ספרים מטלטלים.

התנגדות ושמחות אחרות (104).

     מעט לפני יום כיפור פנו אלי ממוסף הספרות החדש של 'ישראל היום,' בבקשה שאבחר ספר אחד ששינה את חיי, וציטוט מתוכו. שאלתי האם אפשר מכול ז'אנר, וענו לי שמסיפורת בלבד. באותו רגע החלטתי לא להשתתף במשאל סופרים זה, משלושה טעמים. ראשית, אני רואה בקריאה עניין אינטימי, ואינני אוהב לשתף את הזולת ברשימות הקריאה שלי. שנית, אני קורא דברים משונים, אף פעם לא את החדש או המדובר, ועל פי רוב לפי העדפה אישית לגמרי שלי בכול רגע נתון, ועל פי צורכי התחקיר שלי. ושלישית, אני מתקשה לבחור בין אפשרויות של אהבה. אני אדם קורא, ביתי עמוס באלפי ספרים שאת חלקם קראתי ואת חלקם צברתי לשם קריאה, וקשה לי לברור ביניהם מהו הספר שהכי השפיע על חיי.

     משאל הסופרים התפרסם בערב החג. הוא יפה מאד, ומצאתי בו גם שורות ממחזות. כך שיכולתי להתעקש על השתתפותי בו. תחת זאת, אספר לכם כאן על ספר אחד שטלטל אותי ממש השבוע, ועוד כמה כמוהו. ורובם ספרי עיון.

     אני קורא להוט של ספרי עיון. תחומיהם מגוונים מאד, ומשתנים בהתאם לתחקיר הנדרש לספר שאני כותב בכול זמן נתון. כמו כן, הם מתחלפים בהתאם למצב המציאות והתמודדתי עמה. בהתאם, בשלוש השנים האחרונות בלעתי עשרות ספרים על משיחיות ועל שבתאות, על ההיסטוריה של הקהילות היהודיות בתקופת הסולטנות העות'מנית, מחד גיסא, וכמה וכמה ספרים על פשיזם, רודנות, דמוקרטיות במשבר, מערכות חוקה ומשפט וכלכלה תחת איום, ועוד.

     אבל אל הספרים שטלטלו את חיי הגעתי באקראי כביכול. כך, בצעירותי, הספר "פליאה בעולם מדעי טכנולוגי" של אפרים שמואלי, "האני החצוי" של ר.ד.לאינג, "אקסיסטנציאליזם" של רן סיגד, "ההמון והכוח" של אליאס קאנטי, "כוכב הגאולה" ומבחר כתביו של פרנץ רוזנצווייג, "פסיכולוגיה של האומנויות" של הנס ושולמית קרייטלר, "הלם העתיד" של טופלר, "הספרות מהי" של ז'אן פול סארטר, "מדוע אני כותב" של ג'ורג' אורוול, "על השירה" של ת.ס.אליוט, "החוויה הדתית לסוגיה" של ג'יימס, "החוויה המיסטית" של בן עמי שרפשטיין, "החסידות כמיסטיקה" של רבקה שץ אופנהיימר, הספר "הצל – צדו הנסתר של טבע האדם," ועוד הרבה הרבה.

     בשנים האלה, שבהם מתהפכת המציאות כאן, זה "איך דמוקרטיות מתות" של סטיבן לויצקי ודניאל זילבלאט ו"על הרודנות" של טימותי סניידר, "כוחה של אי אלימות" של יהודית בטלר, ו"נרקיסיזם ופוליטיקה" של ג'רולד פוסט, "איך פשיזם עובד" של ג'ייסון סטנלי ו"מרד ההמונים" של ח.אורטגה אי גאסט, "רודנות בחסות החוק" של קים ליין שיפלי, ועוד ועוד.

     אבוי, הנה מצאתי עצמי חושף בפניכם את עולמי, ומונה את הספרים שקראתי בהם כרוכל. אל תראו לי זאת לגנאי. כול אחד מספרים אלה, ועוד רבים אחרים שאינני זוכר משום שאינם זמינים מתחת ידיי כעת, העשיר את חיי, ומי יודע, אולי יתרום משהו גם לעולמכם.

לפני כחודשיים באתי לחנות הספרים "רידינג" של הוצאת 'בבל,' ברחוב אלנבי 43 בתל אביב. באתי לשם כדי להנחות ולשוחח על ספר-שירה שערכתי והוצאתי לאור, ספרו של צבי אפרת זכרו לברכה, "נחבא בערי הזהב," שהייתה לי הזכות להכירו ולערוך את ספרו אחרי מותו.

     בזמן שחיכיתי לקהל שיגיע, הסתובבתי בחנות הספרים. שם צדו את עיניי כמה וכמה כותרים שנראו לי מרתקים, אך לא את כולם יכולתי לרכוש מחמת זה, שאני נזהר מרכישת ספרים הרבה. אבל ספר אחד, לא עבה, משך אותי אליו בעבותות קסם. ג'יימס הילמן, "מחשבת הלב ונשמת העולם."

     עד לקריאת הספר לא ידעתי דבר על ג'יימס הילמן. לא ידעתי שהוא מתלמידיו של יונג, שפיתח את הפסיכולוגיה הארכיטיפית, "שבאה לבחון מחדש את הפסיכולוגיה, הפסיכותירפיה והפסיכופתולוגיה במונחים של הדמיון בתרבות האנושית" (כך בכריכה). אך כבר למן הפרק הראשון, בו מנתח הילמן רעיונותיו של אנרי קורבאן, בדבר "מחשבת הלב כמחשבה ריבונית ואצילה, מאושרת, ערנית כחיה, נועזת, אמיצה, מרוממת… בוראת יופי בשפת הדימויים", נשביתי בו כליל.

     הילמן מתאר את תפיסת הדמיון אצל הסופים, על פי מחקרו של קורבאן על אבן אל-ערבי, מיסטיקן סופי בן אנדלוסיה. הוא מדבר על דבר הקרוי הִמָּה, "להתבונן פנימה, לתפוס, לדמיין, להתכוון, להשתוקק בלהט," ומסביר – "ההמה בוראת את יצירי הדמיון כיצירים 'אמיתיים', כל אותן ישויות שאיתן אנו ישנים ומדברים ומטיילים, המלאכים והדמונים המצויים, לדברי קורבאן, מחוץ לכוח הדמיון עצמו. ההִמָּה היא אותו מצב שבו הדימויים, שאותם אנו מאמינים כי אנו ממציאים, מופיעים לפנינו ממש, לא כפרי יצירתנו, אלא כברואים לכל דבר, כיצורים אמיתיים." בהמשך, קורא הילמן לעבודת השחרור של הלב מעריצות האנליזה, מן הרדוקציה של הדימויים, החלומות והדמיון שלנו אל פרטי העבר. הוא מסביר איך הפכנו את הלב לאישי, למקום משכנו של הסובייקטיבי, ואגב כך גירשנו ממנו את הדמיון לגלות, איך הפסיכולוגיה של האני וקידוש החשיפה האישית והווידוי הפכו אותנו לסובייקט מתנסה, ההופך את הטיפול לחזרתיות ממכרת של השלכה והעברה.

     הילמן משרטט תפיסה חדשה של אסתטיקה, כתפיסת נפש, "אותה תחושת טעם שיש לנו ביחסינו עם דברים, אותו רטט קל או כאב, גועל או התרחבות החזה", תובע את מקומו של היופי בעבודה עם הנפש, לא כאסתטיקה קישוטית, אלא כגילויה של האנימה מונדי, נשמת העולם, דרך הדימוי והחלום. "יופי הוא, אפוא, עצם החישה עצמה של הקוסמוס, הוא מה שמעניק לו את מרקמיו, את צליליו, את טעמיו, הוא מה שהופך אותו למצודד-לב." ואגב כך הוא גם תוקף את עיקריה של הפואטיקה המודרניסטית, שביקשה להכחיד את הדימוי ואת המטפורה ואסרה על השימוש בשמות תואר, תואר העצם ותואר הפועל, ומשרטט את עקרונותיה של פואטיקה דימויית.

     אבל הנקודה המטלטלת ביותר בעבורי בספרו, היא הפסקה הבאה: "להיות משמע להיות נתפס – על ידה, על ידם. לא מדובר רק בתגובות האסתטיות שלנו, אלא גם בתגובות שלהם אלינו. אין זה הסובייקט כצופה, כמו ביקום המדעי, שבו כול הדברים סובבים סביב סובייקט אחד, אלא הסובייקט, כלומר אנו עצמנו, נתונים למבטם של הדברים, אנו עצמנו מוצגים להם. עבור עולם שנשמה שוכנת בו, גם אנחנו אובייקטים של aesthesis, אנימה מונדי נושמת אותנו באורח אסתטי, היא מבחינה בנו, ואולי אפילו נושפת אותנו באורח אסתטי החוּצה כדימויים באמצעות ההִמָּה הלוהטת בליבם של כל הדברים."

     המסה השנייה בספר, "אנימה מונדי," עוסקת בדיוק בזה. בנשמת העולם שהורחקה מאתנו בידי המדע והמודרניזם, וגם הפסיכותרפיה, ובהכרח להתבונן בה מחדש ולכונן עמה יחסים מחודשים. בתוך כך כותב הילמן על רגישות המטופלים למציאות הכאוטית שבתוכה הם חיים. "אני מוצא שהמטופלים היום רגישים יותר מהעולמות שבהם הם חיים. הצרה אינה שהמטופלים אינם מסוגלים להסתגל למציאות ולחשוב באורח 'מציאותי', אלא להפך, המציאות של תופעות העולם היא זו שאינה מסוגלת, כמדומה, להסתגל לרגישותם של המטופלים."

     "עד לא מזמן," הוא מבהיר, "נמצא שורש מצוקתו של המטופל במטופל עצמו […] ואז, לאחרונה ממש […] מוקמה מצוקתו של המטופל במסגרת קשריו החברתיים. בעיה פסיכולוגית נחשבה כעת כבעיה בין-סובייקטיבית." אבל, הוא מוסיף, "נקודת המבט הרואה את העולם כחיצוני ולא-סובייקטיבי היא זו שזקוקה לבחינה מחודשת […] מכיוון שהפסיכולוגיה הפרידה את המציאות הנפשית מהמציאות הקשיחה, או החיצונית […] משמעות הדבר היא שהמציאות הנפשית נתפסת כמציאות שאינה ציבורית, אובייקטיבית ואף לא גופנית, בעוד המציאות החיצונית, סך כל האובייקטים והתנאים החומריים הקיימים, נתפסת כנעדרת כל שנמה. כשם שהנשמה משוללת עולם, כך גם העולם משולל נשמה."

     כדוגמאות להתמוטטות העולם מביא הילמן את וייטנאם, ווטרגייט, שערוריות בנקאיות ומזימות ממשלתיות, זיהום ופשע ברחוב, ירידה בשיעור יודעי קרוא וכתוב ועלייה במכות הזבל, ההונאות, הראווה. ואז הוא אומר: "היום אנחנו פוגשים את הפתולוגיה בנפש הפוליטיקה והרפואה, בשפה ובעיצוב, באוכל שאנחנו אוכלים. בימינו המחלה היא 'שם בחוץ'".

     לא אמשיך לצטט מספרו המטלטל והמרהיב. מוטב שתקראו בו בעצמכםן. אומר רק זאת. הילמן רואה את העולם כחדר טיפולים ענק, שאנחנו לא המטופלים אלא המטפלים בו. מכאן קריאתו לטיפול אקולוגי בעולם, ולמעורבות אחרת לגמרי של האדם המודרני בעולמו.

     דבריו טלטלו אותי משתי סיבות. האחת, מפני שאישרו את תחושתי למן ילדותי, שלעולם יש נשמה, שלכול עץ ואבן ושיח יש נשמה, ושאני יכול לדובב אותה ולדבר איתה ולהיות עמה ביחסי גומלין. ולמן ילדותי נאבקתי עם תפיסות שגינו את תחושת הלב שלי כפנתאיזם או כפוליתאיזם ועוד כול מיני הגדרות מרחיקות ומנכרות. שנית, מפני שדבריו פענחו בעבורי את המצב הישראלי, את טבעה של ההתנגדות המופלאה, העשירה, התוססת והמתחדשת של הציבור הישראלי להפיכה המשטרית שנחתה עליו – ההפגנות שלנו, המחאה בכל יום ובכל מקום, ביצירתיות שופעת ומתמדת, בעיקשות, בהתמדה ובגילוי עוד ועוד אפשרויות של פעולה, של ניראות ושל ייחוס – ההתנגדות הזאת היא המהלך הטיפולי שכולנו שותפים ושותפות בו. אנחנו המטפלים והמטפלות החדשים של הנפש הישראלית, האנימה מונדי של ישראל. כולנו מגוייסים, 24/7, לטיפול בנשמתה של ישראל, בישראליות, בהתמודדות עם כוחות השחור שבקעו מעומק הצל שלה, והתמרתם לכוחות של אור.

     וזה תהליך טיפול ארוך ומורכב. אבל משתלם. וסופו להצליח. כמו כול תהליך טיפולי מיטיב אחר.

     כבר בעיצומם של החגים אנחנו מוצאים את עצמנו בתוך מלחמה. מלחמה על הפרדת הדת מן המרחב הציבורי, על דמותה ועל פניה של ישראל. אחרי החגים, עם התכנסות מושב החורף של הכנסת, המאבק יסלים ויחריף. זכרו רק דבר אחד. יהא אשר יהיה. אנחנו מטפלים בשדים העמוקים ביותר שבתשתית הישראליות, שדי המשיחיות, הגזענות, הקולוניאליזם וההומופוביה. ובזכות עבודתנו המשותפת גם נוציא מקרבנו ישראליות חדשה ויהדות מתחדשת, מאירת פנים ומיטיבה. אז, ורק אז, יתקיים בנו חזון הנביאים, המשוקע גם בהכרזת העצמאות, וגם עליו יש פרשנויות שונות. אך זו שלי היא חזון ישעיהו: וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם. וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלָ‍ים. וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה." מי ייתן ויקום הדבר ויהיה בימינו אנו, אמן ואמן.