אתמול בבוקר, מיד כשראיתי כי נעם סמל עתיד כנראה להתמנות למנהל התיאטרון הלאומי “הבימה,” התקשרתי אליו כדי לברכו. נעם היה מנהל ה”קאמרי”, שהטיל עלי, אין דרך אחרת לומר זאת, להיות לדוברו, ועבדנו יחד שלוש שנים, חלקן בהיותי שכיר בתיאטרון וחלקן כעצמאי מחוצה לו, בהרמוניה ובהצלחה גדולה. ודאי לי שנעם הוא האדם הנכון לתיאטרון הלאומי בעת הזאת, ויידע להוציא אותו מן המשבר שפקד אותו ולהצעידו הלאה.
נעם שמח בשיחתנו, שיבח את עבודתי אתו בעבר, ואז זרק לי מילה אחת. “וכמובן, אילן, אם יש לך איזה רעיון טוב, תגיד אותו.”
זה הספיק.
כל הדרך מן הגליל לתל אביב כבר רקמתי במוחי תכנית פעולה שלמה לתיאטרון הלאומי, כעת עלי רק לכתוב אותה ולשלוח לו. אבל אז פתאום תפסתי את עצמי. רגע, ומה אם נעם יגיד, הכול טוב ויפה, עכשיו בוא לעבוד אתי שוב, כדובר התיאטרון הלאומי? האם איענה לזה? האם אעזוב את הגליל, את השקט שצמאתי אליו, את הכתיבה השקטה, ואטלטל את בניי חזרה אל העיר?
והיה עוד עניין. שותפיי לרעיון הקמתה של המפלגה הגאה יצרו עמי קשר, ותהו אם נעשה את זה לקראת הבחירות הקרובות. אמרתי להם שלא. שהדבר היחיד שמעניין אותי כרגע הוא לסיים את הספר שלי. והאמת היא, שאני גם מאמין שזה יהיה מעשה לא נכון כעת. אבל, אם הבחירות הבאות שוב תיגמרנה כקודמותיהן, זה כבר יהיה משהו אחר לגמרי. ואז נצטרך לצאת למסע הסברה וגיוס פעילים בכול הארץ, ולא להסתפק בפוסטים בפייסבוק, כמו לפני שנה.
המחשבה הזאת טלטלה אותי כהוגן. מה, אני הולך לשוב ולנדוד? עד כמה געגועיי לעיר מכתיבים זאת? עד כמה הצורך שלי כול הזמן לשנות ולהשנות, בד-בבד עם הצורך שלי בשגרה מבורכת?
צלצלתי לעדנה חברתי, שאיתה אני תמיד מתייעץ בכגון אלה. “עדנה, יש לך חמש דקות לסדר את העולם?” שאלתי. היא צחקה. “כמובן.” סיפרתי לה על שני העניינים האלה. היא, כדרכה, וכמו שצפיתי, הייתה נחרצת. “לא – ולא,” פסלה את שני הדברים. “אתה תחכה לפחות עד שהילדים יהיו בני 14, בגיל תיכון.”
“טוב שאת בעולם, עדנה,” אמרתי לה, “אני מבקש ממך שתישארי בו לפחות עד גיל 240, כי רק איתך אני יכול לסדר את העולם בחמש דקות.”
*
אני כותב את זה מחויך. אבל בימים האחרונים אני מוטרד מאד. נפתלי בנט וישראל כ”ץ מרשים לעצמם לחמם את הגזרה עם איראן, באמירות חסרות אחריות, הזויות, רק כהשקת הקמפיינים שלהם לקראת מערכת הבחירות, ומרוב להיטותם לקדם את עצמם בציבור, הם עלולים להביא לחורבנו. והיום הזה, היום שבו תיפול שוב הכנסת, וניכנס שוב למערכת בחירות, שעלולה להיות אלימה ומסוכנת, ולהידרדר לכדי מרי אזרחי או מלחמת אזרחים ברחובות, מה אגיד ומה אומר לכם, נטל ממני את שלוותי.
התכוונתי הבוקר לקום ולשבת מיד לעבוד על הספר. תחת זאת, הלכתי לחדר הכושר. אולי קצת מתיחות והרמת משקלות ישנו את תחושותיי. אך מששבתי הביתה, וראיתי שזה לא עזר לי, ידעתי בדיוק מה עלי לעשות.
לנסוע למשתלה הנפלאה בכפר מנדא, לקנות בה שתילים וזרעים, לשוב הביתה, לזרוע ולשתול.
כפר מנדא מצוי במרחק כחצי שעת נסיעה מתובל, בכביש 784, שהוא כביש מפותל, מסוכן ויפה נוף. נסעתי בו, הקשבתי בדרך לישי שנרב ולקלמן ליבסקינד, לנורית קאנטי ולרינו צרור, וקניתי שישה עציצים עם שתילי תות בוגרים, ועוד שישה שתילים מכול אחד מן הירקות הללו – תרד, מנגולד, צנוניות, לפת ועוד משהו שאינני זוכר כעת. מלבדם הבאתי גם זרעי עגבניות וראשד, ירקות לסלט ושמיר, אדמה למשטח הנבטה לזרעי העגבניות ודשן לחידוש הדשא.
באתי הביתה, פרקתי הכול, לבשתי בגדי בית, ויצאתי לשתול.
קשה לי לעמוד על הרגליים, אז גררתי אחריי שרפרף קטן, גוהר על פתחי הטפטפות, חופר בכף גינה, ומטמין בגן הירק שלנו שתיל אחרי שתיל. מגלה שלשולים בקרקע הלחה, מכסה עליהם בעדינות בעפר תחוח.
ואז ידעתי. אני עושה טוב. מרגע שאני שותל וזורע באדמה הטובה הזאת, אדמת תובל, בגליל, אני שב וקובע בה את ביתי, שב ומודיע לעצמי, שאני כאן, שזה הבית שלי, בתובל, בגליל, בישראל, ושאני לא הולך לשומקום.
שיהיו בחירות, שיהיו הפגנות ברחובות, שיעופו טילי שיוט מאיראן. שיילכו כולם לכול הרוחות. אני לא מוציא דרכונים זרים ולא מתכנן מעבר העירה ו/או מעבר לגולה. אני כאן.
ועכשיו עלי לבדוק את תאריכי התפוגה של קופסאות השימורים ושל בקבוקי המים בממ”ד. כי אם יש איזשהו דבר שאני בטוח בו, הריהו זה – בשמונים הימים שיחלפו מהיום, תאריך פיזורה של הכנסת, ועד למערכת הבחירות הבאה, בנימין נתניהו וחבר מרעיו יובילו אותנו למלחמה. נתניהו לא יוותר על מעון ראש הממשלה בבלפור, ומכיוון שתבוסתו בבחירות, הן בתוך הליכוד והן בציבוריות הישראלית, כבר ברורה ומובטחת, מלחמה תהיה הדרך היחידה שיוכל לתקוע בה את המערכת הפוליטית, ולשמר במחיר הדמים שלנו ושל בנינו את שלטונו.
אבל צנוניות ותרד, לפתות ושמיר, תותי שדה ותפוז סיני, ברוקולי ירוק לתפארת, עוד יצמחו ויהיו לנו כאן. כי יש משהו חזק יותר מן ההסתה הרצחנית של נתניהו, והוא ההיאחזות בציפורניים בארץ הזאת, באדמה הזאת, השאיפה לנורמליות, והחיבור לטבע. ובעזרת השם עוד הכול יהיה לטוב.
