מדי שנה אני מגיע לשלב שבו אין לי מושג מה כתבתי במהלכה. זה קורה מפני שאני כותב בכתב-יד, מחברת אחרי מחברת. יש לי שני סוגי מחברות. האדומות הן בעבור דפי הבוקר. הצהובות הן בעבור כתיבה של ממש. אני כותב גם על גבי מכונת הכתיבה שלי. כך, אפוא, בתוך שנה מצטברות אצלי אלפי מלים בשירה ובסיפורת, במחזות ובתסריטים, במאמרים ובספרי ילדים, ופשוט בלתי אפשרי בעבורי לזכור מה כתבתי במהלך כול שנה.
יתר על כן, אינני זוכר גם מה כתבתי לפני יום.
מדי שנה אני כותב במהלך שנת ההוראה שלי, בין נובמבר ליוני, ובמהלך החופשות והחגים, בין יולי לספטמבר. ומדי שנה אני מבלה את אוקטובר בהדפסה. רק כאשר אני מדפיס את כול החומר שכתבתי אני מגלה מה כתבתי בכלל, מה עלי לפתח ולערוך ולהביא לדפוס.
מה שאני עושה הוא ניצול העובדה שעלי להקליד את כול החומר הזה, כדי לקראו, לגלותו מחדש ולתכנן קדימה מה אעשה בו. בעבודתי באופן זה, אני יודע שדי והותר זמן עבר מאז כתבתי את החומר הזה לראשונה. הוא כבר 'התקרר.' אני יכול לקרוא ולערוך אותו.
זה מה שהתחלתי בו הבוקר. ניצלתי את יום החג השני הזה, שבו היה עלי ממילא להיות עם הילדים במשך היום כולו, להקלדה. הוצאתי החוצה את המחשב הנייד שלי, ישבתיב חצר, משגיח על בניי במהלך משחקם עם חבריהם התאומים, והקלדתי מחברת שלמה. כך אעשה גם מחר.
אני שמח לעשות זאת, מ שום שכעת אני יודע שיש לי שירים חדשים לשלחם לכתבי-העת שביקשו ממני שירים כאלה, וחומר מעולה לרומן הבא שלי.
וכאשר אסיים להקליד את הכול אשלח את הקבצים במייל לחנות הקרובה לצרכי משרד, ואבקש מהם תדפיס. אקח לי שבוע חופש, ארד עם התדפיס לבית קפה בכרמיאל, אשב ואקרא אותו, ואתחיל לערכו.
כשאסיים אכניס את כול התיקונים למחשב, ואתחיל לכתוב את הגרסה השנייה של הרומן הבא שלי.
זה תהליך שמצריך הרבה מאוד זמן. אבל הוא מבטיח לי, שמה שאני מדפיס כספר, בסופו של דבר, התעכב אצלי די והותר זמן כדי שיהיה מפותח במלואו.
אבל כאשר אני עסוק בהקלדה, קשה לי לכתוב. ואני מוכרח למצוא דרכים אחרות לבטא בהן את היצירתיות שלי. אז בישלתי. אחר הצהריים התחלתי במשאלה אחת, לבשל משהו נחמד משני החצילים הגדולים, הבשרניים, שקטפתי מגן הירק שלי. עברתי על מתכונים רבים והחלטתי לבשל אותם על פי מתכון הודי, קארי חצילים. אחרי כן המשכתי עם חומוס הודי ועם צ'טני הפירות הראשון בחיי.
מחר אבשל דאל עדשים, קציצות עדשים כתומות, מרק ועוף קארי.
"אילן, הריח נהדר!" אמרה בת השכנים, כשנכנסה הנה אחר הצהריים. היא בקושי בת שמונה.
"אבא שלי יודע לבשל אוכל הודי כי אנחנו נולדנו בהודו," הצהיר מיכאל בגאווה.
אחרי שהלכה מעמנו אמר לי, שהוא לא אוהב אוכל הודי, ורוצה דייסת סולת עם הפתעות.
אני מאוד מקווה שההעדפות הקולינאריות שלו תשתנינה לפני שאסע איתם להודו, כדי לפגוש בד"ר שיבאני ובפונדקאית, סימה סאן. אבל עוד חזון למועד. זה ממש מוקדם מדי בשבילם.
אשמח אם תיכנסו לקמפיין גיוס ההמונים שלי ותתמכו בו. נותרו רק 14 ימים עד לסיומו. הקמפיין נועד למטרה אחת ויחידה – לאפשר לי להפוך את ערימות המחברות האינסופיות הללו לספרים.
תודה,
אילן.