במשפחת אמי מספרים על סבתי המנוחה, צביה, שכאשר פלשו הנאצים לפולין ביקשה מבעלה, סבי יוסף, שייקחו את ילדיהם ויימלטו מעירם, שדלץ, המצויה מרחק 45 ק"מ מוורשה. סבי התקשה לעזוב את הבית ואת העסק, שעבד בו עם אחיו, הדוד בנימין.
מה עשתה סבתי? שכרה עגלה עם סוס, העמיסה עליה את מיטלטליהם ואת ילדיהם, חמשה במספר, ובהם אמי המנוחה, נעמדה על סבי ואמרה לו. אני הולכת. אם אתה רוצה בוא אתנו. אם לא, אז לא.
רק אז התרצה סבי ועלה על העגלה, ויחד עם משפחת אחיו עזבו את העיר.
הם ברחו והצילו את נפשותיהם, ובזכות אינסטינקט ההישרדות של סבתי, תעוזת לבה ועיקשותה, הקימו כאן שבט גדול לתפארת.
הסיפור הזה, שגדלתי והתחנכתי עליו, לימדני רבות. יותר מכול לימד אותי להיות קשוב ללבי. ליצר ההישרדות שלי. ואם אני מזהה סכנה, אף על פי שפני המציאות נדמים שלווים, להיזהר מפניה.
תחושה זו, של סכנה קרבה, הולכת וגוברת בי בשבועות ובימים האחרונים. אני חש אותה קודם כול לגביי ולגבי ילדיי ועתידנו כאן, ולא פחות מכך לגבי כול עם ישראל.
מערכת הבחירות הזאת הגיעה לתהומות של שטנה ושל זעם, של ביזוי ושיסוי, שעוד לא היו כאן. בהיותי כבר קרוב לשישים, נכחתי בלא מעט מערכות בחירות. הייתי בן שבע-עשרה כאשר התחולל כאן המהפך הקודם, שהעלה לשלטון את הימין בראשות מנחם בגין, הייתי בוגר כשאהוד ברק זכה בבחירות 1999. חוויתי פה לא מעט. אך קרע כזה עוד לא היה כאן.
ראש ממשלה מכהן נאבק על שרידותו האישית למול כתבי אישום קשים, ואחרי כהונה שלמה, ששיסה את שריו ואוהדיו במערכת המשפט, במשטרה, ביועץ המשפטי לממשלה, בנשיא, בכול מוסדות המדינה השומרים על חוקיה וערכיה, משסה כעת איש באחיו, עדה בעדה.
אם ייבחר לכהונה חמישית, כבר למחרת היבחרו יתפרסמו תמלילי החקירות שלו, לקראת שימוע. או-אז יראו שריו ואוהדיו עד מה עמוקה התהום שנפלנו אליה. באותו יום, למחרת הבחירות, גם יתחיל במפלגתו מאבק הירושה. אם לא ייפול בבחירות, ייפול אחריהן, מידי שריו. אבל מה שיותיר אחריו יהיו איי-חרבות של מה שהייתה פעם הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, מדינה יהודית דמוקרטית שעיני כול היו נשואות אליה.
ואז גם עלולים כאן בני אדם לשלוח יד איש ברעהו. ואז באמת יגיע הזמן להימלט מכאן.
רק שאין לאן.
אנחנו יהודים. זה הבית שלנו, ובו נגזר עלינו ללמוד לחיות איש עם אחיו בצוותא.
ולכן, בשם החרדה העמוקה המקננת בלבי, למול מה שעלולות להביא עלינו הבחירות הקרבות, בעוד ימים ספורים ממש, אני שב ומפציר בכם ובכן, קוראיי וקוראותיי. חישבו היטב איזה פתק אתם מטילים בקלפי, והשתדלו לא לבזבז את קולכם. שיהיה זה לא קול להמשך הריסוק של החברה הישראלית, לא קול להתמד שלטונה של השחיתות, של הביזוי ושל הפילוג, אלא קול של שלום, של אחווה, של תקווה.
