חופשת הפסח שלנו התחילה ביום הולדתם הרביעי של מיכאל ודניאל, ב 12.4.16, והיא מסתיימת בעוד יומיים, תודה לאל, ב 1.5.16. בחופשה הזאת הספקנו לחגוג את יום הולדתם בשלוש מסיבות, לבלות את ליל הסדר ומחרתו אצל יאיר ומיכל, לצפות בסרט על פיה וחד-קרן, ליהנות מן המחזמר 'ספר הג'ונגל' בהיכל התרבות בהרצליה, לבלות בים הקרוב לביתנו, להיפגש עם חברים מן הגן וגם לבלות עם חברות שלנו.
החופשה הזאת הביאה עמה תמורה בחיינו, בכל הנוגע לעצמאות הילדים. מיד אחר יום ההולדת הודעתי להם, שכעת הם כבר בוגרים דיים כדי ללכת לבד מן הבית אל חנות המכולת בקצה הרחוב, והם היו פשוט מאושרים לשנן מה ביקשתי מהם להביא, ואצו רצו אל המכולת, והביאו משם בדיוק מה שביקשתי – פעם אחת חבילה של נייר סופג, פעם אחרת משהו אחר.
אני כמובן עמדתי מחוץ לחצר, משגיח על מרוצתם ברחוב אל המכולת ובחזרה ממנה הביתה, ובשובם הביתה שיבחתי אותם על עצמאותם ובגרותם.
בו-בזמן התחלתי לשחרר. לשחרר קצת מאחיזתי בבנים. לתת להם קצת יותר מרחב התנסות עם אחרים, ולי זמן של שקט. זה לא קרה לי באופן מתוכנן. ידעתי שאני מוכרח לסיים את ספר השירים השלישי השבוע, והמיקוד בספר הוא שהדריך את פעולתי. בתחילת השבוע היה אחר צהריים אחד, שבו אמרתי לילדים, שעלי לעבוד על הספר שלי בחצר, ושהם ישחקו בינם לבין עצמם בחצר ובבית. וכך היה. אחרי כן, למחרת ליל הסדר, אצל יאיר ומיכל, השארתי אותם עם אחייניתם ליה בת העשרים וחבריה, והרשיתי לעצמי ללכת לישון צהריים לבד.
אתמול באה הנה לפני הצהריים חברתנו מיכל, שהביאה לילדים חומרי יצירה והפעילה אותם כל כך יפה, עד שיכולתי לשבת בשקט בחצר ולסיים עוד עריכה של כרך השירים השלישי שלי. ואילו היום בילינו בבוקר בנתניה, אצל דליה ומלבינה, שהזמינו אותנו בדיוק לצורך זה – כדי לשחק עם הילדים ולאפשר לי זמן כתיבה.
דליה למדה אצלי כתיבה, ומאוד התיידדנו. בסופו של דבר נסענו כולנו יחד במכונית לפארק שעשועים גדול, שם הילדים שיחקו בהשגחתה של דליה, בעוד אני ישבתי על הרצפה וכתבתי, וממנה נסענו לארוחת צהריים של חג אצל אחי וגיסתי, טל ואוסי, בדירתם החדשה בחדרה, הצופה אל הים. אחרי ארוחת הצהריים הילדים התלוו ברצון לדודים ולדודות ולאחיינים שלהם, לשפת הים, בעוד אני נשארתי לבדי בדירתם כדי לנוח.
לא ממש הצלחתי לישון שם, אם בשל הרעש שעשו הילדים עד שיצאו אל חוף הים, ואם בשל הקושי להירדם במיטה שאינה מיטתי. אבל עשיתי הרבה מדיטציה בשכיבה, וגלשתי ממנה לתנומה חטופה, וכשקמתי התיישבתי במרפסת הקומה הארבע עשרה, מול הים והשמש היורדת אליו, וחשבתי לעצמי, שבימים האחרונים היינו מוקפים בבני משפחה וחברים אוהבים ואהובים, שפשוט באו מרצונם הטוב והציעו לי קצת עזרה. והפעם, בניגוד לכל זמן אחר, אחרי ארבע שנים, הרשיתי לעצמי לקבלה. וכך פיניתי לעצמי שעה פה שעה שם. וזו הייתה חדווה גדולה.
אבל השיבה לזמן הפנימי שלי, לחיי הדמיון ולכתיבה, גורמת לי להתנתק, באופן מיידי ועמוק, מסביבתי. כך, אפוא, מצאתי את עצמי אתמול, בהיכל לאמנויות הבמה בהרצליה, בסיטואציה הזויה. ניגשתי עם בניי אל שירותי הגברים. אבל לא הצלחתי להיכנס עימם פנימה, מפני שהיה שם גבר אחד, שבכל פעם שרק הושטתי רגל כדי לצעוד לכיוון השירותים, צעד הוא בדיוק לכיוון שהתכוונתי אליו. אז רתעתי לאחור, כדי להניח לו לעבור אותי, כי הוא בדיוק התכוון לצאת מן השירותים.
אבל זה לא עזר לי במאום. רק ניסיתי להיכנס פנימה, שוב צעד לעברי, עד שכמעט ונתקלתי בו.
נשאתי אליו את עיניי, מחייך במבוכה. "אני כאן עם הילדים," אמרתי לו, "ואנחנו מנסים להיכנס לשירותים."
רק אז נעצתי בו את מבטי, וקלטתי – אני מדבר עם בבואתי. שום גבר זר לא עמד בדרכי. פשוט נתקלתי שוב ושוב בבואתי במראה הגדולה, המשובצת בכניסה לשירותי הגברים.
לא ידעתי את נפשי מרוב מבוכה.
הבוקר, בפארק בנתניה, התיישבתי על שביץ מרוצף באריחי טרה קוטה קטנים, נשען בגווי אל עמוד אחד, מעמודי האבן שהחזיקו מעל ראשי סבכה מצלה, העשויה מקורות עץ מהוקצעות. התחלתי כותב, וכמעט מבלי משים מצאתי את עצמי משוחח עם ש"י עגנון.
הוא השיא לי עצות באשר לחיי בכלל ולחיי הכתיבה שלי בפרט. הוא בעיקר ביקש ממני לקמץ בהוצאות, לחסוף כל מעה, מפני שהכסף הזה הוא טמא, כך אמר לי. זאת, לפי שהושג בעבודה הבאה על חשבון שעות הכתיבה שלך.
כתבתי כול מה שהכתיב לי, ואחרי כן סגרתי את המחברת ונסענו הלאה.
כשאני עם עצמי אני משתחרר. גם איזה בורג משתחרר אצלי, בלי ספק. לכן גם חשוב שאעשה זאת כשיש עוד מבוגר בסביבה. שישגיח על הילדים.
אבל בלי ספק, החופשה הזאת מבשרת שינוי גדול לטובה אצלם. הם הרבה יותר עצמאיים, וגם יותר בוגרים. שלשום קראתי לאבא שלי לסינמטק, שיישב בחוץ למקרה ודניאל יסבול מן הרעש בסרט, וירצה לצאת ממנו אחרי זמן קצר. ואמנם, כך היה. דניאל ביקש לצאת, הוצאתי אותו אל סבא, ואז נשארתי עם מיכאל באולם כדי לצפות יחד בסרט עד סופו.
נהננו מאוד. בייחוד מפני שזה היה זמן האיכות הראשון שלנו יחד, בלי הפרעה.
למחרת, אתמול, בהרצליה, שני הילדים נשארו כל משך המחזמר באולם. דווקא מיכאל הוא זה שביקש לרגע, בזמן המערכה הראשונה, לצאת לסבא. אבל דחיתי את זה קצת, ומשכתי אותו עד להפסקה. ואחרי ההפסקה כבר ביקש לשוב למחזמר, כדי לראות מה קרה למוגלי.
כך יצא, אפוא, שבחג הזה, בזכות מתנתם של משה ועופר, שרכשו לנו את הכרטיסים למחזמר, מיכאל ודניאל ישבו לראשונה בחייהם באולם וצפו בהצגה לכל אורכה.
אבל אני, משהו משתבש אצלי כשאני יוצר, כבר אמרתי.
אז אני התאהבתי במוגלי. כלומר, בשחקן שגילם את דמותו. כי מרגע שהחלה ההצגה הוא היה בה עם אזור חלציים בלבד, כול גופו השרירי, החלק והמהודק חשוף למולי, ומכיוון שישבנו בשורה השלישית, קרוב מאוד לבמה, לא יכולתי להתיק את עיניי ממנו. וכך יצא, שלחוויית הצפייה המשותפת שלנו במחזמר, נוסף עוד מימד.
כך או כך, החג הזה למדתי לשחרר קצת, לקבל עזרה, ולא לפחוד כול כך על הילדים. ובתוך כך זכיתי להשלים את ספרי הבא. וממחר אשוב בזכות זה לעבוד על גרסת העורכת לרומאן הבא שלי, המתוכנן לראות אור לקראת ראש השנה. זה, למקרה שמישהו חשב שכעת יהיה לי זמן לנוח קצת. כי זה לא המצב. הכתיבה היא אורח חיים, ותמיד יש מה לעשות בה.
שיהיה לכולכם/ן חג שמח ושבוע מוצלח.
תודה מותק.
זה הרבה בזכות חברים וחברות כמותכן.
נשיקות,
אילן.
קראתי הפוסט עם החששות לפני חופשת הילדים, וקראתי הפוסט הזה. אין לי ספק שהיה קשה, אבל אני גם בטוחה
שיש לך את הכוחות להתמודד עם כל קושי וגם להנות, תכונה נדירה, להנות שעודנו סובלילם קושי.