מחשבות וצמרמורות

     צמרמורות קשות, כאב עמוק בתוך הגוף וגם כאב שרירים, חולשה כללית, קוצר נשימה ושיעולים המשלבים היסטמינים וג'יפה אחרת, זה מצבי מזה יומיים תמימים.

     שלשום סידרתי את אחרוני הארגזים בספרייה החדשה שהכנתי בממ"ד, העתיד להפוך לחדר לאבא שלי ולחדר אורחים. היה שם ארגז של האנציקלופדיה לתולדות הישוב של תדהר. כשאספתי אותו לפני כמה שנים מן הרחוב לא האמנתי איך מישהו יכול לזרוק כזה אוצר רב ערך, האנציקלופדיה הראשונה שנכתבה על בוני הישוב, סובייקטיבית למדי, מפני שכול אדם כתב בה את הערך של עצמו. לכן הכנסתי את הארגז הביתה, וכך הוא שכב שם, שנים, עד שפתחתי אותו וסידרתי את כרכי האנציקלופדיה על המדף.

     האבק הארסי, רב-השנים, שהיתמר מהם, היכה אותי בקוצר נשימה חמור ובהתקף אלרגיה קשה. הוסיפו על זה את הווירוס של השפעת בלי חום שישב שבוע ימים על מיכאל, ותבינו מה אני מרגיש.

     אתמול, יום ארוך מאוד, שהשכמנו בו בחמש בבוקר, יצאנו בשבע מתובל לתל אביב, וחזרנו ממנה רק לקראת חצות, החריף מצבי. מכיוון שלקחנו איתנו את הכלבה לא יכולנו לרדת לתל אביב ברכבת. זו הייתה טעות גדולה. הפקקים עד תל אביב היו בלתי נסבלים.

     לימדתי בעיר בבוקר וגם בערב, וחזרתי הנה חולה ומדוכדך. בבוקר, כשניסיתי לצאת ברוורס מסמטה חסומה בנווה צדק, ממהר לשיעור הבוקר שלי, דפקתי את המכונית בחוזקה בעמוד של תמרור. לא הבחנתי בו כלל. הוא היה ב'שטח המת' שלי. הרסתי את כנף ימין ואת הפנס הימני האחורי של המכונית. וזה לא קרה לי בפיתולי העליות מכביש 85 לתובל, זה קרה לי בסמטאות שאני מכיר טוב כול כך, בנווה צדק.

     הבוקר הבנתי שעלי להישאר בבית, עם תה מרווה, לימון ודבש, והרבה מנוחה. וזה מה שעשיתי. ביטלתי את כול הפגישות שהיו מתוכננות לי להיום ולמחר. ישבתי בבית, עבדתי על כתבי אחרים, המלצה לתלמיד שלי שמנסה להתקבל למוסד לימודים יוקרתי בחו"ל, קצת סידורים, רישום הוצאות, ניקיונות קטנים, וטיפלתי גם בניתוח העיקור של הכלבה, שעבר הבוקר בלי קשיים מיוחדים, תודה לאל.

     לבדוק עבודות אני עוד לא מסוגל. אני בקושי נושם. כך גם לכתוב משהו חדש. אני סוחב רגליים בבית, מדשדש מחדר לחדר, ומחכה ששלומי ישתפר.

     בתוך כך, אתמול, כשהיינו בנווה צדק, ונכנסתי רגע למכולת הפינתית כדי לפרוט כסף, לשלם בו לאילנה, וכמובן זכיתי בקבלת פנים אוהבת מן המוכרים, פתאום תפסתי את עצמי. אל אלוהים, אמר בי קול, מה עשיתי. איך ויתרתי על נוחות החיים שקיימתי כאן, עשר דקות נסיעה מן הבית למקום עבודתי הפכו לשלוש וחצי שעות נסיעה בפקקים, או לשלוש שעות נסיעה מתובל לעכו ומעכו ברכבת לתל אביב. את מכון הכושר, המצוי בכרמיאל, אני יכול לפקוד רק שלושה ימים בשבוע, לכל היותר, ולא מדי בוקר, כפי שהייתי רגיל. כל דבר כאן קשה לי יותר. להתפרנס, לקיים חיים אישיים, אפילו לערוך קניות. לרגע דמיינתי את עצמי מרים ידיים, אורז את הכול בשתי משאיות וחוזר העירה.

     אבל כשהגענו בלילה לתובל, אני השכבתי את הילדים במיטותיהם וירדתי למטה, יושב ליד שולחן האוכל, המעוטר במפה המשובצת, למול החלון הגדול, והבוקר, כשישבתי ליד אותו שולחן, והבטתי בחצר הגדולה, הירוקה, הנשקפת ממנו, ידעתי שעשיתי נכון.

    עוד ייקח לי זמן להתרגל למהפך הזה. עוד יהיו לי הרהורי ספק. זה טבעם של דברים. זה טבעי, זאת אומרת. ככה שאין לכם מה לקפוץ באמירות כגון 'אז אולי בכול זאת תחזור העירה,' כי זה לא יקרה. למה? כי, למשל, כשהערב התחשק לי מאוד לחם טרי, וכבר נמאס לי לאכול פרוסות לחם מופשרות בטוסטר מן המקפיא, פשוט חיפשתי מתכון ללחם כוסמין, ומתכון לעוגה טבעונית, לאורחת שבאה אלי הערב, קראתי לילדים, שיתפתי אותם בהכנת המאפים, והבנתי, שהכול בסדר. מחר בבוקר נקום לריח לחם טרי בבית, הילדים יילכו לגן ואני ארד לכושר ולקניות בכרמיאל.

     ואם נורא ארצה לפרגן לעצמי, אולי גם אשב בבית קפה, עם מחברת ועט.

   המעבר מן העיר הגדולה לפריפריה הוא מעשה חזק. בל ייאמן. כמעט בלתי נתפס. לעשותו בגיל חמישים ושבע, שבו מרבית בני גילי כבר סיימו את גידול הילדים, ומחפשים דווקא את קרבת העיר הגדולה, זה באמת חריג. אבל אני, בגילי, מגדל ילדים בני פחות מחמש, רואה איך הם שבים מן הגן בשירה ובריקודים, ממש דילוגים של שמחה על שבילי הקיבוץ, ויודע שעשיתי את המעשה הנכון. בשבילם וגם בשבילי.

     וחוץ מזה יש לי מחר מפגש עם לחם כוסמין שאאפה בעצמי. מתי בכלל יכולתי להתפנות לזה בתל אביב, או ליזום את זה? הדבר הכי קל היה להגיח אל המכולת הפינתית ולקנות שם באגט.

     שיהיה לכם/ן לילה טוב.