שום מקום אינו לגמרי המקום הנכון.

מיכל יובל-פיקרסקי. ומה אם? שירים. הוצאת קתרזיס, 2024.

     בשיר "פיסול" הפותח את ספרה כותבת מיכל, במעין הייקו, "שִׁירָה לְמַעֲשֶׂה אֵינָהּ דּוֹרֶשֶׁת/דָּבָר, מִלְּבַד מִלִּים/לְהִתְפַּסֵּל מֵהֶן." תפיסת השיר כמעשה פיסול ניכרת כאן בניקיון הצורני המדהים של השירים, שאני מניח שהייתה בה גם ידו של העורך, דורי מנור. רוב השירים קצרים, מבוססים על דימוי או היגד אחד. כשהם מוצלחים, הם נפלאים, וכשלא, אז לגמרי לא. התפיסה הזאת של השירה כעבודה פיסולית גם תובעת צמצום: "אַתְּ מַכְבִּירָה בְּמִלִּים,/וְשׁוּב מַכְבִּירָה בְּמִלִּים,//אַתְּ מְפַשֶּׁטֶת מִדַּי,/אַתְּ מִתְפַּשֶּׁטֶת מִדַּי,//לִמְדִי אֶת סוֹד הַצִּמְצוּם,/הַבִּיטִי בְּקֶסֶם הַהַיְקוּ//זִכְרִי: הַהֲבָנָה טְמוּנָה/בָּרְוָחִים."

הדיספוזיציה בזמן ובמרחב

     התחושה הכי חזקה שלי בקוראי את ספר-ביכוריה של מיכל יובל-פיקרסקי היא, שבשום מקום אין הדוברת בשירים חשה 'בבית'. שיש איזה יסוד של אחרות ושל זרות המלווה אותה כל אשר תלך ותבוא. הנה למשל השיר הקצר "בחלון" שאהבתי מאד: "הָעוֹנוֹת נָעוֹת,/ הַשָּׂדוֹת דְּהוּיִים,/ הַבְּרוֹשִׁים בְּיָרֹק מִתְמָרֵר,/ אֲנִי מְבַשֶּׁלֶת אֶת שְׁנוֹת חַיַּי,/וְהַשֶּׁמֶשׁ בַּזֵּנִית." כאן, ובשיר "late Bloomer", תחושת הדיספוזיציה מופיעה בזמן. כך גם בשיר היפה "שעון חולין". בשירים אחרים, כמו בשיר "קוּקוּ" היא מופיעה במרחב: "בָּנִיתִי אֹהֶל מִתַּחַת לַשְּׂמִיכָה/וְהִתְחַבֵּאתִי שָׁם//וְהָיָה לִי חָשׁוּךְ וְחָם/וְהָיָה לִי מָקוֹם לַדְּמָעוֹת./וְחָשַׁבְתִּי שֶׁאִם אֲנִי לֹא רוֹאָה אוֹתוֹ,/הוּא לֹא יָכֹל לִמְצֹא אוֹתִי/אֲבָל הוּא בִּכְלָל לֹא חִפֵּשׂ,/וְלֹא עָשָׂה לִי 'קוּקוּ',// וּבַחֹשֶׁךְ יָכֹלְתִּי לִשְׁמֹעַ/אֵיךְ הַלֵּב נִשְׁבָּר." משחק ילדים תמים הופך למשהו אחר לגמרי, לחוויה של אבדן ביטחון רגשי ולפגיעוּת. אך אם פה היה מדובר באוהל שמיכות, תחושת הדיספוזיציה מתרחבת בשיר "הביתה", המובא ממש אחריו: "לִפְעָמִים, כְּשֶׁאֲנַחְנוּ לְבַד בְּבַיִת,/הַנְּשָׁמָה שֶׁלִּי מְבַקֶּשֶׁת הַבַּיְתָה." פה הדיספוזיציה היא אנושית, היא תחושה של גלות בתוך כלא הגוף ובתוך הנסיבות, כי הנשמה מבקשת לשוב אל מקורהּ.

     השיר "למרות ועל אף וחרף" אולי מביא משהו המהדהד את השורש הקיומי של חווית הדיספוזיציה החריפה הזאת, המלווה את הדוברת בשירים לאורך חייה. היא כותבת: "יַלְדָּה מְיֻתֶּרֶת,/סֶרַח עֹדֶף שֶׁנִּשָּׁאֵר/מֵחַיַּי נִשּׂוּאִין שֶׁכָּשְׁלוּ,/אֲנִי הַמִּכְשׁוֹל הַנִּצָּב בֵּינָהּ/לְבֵין הָאֹשֶׁר." זה שיר חזק שכדאי לקרוא את כולו. הוא יכול להסביר להרבה ילדים שחוו חווית פרידה של הוריהם את מצבם הרגשי, וגם לעודד אותם בהמשך הדרך. החוויה הקשה הזאת מהדהדת גם בשירים "אבא מבחירה" – "לֹא נוֹלַדְתִּי לְךָ,/נוֹלַדְתִּי בִּשְׁבִילְךָ,/כְּדֵי שֶׁתִּמְצָא אוֹתִי/כְּשֶׁאֶהְיֶה בַּת שָׁלשׁ/וְתִבְחַר בִּי/לִהְיוֹת לְךָ לְבַת" ואפילו בשירים על הדרדרות האם לדמנציה, כמו "שפת אמי החדשה": "וּשְׂפַת אִמִּי הַחֲדָשָׁה,/רַכָּה וּמִתְנַגֶּנֶת,/זָרָה לִי."

     חוויה שונה של דיספוזיציה מופיעה דרך דמותה של דליה רביקוביץ' בשיר "החלון", שיש בו מובאה משיר שלה בשם זה, "אֲנִי שָׁנִים לֹא עָשִׂיתִי כְּלוּם. /אֲנִי רַק הִסְתַּכַּלְתִּי בַּחַלּוֹן" וציטוטים ספרותיים גם לשיר "היא יושבה בחלון" של ח.נ. ביאליק, ולכן יש לקוראו כשיר מֶטָה-פואטי על עמדת המשורר/ת בעולם.

     ביאליק כתב "הִיא יוֹשְׁבָה לַחַלּוֹן/ וְשׂוֹרְקָה שְׂעָרָהּ,/בְּעֵינֵיכֶם הִיא פְרוּצָה/ וּבְעֵינַי הִיא בָרָה." מיכל כותבת "לִרְגָעִים הִיא צוֹפָה,/ לִרְגָעִים הִיא חַיָּה,/לִרְגָעִים רַבִּים הִיא מֵתָה." במלים אחרות, היא מוציאה מעמדת הנבדלות של המשוררת כל שיקול מוסרי, ומעמידה את הנבדלות כעמדה קיומית הכרחית. "וּבַמֶּרְחָק – מְכוֹנִיּוֹת,/חַלּוֹנוֹתֵיהֶן סְגוּרִים,/אֶת הָאֲנָשִׁים שֶׁבָּהֶן אֵינָהּ רוֹאָה/וְגַם אֵינָהּ חֲסֵרָה אוֹתָם." אך היא גם מוציאה כל נופך של רומנטיזציה של עמדת המתבוננת מן הצד בהבהירה, כי ההימנעות הזאת מן החוץ לא אחת משמעה מוות רוחני-רגשי.

הדיספוזיציה והאינטימיות

     הדיספוזיציה כמצב רגשי אינה מאפשרת הנאה שלמה בחצי הזמן השני של החיים, עם ההגעה למקום שהוא בית, והיא מתערבת אפילו ביחסים האינטימיים ובזוגיות, שבהם ישנה תחושת זרות אימננטית, אם בין הדוברת לבן זוגה ואם בינה לבין אלוהיה, כמו בשיר 'אל', "וְאִם תַּחְשֹׁק בִּי/תָּחוּשׁ כִּי לֹא אֵלֶיךָ,/אִישִׁי, תְּשׁוּקָתִי" שניתן להתמודד עימה רק במיניות בוטה (השיר 'וילונות'). אגב, בשיר "אל" ישנה סיומת "אז-אל" מיותרת לגמרי בעיניי, המחלישה את השיר הנפלא הזה.

     אבל השירים הללו על הזוגיות ועל האינטימיות, מתוך מצב של דיספוזיציה, מביאים איתם גם שורות חזקות מאוד: "בַּלַּיְלָה הִזַדּיַּנּוּ, לִפְנוֹת בֹּקֶר נִפְרַדְנוּ,/ וְגַם הַתְּשׁוּקָה בָּאָה אֶל סוֹפָהּ./וְאָז יִהְיֶה עוֹד עֶרֶב שֶׁבּוֹ, בְּאֵיזֶה בָּר,/אֶפְגֹּשׁ עוֹד גֶּבֶר שֶׁיִּזְרֹק אוֹתִי/בְּאַשְׁמֹרֶת תִּיכוֹנָה." אימאל'ה, אילו שורות חזקות.

     פחות אהבתי כאן את השירים שבהם יש חזרה על פזמון קבוע בראשי הבתים, כמו השיר "אדוות" עם הפזמון החוזר "הייתה שם סערה גדולה", שכמו מחקה את תנועת הגלים והאדוות, השיר "בחסות", השיר "עונג מלכות" עם הפזמון "למלכה אסור", או השיר "עור" עם הפזמון החוזר "אני לא יכולה לפשוט לך את העור," שהוא כל כך חזק, שהפיכתו לפזמון חוזר מפחיתה בעיניי מן האפקטיביות שלו. לתחושתי, מיכל משוררת מצוינת בשיריה הקצרים והמהוקצעים, בשעה שאינה נדרשת להתחכמויות כמו "רַק כְּשֶׁאֲנִי קְרוּסָה בְּכֻרְסָתְי/שֶׁקִּעוּרֶיהָ כְּקִמּוּרֵי גּוּפִי,/אֲנִי מְנִיחָה לִכְתָלַי לִפֹּל/וּלְבֵיתִי לְשַׁנּוֹת אֶת כִּווּנוֹ/כְּמוֹ חַמָּנִיָּה מוּל שִׁמְשָׁהּ,/כְּמוֹ נָחָשׁ מוּל נִשְׁלוֹ." זה שיר חשוב, המגדיר מתי היא מרגישה בית, איפה, ואיך זה משפיע על חייה. הוא גם שיר מהודק מאד. אבל משחקי המלים כאן וקשיות הביטוי פחות מדברים אלי.

     אהבתי מאד את האפיטף שכמעט חותם את שירי הקובץ הזה. "פֹּה שׁוֹכֶבֶת אִשָּׁה/שֶׁאַף פַּעַם/לֹא הָיְתָה מַסְפִּיק טוֹבָה./לֹא הָיְתָה מַסְפִּיק./לֹא הָיְתָה." מיכל נטלה כאן את הכלי השירי שהמשוררת העברייה עשתה בו שימוש היא חמוטל בר יוסף, כדי לבטא באפיטף, כמין כתובת על מצבה, את תמצית המסע בספר הזה כולו.

     אני מאחל למיכל עוד הרבה שנים של אושר ושל יצירה. עם קצת פחות נוקשות צורנית ועם יותר היתר רגשי להשתולל, כי כשהיא עושה זאת זה יוצא נהדר. אחכה לספרה הבא.

     זו גם ההזדמנות לומר שאני מכיר ואוהב את אמה, את אחותה של מיכל ואת משפחתה.