כשהתפניתי אתמול לגמרי, מכול עיסוקיי, והכרחתי את עצמי לשבת ולשכתב את כ-ו-ל מה שכתבתי בקיץ לספרי הבא, העוסק בדמות יהודית מיוסרת ומיוחדת מן המאה השש עשרה, לא ידעתי מה יקרה בסיום העבודה. ישבתי ועבדתי שעות ארוכות, בחצר, נעזר בקרירות הגלילית כדי לשמור על הריכוז. התחייבתי בפני עצמי שאני לא קם מן השולחן לפני שאני מסיים את זה. אחרי כן, חשבתי, יישאר לי רק להקליד את הכול במחשב, לסדר את הסצנות לפי סדר העלילה, ולטייל ביניהן פיסית, על הרצפה, כדי להבין מה חסר לי.
אבל כשסיימתי, הרמתי את עיניי הדואבות מן הכתוב, ואמרתי לעצמי, שאם אני לא טס מיד לתחקיר בצ'ילה ובפרו, לא יהיה לי ספר.
אני מתכנן את הנסיעה הזאת כבר למעלה משנה. אבל, כמו שאתם יודעים, בשנה הזאת עברנו מתל אביב לתובל, והתמודדתי עם עניניים דחופים אחרים. כמו כן, מעולם לא עזבתי את בניי, ולו ללילה אחד. היה רק לילה אחד שהתעכבתי בו במיון. מלבדו, אני איתם כל יום וכל לילה מיום הולדתם ועד עתה.
במהלך השנה הזאת בדקתי אפשרות לנסוע איתם. אבל זה היה עולה לי הון שאין לי, וגם לא הייתי יכול לעשות תחקיר. במקום להתעמק באוניברסיטאות ובכנסיות ובמוזיאונים ובשווקים, בשתי הארצות האלה, ובניסיון לשחזר ולו מעט ממציאות החיים שם, במאה השש עשרה, הייתי מתעסק בחיפוש אחר אטרקציות ומקומות בילוי לילדים.
כשהתייעצתי בזמנו עם יעל הגננת על כך, אמרה לי, שאין לי מה לנסות להרגיל אותם בכול פעם קצת פרידה, כפי שיעצו לי אחיי. שעלי פשוט להציב עובדה. לקום, לנסוע, לחזור. אבל לבנות זאת נכון.
אז לקחתי שאיפה גדולה של אוויר, ואתמול, ממגרש הכדורגל שבו שיחקו מיכאל ודניאל כדורגל, במסגרת החוג השבועי שלהם, התקשרתי לדנה חליבנר מ"עתידטורס", סוכנת הנסיעות שלי מזה עשרים וחמש שנים, המכירה כבר את נסיעות התחקיר שלי. תמיד בלי כסף, תמיד בבהילות, תמיד שיהיה הכי מהר והכי זול והכי קצר.
היא ארגנה לי כרטיסים. אבא שלי, היקר, הסכים לבוא ולחיות כאן עשרה ימים עם הילדים. הם עוד לא יודעים, כי לא רציתי לגרום להם לקושי שבוע שלם מראש. אבל בשבוע הבא אני טס למדריד, וממנה לסנטיאגו דה צ'ילה, ומשם ללימא, פרו, ואחזור ארצה מהר, עם החומר שאני זקוק לו לספר הבא.
אני קורא את מה שכתבתי כרגע, ולא מאמין. אני, אילן שיינפלד, נוסע לבדי לדרום אמריקה. שוב. בפעם השלישית בחיי. ועוד בלי הילדים.
אני לא יודע מה יש לי עם דרום אמריקה. זה כנראה בא לי מכוחם של גלגולים קודמים. כי כמו בספרים הקודמים, גם סיפור התגלותו של הספר הזה בפניי הייתה ניסית לחלוטין. אך עוד לא הגיע העת לספרו.
אני גם לא יודע איך אעמוד בפרידה הזאת מן הילדים. שלא לדבר על פרידתם ממני. אבל זה הכרחי. ואני הולך ועושה את זה, גם אם זה יהיה לי מאוד קשה. וגם להם. ועל אבא שלי אין בכלל מה לדבר.
אבל הגן פועל מדי יום עד ארבע, גם בפורים, אחר הצהריים הם הרבה עם חברים ובחוגים, ואני אכין להם, כמו שפעם הציעה לי כאן חברה שלי, נדמה לי שיעל, לוח עם תאריכים עד שובי, ושק הפתעות ארוזות, אחת מדי יום. אני מקווה שזה, יחד עם שיחות סקייפ, יאפשר להם להכיל את זה. וגם לי.
ב-4 למרץ אני כבר מתחיל את הסדנאות החדשות שלי. אבל אבוא אליהן כמנצח. כסופר שמחויב ליצירתו ולתכלית חייו. שנוסע בכול העולם כדי להביא את הסיפור הטוב הבא שלו.
והוא טוב, ועוד איך.
זהו. מכאן מתחילה ההתרגשות בבטן. לארוז, להתארגן. יהיה טוב. יצרתי כבר קשר עם השגרירות שם, בסיוע אישה יקרה מאוד שמלווה אותי בזה, עם מורה דרך יהודי מקומי, ועוד. אני נוסע, מתחקר וחוזר.
היום, במפגש סופר םע תלמידי כיתות יא' ויב' במגמה הספרותית בתיכון ברנר בפתח תקווה אמרתי להם, שאני לא מפספס דבר. שום בדל חלום, שום רעיון עוועים שעולה לי בראש. ושאני מחויב לעולמי הפנימי עד תום. מתחקר, כותב, משכתב, כותב שוב. שאלה הם חייו של סופר, לפחות כפי שאני מכיר אותם.
אז זה מה שאני עושה.
ולחברי/ות תובל – שלא תעיזו להגיד מילה לילדים. הם עוד לא יודעים מכלום. אחכה עם זה עד שבת או ראשון. אבל בימים שהיעדר מכאן, אשמח אם תבואו עם החברים מהגן אלינו, ובכלל, אם תבדקו עם אבא שלי, בן השמונים ושתיים, אם הוא צריך משהו.
תבורכו.
ושיהיה לכולם לילה טוב.