הבוקר, כשהתעוררתי, נעמדתי מול החלון המזרחי בחדר השינה שלי והבטחתי בזריחה העולה מעל בקעת סכנין. "איזו זריחה יפה," שמעתי את מיכאל אומר לידי. "נכון, באמת זריחה יפה," גהרתי ונשקתי על ראשו, לבי הומה, לא רק מזה שהוא יכול לראות את היופי הזה, לזהותו ולבטא אותו, אלא מן השמחה שגאתה בי. הבוקר מלאו שלושה חודשים בדיוק למן יום יציאתנו מן הבית הישן שלנו בנווה צדק, נוסעים במכונית מאחורי שתי משאיות עמוסות בכול חפצי חיינו. והנה, אני עומד מול הנוף הנשקף מחלון ביתנו בקיבוץ תובל, ומברך את אלוהיי ואת עצמי ואת בניי על הזכות הגדולה שנפלה בחלקנו, על הזכות שזיכינו עצמנו בה. לגור כאן, בלב הנוף המוריק הזה, להשכים קום אל זריחה כל כך יפה.
זו לא הסיבה היחידה בשלה אני שמח. היום הוא היום השלישי ברציפות, במהלך חופשת הסמסטר הקצרה שיש לי, שבו אני קם בבוקר, מסיע את הילדים לגן במכונית, וישר ממנו יורד לכרמיאל. אני מתחיל בחדר הכושר. על גבי הסטפר אני קורא פרק או יותר בספר תחקיר שהכנתי לי, למטרת כתיבתו של הרומן הבא. עד שאני מסיים את המקלחת ויוצא משם, כבר עולה בי המשפט שבו אני מתחיל את כתיבת הבוקר שלי, בחדר המעשנים בקפה 'ארומה' בביג כרמיאל, עם מחברת ועט כמובן.
שלושה ימים, שלוש סצנות ברומן הבא, וגם כמה שירים חדשים וסיפור קצר מצחיק, שאולי עוד אקליד ואביא בפניכם בימים הקרובים. שמו "אלמנה להשכיר," והוא מספר על סופר, המחליט שהוא זקוק לאלמנה בהשכרה, כדי שתהיה מי שתבטיח לו את הישרדות כתביו והמשך פיתוחם ופרסומם אחרי לכתו.
עזיבת תל אביב והמעבר לתובל היא כנראה אחד המעשים הכי דרמטיים שעשיתי בחיי, ובדרכי – מתוך מידה עמוקה של שכנוע עצמי, בתחושת דחיפות עצומה – ובמחויבות עמוקה, וגם בנטילת אחריות על המעשה. והנה, הגם שהחיים מזמנים לי מבחנים קטנים וגדולים – בדרכי ל'ארומה,' שבה אני כותב כעת, התנגש במכוניתי, דווקא מסביב לכיכר, רכב של שכן מן הכפר בענא. הוא התנצל, החלפנו פרטים, והוא אף הציע שיתקן את הנזק באופן פרטי ולא דרך ביטוח, וגם הזמין אותי ליהנות מרחיצת הרכב בעסק שלו – אני שמח כאן כמו שלא הייתי מעודי. כוחות הגוף והנפש שלי התחדשו, ואני עסוק כעת בפעילות מו"לית וספרותית ויוצרת במידה שהייתי שקוע בה רק בשנות העשרים של חיי – ובשנת 2011, אז ערכתי בו-זמנית שמונה ספרים שונים, כדי לממן בזה את תהליך הפונדקאות, שבאמצעותו נולדו לי בניי.
כל מי שמכיר אותי יודע, ששביעות רצון עצמית היא סוג של רגש, שהיה עד כה זר לי. תמיד הייתי רגיל לחיות בתוך עצבנות עמוקה הנובעת מחוסר סיפוק. בימים האלה, בשבוע שבו שלושת כרכי השירה שלי נדפסים, רגע לפני שהרומן החדש שלי יראה אור בהוצאת כינרת זמורה, ובעיקר בימים שבהם ילדיי, מיכאל ודניאל, מאושרים כול כך במקומנו החדש, אני מרשה לעצמי, לראשונה בחיי, להרגיש מסופק. וזה הרבה מאוד בשבילי.
טבעם של החיים שהם מלאי תמורות, מהמורות, עליות וירידות. כמו שמבטא קלף 'גלגל המזל' בטארוט. החיים אינם עוצרים בזרימתם, ויש בהם רגעי גאות ושפל. אני מודע לכך היטב, ומקווה בכול לבי רק לדבר אחד – שנהיה כולנו בריאים, שנמשיך ליהנות כאן יחד, ושריבונו של עולם יזמן בפניי רק מבחנים שאוכל לעמוד בהם, ולצאת מהם בחיים.
רגע לפני פרסומו, שבתי וקראתי את הפוסט הזה. עולה ממנו איזו חומרת סבר, כבדות, היפוכה של השמחה הפנימית שעליה אני כותב לכם. הדבר נובע מכך, שכתבתי כרגע סצנה קשה, שבה אב בית הדין ברומן הבא שלי נפגש לראשונה עם אסירו היהודי, שצחנה עולה מגופו, והוא מייחס אותה לריחו של האנטי כרייסט, של השטן.
אבל על זה תקראו בעוד כמה שנים טובות. בינתיים מצפים לכם שלושת כרכי השירה שלי, שיופצו לחנויות עד ראשית מרץ, ואחרי פסח – הרומן הבא שלי, בהוצאת זמורה ביתן.
שתהיה לכם שבת שלום. שבת טובה וברוכה.
