הערב, רגע לפני שהילדים נרדמו, שכבתי איתם במיטתם, אחרי הסיפור, ומיכאל התבונן בקיר שלידו. בתמונה התלויה עליו.
"אבא, למה התמונה של מארק עוד תלויה פה בחדר?" שאל.
"כי אתה ביקשת שאשאיר אותה כאן. אתה זוכר?"
"כן. זה בגלל שהיא תמונה יפה. מארק צייר טוב."
"מיכאל, זה לא מארק צייר את הציור הזה. הוא ישב מול צייר טוב, ששמו אמנון, והוא צייר את מארק."
"הוא באמת צייר טוב, כי הוא יודע לצייר גוף בעזרת קשקושים."
"כן, הוא למד את זה. גם אתה יכול ללמוד את זה אם אתה רוצה. אתה רוצה שאקח את התמונה של מארק לחדר שלי ואתלה לכם כאן משהו אחר במקומה?"
"לא, אני אוהב אותה. זו תמונה יפה."
מארק היה האהוב שלי אי-שם בשלהי שנות השמונים. עבדתי אז ב"על המשמר," והייתי עדיין בתוך האבל על מות בן זוגי הראשון. יום אחד הלכתי במערכת, ופתאום צצה למולי מישהי מקומת הדפוס, ואיתה הבחור הכי יפה שראיתי בחיי. גבוה, רזה, בלונדיני, שזוף.
"מה הדבר הזה?" שאלתי אותה נפעם.
"תכירו. זה מארק, זה אילן," הציגה בינינו.
"חכו רגע," אמרתי. רצתי אל שולחן הכתיבה שלי, כתבתי לו פתק עם מספר טלפון. תחבתי אותו בידו. "אם אתה צריך איזושהי עזרה בארץ, תתקשר," אמרתי לו.
הם ירדו לקומת הדפוס. התקשרתי, רועד כולי, לחברתי עדנה. אמרתי לה שכרגע פגשתי את הבחור הכי יפה בחיי. שאני לא מסוגל לדבר מרוב התרגשות. היא אמרה לי, אם כך, לך הביתה, ואל תדבר בטלפון. חכה שהוא יתקשר. כי הוא יתקשר.
וכך היה.
ועוד באותו ערב נפגשנו ב"קפה בנורדאו," וישבנו שם שעות, מתוודעים איש לרעהו. וכך החל בינינו רומן סוער, סותר, מטורף. כי באותו ערב מארק גילה לי, שיצא לחופשה מעירו בצרפת לישראל, ובעודו בארץ בחופשה גילה שהוא נשא איידס. ואני, שאיבדתי זמן קצר מקודם לכן בן זוג, בשל מחלת השיתוק שלקה בה, לא הייתי מסוגל להרשות לעצמי להתאהב בשנית באדם, שאז חשבתי, כמו שחשבו כולם, שימיו ספורים.
זה היה סיפור קורע לב. עם הרבה אכזריות רגשית. התאהבות וקטיעתה. מלחמה בעצמי ובו, מרוב פחד מפני אובדן, ומרוב תשוקה. הסיפור הזה מופיע בפרקים האחרונים של ספרי האוטוביוגרפי, "רק אתה."
מארק חי עד היום. אנחנו נשארנו חברים טובים. אם כי ממרחק. אני עד היום אוכל את הלב על זה שהפסדתי את המשך חיינו יחד. מי היה מעלה על הדעת בשלהי שנות השמונים, שניתן יהיה לחיות עם איידס גם שלושים שנים אחר כך.
מארק שלח לי מצרפת את מצלמת הווידאו הראשונה שצילמתי בה את בניי, עד שקלקלו אותה. הוא גם שלח לי ערכת כוכבים נוצצים, שביקשתי מחיים, ההנדימן של הקיבוץ, שידביק את זה על תקרתו של חדר הילדים. כעת אני הוא זה ששוכב ומביט בלילות בכוכבים של מארק.
אבל מי היה מעלה על הדעת, שמקץ שלושים שנה אשכב במיטה עם בניי, מיכאל ודניאל, ומיכאל יאמר לי שתמונת העירום של מארק, שצייר אמנון גרוף המוכשר בגירים צבעוניים, בסערה, בתנופה, כדרכו, תהיה כול כך יפה בעיני בני, עד שיבקש להותירה בחדר, שהיה מקודם חדר השינה שלי, עד שהחליפו עמי בחדרים.
אני זוכר בדיוק מה מיכאל אמר לי כשביקש זאת. "אני רוצה שיישאר בחדר הזה משהו ממך, אבא," ביקש.
וקיבל. את הלב והכאב והצער שלי, ממוסגרים במסגרת. בגיר צבעוני.
Marc, I know you can read it in Hebrew. If not, please let me know. Love, Ilan.
*
הבוקר סיפרתי לילדים שאני נוסע. חשבתי בלבי, שמכיוון שהיום יום קצר בגן, והתקיימה בו גם מסיבת יום הולדת, ונותרו רק עוד חמשה ימים עד נסיעתי, זה זמן נכון. מה גם, שיומיים מקודם לכן קראתי להם ספר ילדים, על שתי אחיות, שהוריהן נוסעים לחו"ל, והן חוגגות עמם את יום ההולדת של אביהן דרך הטלפון.
"ילדים, אתם זוכרים את ספר הילדים שקראנו לפני יומיים, על הבנות שההורים שלהם נסעו לחו"ל?" שאלתי אותם.
"כן."
"אז רציתי לספר לכם, שבעוד חמשה ימים, ביום שלישי הבא, אני נוסע לחוץ לארץ, כדי לכתוב את הספר הבא שלי, וסבא יבוא לפה כדי לשמור עליכם. ואולי גם הדודים יבואו."
זה עבר בשקט מדהים.
אבל בצהריים, עם שובי ממפגש הסדנה האחרון שלי במכללת כנרת, לאסוף את הילדים מן הגן, קידמה אותי יעל הגננת בשאלה האם כבר סיפרתי להם על נסיעתי. אמרתי לה שכן. "זה ניכר," היא חייכה אלי, "דניאל היה מאוד לא ממוקד היום."
"אבא, זה לא הוגן שאתה נוסע לחו"ל," אמר לי דניאל, עוד לפני שנכנסו למכונית בדרך הביתה. וכך שנה ואמר כל הדרך עד הבית.
בבית הוא כבר פרץ בבכי.
"אנחנו נהיה רחוקים ממך. ואני אתגעגע. לאבא אסור לנסוע בלי הילדים שלו. אתה צריך לבטל את הנסיעה," בכה המתוק הזה את לבו. ואני ישבתי איתו בכורסה, וחיבקתי אותו, ליבי נשבר למול דמעותיו, שנסתפגו בבגדיי, כואב את כאבו, ועם זאת מבין שפרידה קצרה כזו היא דווקא הכרחית. עד כמה שהיא קשה.
"גם לי זה קשה, דניאל, גם אני אתגעגע אליכם מאד," חיבקתי ונישקתי אותו, "אבל אני אסע, ואחזור, והכול יהיה בסדר, דניאל."
"אבל אתה לא תקנה לנו שום דבר בחוץ לארץ, כי אמרת לנו שעד יום ההולדת לא תקנה לנו כלום," בכה, "וגם אין לך כסף."
"נראה לך שאסע לחו"ל ולא אקנה לכם שום דבר?" חייכתי אליו.
"כן, אבל מה שאני רוצה עולה המון כסף," בכה.
"מה אתה רוצה?"
"את היד הזאת של סופרמן שעושה קצף."
ראינו את זה באמאזון. אבל לעת עתה אי אפשר להזמין את זה לישראל. אולי בקרוב זה ישתנה עם כניסתה של רשת אמאזון לכאן.
"אני לא בטוח שאמצא את זה בחוץ לארץ," אמרתי לו. "אבל אחפש."
הבחור בכה את לבו. בכנות גמורה. ובד-בבד עם זאת גם נקב את המחיר שלו בעבור הפרידה ממני. אין ספק שהוא יודע את מלאכתו.
*
גם אני נתקפתי הבוקר בחרדה גדולה. בבהלה. בתחושת היסטריה. ככה זה תמיד לפני שאני נוסע. אין לי מושג מניין אקח את הכסף למימון כול זה, עוד אין לי כסף מזומן לנסיעה, כרטיסי האשראי שלי עם מעט מאוד יתרה, עוד לא ארזתי. ככה זה בכול פעם שאני נוסע. תמיד ברגע האחרון, תמיד בתקציב בלתי אפשרי. אז כתבתי את החרדה, במהלך סדנת הבוקר שלי, ואחרי כן עשיתי את הדבר היחיד שאני יודע לעשות במצבים כאלה. לעשות. כלומר, הזמנתי לי את בתי המלון לסנטיאגו דה צ'ילה וללימא, פרו. זהו זה. יש טיסות, יש בתי מלון, עד יום שלישי יהיה עלי להתארגן עם הכסף. ואני נוסע.
משהו טוב בטוח ייצא מזה. אראה את המקום שבו הגיבור שלי חי, עבד ולמד, אכיר קצת מן הנופים, מזג האוויר והמאכלים שם, קצת היסטוריה, קצת אמנות, קצת כלים שימושיים מן התקופה. את השאר ישלים דמיוני היוצר.
ואם לא אמצא את כול אלה, או רק את חלקם, כנראה שאסע בעבור עוד דבר. קשה מנשוא, אבל הכרחי. הפרידה מבניי למשך כמה ימים, לראשונה מאז נולדו. הרי אפילו סרט או הצגה לא ראיתי מזה שש שנים.
רק שלא תפרוץ פה בינתיים איזו מלחמה. רק שלאבא שלי לא יקרה משהו. או לילדים. רק ש… ורק ש… ככה זה אצלי. תסריטי בלהה.
שאלוהים יעזור לי ולנו, ושרק טוב ייצא מן המסע הזה. אמן.
תודה רבה ציפי
נסיעה טובה ומוצלחת!