ותשלומי האשראי לכאן או לכאן. בו-בזמן אני שוקד על הגדלת הכנסות והקטנת הוצאות.

     התהליך הזה תובעני, אך חשוב. לראשונה בחיי אני מוצא את עצמי משווה מחירים, לא רוכש שום דבר מבלי להשוות את מחירו למוצרים דומים באותה חנות או מחוצה לה, בוחן שוב ושוב כול הוצאה שלי, כול הוראת קבע לגופים שונים, דמי מנוי ודמי חבר, וגם כול הוצאה אקראית. בעקבות זאת שיניתי את תחנת הדלק שאני ממלא בה דלק, כי היא זולה בחצי שקל לליטר מתחנה מולה, עברתי מספק אינטרנט וסלולר אחד למשנהו, אחרי החזרת ציוד והזדכות על חוב, ביטלתי חלק מהמנויים שלי ועוד ועוד.

     השינוי הוא לא רק בדפוסי החשיבה, הצריכה וההתנהגות. חדלתי מלהעמיד פנים שאני אדם אמיד, ולנהוג בפזרנות. אני אב יחידני, המתפרנס מכתיבה, מעריכה, מהוראת כתיבה ומהוצאה לאור, וככזה ידי אינה משגת לחיות בפזרנות או מתוך הדחקה. התחלתי לבקש הנחות ולהתעקש על כול סכום שאני מוציא. זה דבר, שתמיד היה נדמה לי כקמצנות, או כהתנהגות לא ראויה, וכעת אני מבין שהוא דווקא גילוי של אחריות, אישית ומתמדת, לחיי ולחיי ילדיי.

     השבוע הגיע שלב חדש בתהליך. עלי לנהל לא רק תקציב כספי, אלא גם תקציב זמן. למסקנה הזאת הגענו למול ריבוי המשימות שלי, ולמול ההכרח להגדיל את הכנסתי. כך, אפוא, מצאתי את עצמי אמש עובד עד חצות וחצי על תרגום פרק אחרון מתוך ספר על כתיבה, שאני מלמד מתוכו, ובסופו של דבר גם אוציא אותו לאור בעברית, וכך גם ניהלתי את זמני היום.

     היום חלה הפסקת חשמל יזומה בתובל, בין תשע בבוקר לשלוש אחר הצהריים. חברת החשמל מתקינה כעת קווי חשמל להרחבה החדשה, והודיעה מראש על הפסקת חשמל יזומה, שתתקיים שוב בעוד ימים ספורים. לכן, מיד עם קומי הטענתי את המחשב הנייד, כדי שאוכל לעבוד בו, והכנתי לי קפה בתרמוס, שירווה אותי במשך הבוקר כולו. אחרי כן דחסתי כמה שיותר פעולות מחייבות חשמל, לפני שיפסיק. וכך נראה לוח הזמנים שלי היום:

05.30 השכמה, מקלחת.

06.00 השכמה לילדים, הכנת שוקו למיכאל ויוגורט פירות יער לדניאל.

06.30 אימון ארובי על ההליכון בבית.

07.00 הכנת אוכל לבית הספר וליווי הילדים להסעה.

07.30-07.45 הפסקת סיגריה

07.45-08.30 ארוחת בוקר והאכלת התרנגולות.

09.00-09.30 פגישה עם רכז הנוער בתובל לשיחה על מצב בניי בתנועה

09.30-10.00 שיחת הרשמה לסדנה לכתיבה עם מתעניינת.

10.00-12.30 – שכתוב כשלושים עמודים בגרסה הראשונה של ספרי הבא.

12.30-13.00 – טאטוא הבית, גריפה ואיסוף של שלוש בָּאלות של עלי שלכת מן הדֶק ומן החצר.

13.00-13.30 – הקשבה ליעל דן בגל"צ ובישול קארי לארוחת צהרים.

13.30 –  ארוחת צהרים.

14.00-15.30 – שנת צהרים.

15.30 – קימה, מקלחת, שלום לילדים, רחיצת קופסאות האוכל שלהם מביה"ס והאכלת התרנגולות בשאריות.

16.00-16.30 – קפה, סיגריה, קיפול שתי מכונות כביסה וסידורן בארונות הילדים.

17.00-17.30 – החלפת אי מיילים לגבי הצעות עבודה חדשות בעריכה.

17.30-18.30 – שיעור ציור פרטי ראשון לילדים בבית/עריכת חצי ספר שירה

18.30-19.30 – הכנת פיצה לילדים וניצול התנור החם לאפיית עוגה בחושה.

19.30-20.00 – ארוחת ערב.

20.00-20.45 – כתיבת הפוסט הזה.

21.00 – מקלחות ילדים.

21.30 – קריאה/סידור הבית/עריכה/כתיבה

23.30 – שינה.

    השעות המסוכנות שלי הן אלה שאחרי 21.30, אז הילדים הולכים לישון, ואני בדרך כלל כבר עייף מכדי לקרוא או לכתוב, ונכנס לאינטנרט. אז אני מבזבז בטוויטר, בפייסבוק ובווטסאפ את השעות הללו, שהן שעות טובות למעשים ממועטים. למשל, כמו הקלדה. נראה אם אצליח לקיים זאת הערב.

     אני אוהב את החיים ברצועות זמן של 30 דקות וכפולותיהן. חיים באופן הזה מאפשרים לי ניצול מרבי של הזמן והתמודדות עם ריבוי משימות. עם זאת, ישנם עוד דברים רבים שברצוני לעשות, כמו טיפול בקידום היצירה שלי בחו"ל ומיצוי הזכויות שלי מול המדינה, הכרוך גם בבדיקות רפואיות, וקשה לי עדיין למצוא את הזמן לכך. השלב הבא יהיה כנראה תיעדוף משימות. אבל אני עושה את כול זאת במטרה אחת. לאזן את החיים עד כמה שאפשר, מכל בחינה.

     כול אחד ואחת מאתנו חי את חייו אחרת. בעבורי, וזה כמובן רק בעבורי, הדרך היחידה ליצור איננה עוברת דרך סמים ואלכוהול או אשפוזים, אלא דרך הקפדה על שגרת חיים ועל סדר יום קבוע, על חלוקת משימות על פי רצועות זמן ועל השגחה על אכילה, מנוחה ופעילות ספורטיבית. זה גם מה שאני ממליץ לתלמידיי ותלמידותיי. השגרה וסדר היום, השבוע, החודש והשנה הם הערבות היחידה שלנו לסיים ספר שהתחלנו בכתיבתו, ולהביאו לידי פרסום. הם גם ההגנה הטובה ביותר שיש לנו מול מכאובי הכתיבה וטלטלותיה.

     אבל אין ספק, בהיותי אב יחידני לתאומים בני תשע וחצי, בפריפריה, וגם סופר המחויב לקוראיו, העומס המוטל על כתפיי הוא רב. אני מקווה שהשנה אזכה בפרס כלשהו, שיאפשר לי ליטול מעט פחות פרויקטים בעריכה ובהוראה, ולהקדיש את מרב זמני ליצירה. לחליפין, ייתכן ואפתח הדסטארט בדיוק לדבר הזה. זמן כתיבה. בעבר עשיתי זאת עם 'הנזיר היהודי,' וזה עזר לי מאוד. ייתכן שבקרוב יגיע הזמן לעשות זאת שוב.

     ולעת עתה, לילה טוב.