דנה ג.פלג, יד ענקות. עורכת: לילך גליל. הוצאת קתרזיס, 2024. 324 עמודים, 78 ₪.
הספר הזה כנראה ישנה את חיי ואת כתיבתי. אני עוד לא יודע איך. אני רק יודע שהיום הקדשתי לו את כול זמן השיחה עם המטפלת שלי. שכן, הוא נגע בי בכול כך הרבה מישורים, מובנים ומקומות, שעוד ייקח לי זמן להבין למה. כרגע סיימתי לקרוא בו, ואני עדיין מרגיש חוויה קצת חוץ גופית. זו הסיבה שביקשתי מבני מיכאל שיצלם אותי כותב עליו מחוץ לחלון חדרי. לפני רגע הייתי שם, הכנתי אוכל לדניאל על המנגל בחצר, ופתאום קלטתי שאני מתבונן בחדרי מן החוץ, והרגשתי את זה. חוויה חוץ גופית.
זו אינה פתיחה רגילה למאמר על ספר. אבל גם המאמר והספר הזה אינם רגילים. זאת, הן משום שדנה היא חברה ותיקה שלי, שאני אוהב ומעריך מאד, והן מפני שספרה תובע ממני, בשל טבעו, כתיבה אישית.
בין עולמות
המספרת היא ישראלית החיה עם בת זוגה בקליפורניה ויולדת את בנן הראשון והיחיד. לפני הלידה ובייחוד אחריה היא עוברת תהליך עמוק של התבוננות בה עצמה, בבת זוגה, ביחסיהן, ביחסיה עם הוריה ועם סביבתה, וכמובן גם עם בנן היילוד. המיוחד במספרת זו הוא שהיא חיה בין עולמות. מבחינה תרבותית ולשונית היא ישראלית החיה באמריקה, במה שהיא מכנה בספרה "ביצת התת-מודע האמריקאי", ועוסקת בתרגום, שהוא עיסוק המרפרף בין לשונות ותרבויות. היא גם מתקשרת והילרית, וזה נובע מכך (וגם מחזק את זה) שההפרדה אצלה בין פנים לבין חוץ היא חלקית ונדיפה. חלה בה זרימה מתמדת בין זיכרון לבין בדיון, בין מציאות לבין חזיון, בין מה שהיה לבין מה שיכול היה או עלול היה להיות.
בתחילה, זה הרתיע אותי וכמעט גרם לי לא לקרוא את הספר. שלוש פעמים בחודשיים האחרונים ניגשתי אליו וניסיתי לקרוא אותו, ובכול פעם לא הצלחתי לעבור את פתיחתו. "אני כותבת לך עכשיו את המכתב הזה בראש, הילי, כמו הרבה מכתבים שכתבתי לך בשנים האלה. כתבתי והשמדתי באמצע הלילה, בחלומות, בהזיות, בדמיונות. כתבתי וביקשתי לא לזכור. שנים אני כותבת לך, הילי, שנים, מאז שהקשר בינינו נותק. כתבתי והעלמתי, כתבתי וראיתי איך תולעי אש מאכלות את הכתוב, איך המילים נעלמות אחת אחרי השנייה. רציתי שתיעלמי גם את, שתימחקי מהזיכרון.
"אבל את המשכתי להופיע. לא היה כמעט יום שלא הופעת במשך כל השנים האלה. הרי אין לי מושג איפה את ומה קרה לך ואם את קיימת בכלל. אולי את לא אמיתית ואני דמיינתי הכול? אולי את הזיה של אישה, תמונה, כתם צבעוני? אולי כמו אצל האמנים הקונספטואליים שרצו לומר שאמנות אינה אלא כתמים על קנבס, את פשוט כתם בדמיון שלי, ריצוד בין תאי מוח?
"היום החלטתי להפסיק להילחם, להפסיק להשמיד את המכתבים האלה. היום אני כותבת לך מכתב לתפארת, הילי. כן, בראש שלי."
הפתיחה הזאת היא נון סטרטר מבחינתי. היא נוגדת את כול מה שאני מורגל בו ורגיל ללמדו. שקורא זקוק לדמות ראשית כבר בעמודיו הראשונים של ספר, ועליו לכונן איתה מיד קשר של אמפתיה, אחרת הוא זונח את הספר. אבל איך אני אמור לכונן קשר אמפתי עם דמות שלא ברור אם היא קיימת, או עם מספרת שלא באמת מספרת, וכבר בעמוד הראשון של ספרה היא אומרת שהיא כותבת אותו רק בראש?
אבל כיוון שדנה היא חברה, והיא סופרת שאני הוצאתי לאור את ספרה הראשון, ואני מאמין בה, אמרתי לעצמי שאני חייב להתגבר על הקושי הזה. בסוף מצאתי לי פתרון. החלטתי לקרוא את הספר על גבי ההליכון שלי, מדי בוקר, בזמן האימון האירובי המתון ממילא שאני עושה. כך חציתי את 30 העמודים הראשונים, ומשעשיתי כן שוב לא יכולתי להניח אותו מידיי, והערב אפילו התיישבתי בכורסת הקריאה בחדרי, וגמעתי את חלקו האחרון עד תומו.
הקושי השני שלי עם הספר היה, שרובו ככולו מתרחש בעולמן של נשים, ביסקסואליות ולסביות. הגבר הכי פעיל בספר הוא בן-בן, התינוק. אמנם, יֶשנם בו גם אב המספרת וחבר ילדותו ונעוריו, סנדו, והקשר ביניהם צופן בו סוד נורא, הנגלה רק לקראת סוף הספר. אבל רוב הספר עוסק בנשים, כתוב מן הרחם. תרתי משמע. ואני שעולמי הפוך בדיוק לזה, עולם של גברים, מצאתי את עצמי נרתע בדיוק מהיפוך חיי שלי-עצמי.
מיטוט הקיר הרביעי
הקושי השלישי קשור בענייני סופרים. דנה מחוללת בספרה את מה שאני מבקש לחולל בספרי, ההולך ונשלם כעת. שבירת הקיר הרביעי. מיטוט או מיסוס הקיר המפריד בין עולמו הבדוי של הרומן לבין עולמו של הכותב. ואף על פי שגם אני מתקשר עם המתים והחיים כאחד, כמו דנה, אני עוד עושה זאת 'מלמעלה', מהראש, בעוד שאצל דנה זה בא כל כך טבעי. ראו, למשל, את הקטע הבא:
"'אני מבינה', אני אומרת. מה עוד אני יכולה להגיד. העיניים הגדולות, הגוף הרזה, כל מה שהוא לורליי בעיניי, קם ללכת. אני מחבקת אותה, מקיפה אותה, רוצה אולי לגונן עליה, אולי על עצמי, לא להיפרד עדיין, עד שהיא ניתקת ממני ונפרדת, אומרת, 'ניפגש ביום רביעי,' ואני אומרת, 'נדבר'. היא עונה, 'בסדר", פותחת את הדלת, ויוצאת וסוגרת אותה אחריה.
בן-בן מתחיל לבכות. עוד מעט אשכיב אותו לישון, בינתיים הגוף נטוע באדמה, העיניים עוקבות דרך החלון אחרי הדמות שנכנסת לרכב. אחרי הרכב שמתרחק. מסירות ואהבה, אני אומרת לעצמי, זה לא חזות הכול. גם לא כאב וייסורים. כל-כך הרבה דברים לא ידעתי. היא נראית כל-כך אחרת עכשיו. ואולי זו לא לורליי שראיתי, אלא מראה תעתועים? אולי בכלל כולנו מראות תעתועים, השתקפויות עצמיות שאני טועה לחשוב שהן אמת? כמו דבי. כמו אימא שלי. מה אני רואה באימא שלי שהוא לא אני? השעה מאוחרת, אני יכולה להתקשר לארץ, בוקר שם עכשיו. הם קמים מוקדם, הם בטח יענו."
לורליי היא חברה שבאה לעזור לזוג אחרי לידת הבן. אבל היא קיימת לא קיימת, ספק קיימת, ספק קיימת רק בתודעת המספרת. וההתמוססות הזאת בין הבדיון לבין הממשות שבה ונשנית, קודם כול ביחס להילי, אהובתה הדמיונית או האמיתית של המספרת, אבל גם עם שאר הדמויות. למשל, בקטע קצר שבו המספרת מתנדבת לרפא ביכולותיה את בעלת החנות שחברתה עובדת בה.
"היא מתרצה לבסוף. 'זה בלי מחטים או משהו כזה?' היא שואלת בחשד אחרון, ולפני שהיא עוצמת עיניים הרגל שלה נשלחת קדימה. 'טוב', היא מאשרת, 'תעשי מה שאת רוצה.'
"אני מוציאה מגופה את הקוצים, אחד-אחד, מחזירה אותם למקום שממנו באו. בעיניים עצומות אני יושבת שם עד שאני מחלצת את כולם. כל אחד מספר לי על ילדה אחרת, על תקופה אחרת, כל דימוי נורא מקודמו, סבל קשה. אני לא נותנת לדימויים לגעת בי, רואה אותם מרחוק. באחרון שבהם אני רואה ילדה מוכה בבוץ, מרובבת בדם ואדמה. אני משיבה אותה לכדור אור גדול. לאט, לאט.
"זה עובד, היא מתעוררת. 'כמעט לא כואב לי, נראה לי שאני יכולה ללכת.'"
כמו התקשור, גם ההילינג הוא יכולת הכרוכה בחיים בין רבדים, בין מרחבים, בין זמנים, מעבר לגבולות הגוף והנפש. בעבור המספרת, התמונות העולות בדעתה בשעה שהיא שולפת קוצים מרגלה הנפוחה של בעלת החנות, הן ממשיות לגמרי. עובדה, היא מרפאה אותה. אבל גם המספרת מוצאת את עצמה תוהה לעתים, מה מבין כול מה שהיא חווה בתוך עולמה הפנימי הוא מציאות, ומה אינו מציאות. למשל, בעמוד 171 היא כותבת: "ואני רוצה לעצור בעדה ולא יכולה. הקול הזה של סנדו, המחזות האלה השכיחו ממני איך רק לפני פחות משעה, בחנות, שאלתי בליבי את דבי אם מותר וקיבלתי ממנה רשות לכך. ועכשיו הבהלה השתלטה עליי. מי יודע מה היא תעשה לילד. הוא לא בוכה. אולי היא חונקת אותו? ומה אני עושה עכשיו, אי אפשר להגיד לא לגוסס. ואיך בדיוק החלטתי שהוא גוסס? רק בגלל שאני רואה דברים? אולי אני בכלל פסיכוטית, הדיכאון הזה הטריף עליי את דעתי ואני רואה דברים שלא קיימים. אני מנסה להירגע, נזכרת שבכל אופן, באיזשהו אופן, משהו שעשיתי היום עזר קצת לג'סיקה. מן הסתם אוטוסוגסטיה, או אפקט הפלצבו, או משהו מעין זה. אבל זה בכל זאת עזר."
המחשבות האלה חולפות במוחה של המספרת תוך כדי שיחה עם חמותה. בניגוד גמור להוראתה של בת זוגה, דבי, הותירה את בנן בידי אמה, וכעת היא מבועתת מזה. אבל הסרטים המסויטים שעולים בה, מחרדה שמא חותנתה תעולל משהו לבנן, מתערבבת בדברים שהרגישה בשיחת טלפון אחרת, עם סנדו, חבר הנעורים של אביה, והפעם מערערים לרגע את נפשה. עם זאת, מהר מאד היא מבינה, כי 'משהו שעשתה' בכל זאת עזר למישהי אחרת. שיש תקפות למה שהיא חווה בעולמה הפנימי, ויש לו ביטוי גם בממשות. היא אכן מרפאה.
החור השחור של האבדן
היו הרבה חלקים בספר הזה שטלטלו את נפשי ואת לבי. לא אספר עליהם, מפני שאז אקלקל לכם את הקריאה. רק אומר, שהספר נסגר היטב רק כאשר הסודות הגדולים שבו נגלים ומותרים. והם קשורים בהיות המספרת בת הדור השני לשואה, לווידוי של אביה בפניה, על קבר חברו המת, לווידוי של אמה באוזניה, שאין לה אחת או אחות וגידלו אותה כבת יחידה מפני שנולדה עם תאומה מתה, וזה מהדהד את לידת התאומות המדומיינות או הממשיות בחייה של הילי, אהובת נעוריה, אבל בעיקר מפענח למספרת את תחושת החור השחור שסחבה עמה כל שנותיה, ואולי היא שהביאה אותה, בסופו של דבר, להכריע בין גברים לבין נשים, ולבחור בדבי, אהובתה.
"הייתה לך תאומה. היא נולדה מתה. אותך הצליחו להציל. לא סיפרנו לך כי לא יכולנו. איך יכולנו. אין לי מושג אפילו מה עשו עם הגופה הקטנה שלה. לא קראנו לה אפילו בשם, לא רצינו לזכור'
"אני שקטה. זיכרון עתיק, כמו בית שנקבר במפולת ונחשף ברעידת אדמה שנייה, עולה מבין עיי החורבות. תחושה. תחשוה שמעולם לא הייתה לה מילה, ועכשיו לבשה דמות. הנה הוא, החלל הזה שלידי, אני הולכת בעולם ולידי יש חלל שאני מבקשת למלא, כל הזמן אני רוצה למלאא ותו, את החלל הזה, המפחיד. והנה הפתרון, פשוט כל-כך, זה באמת כל-כך פשוט?
"אבל אי אפשר לשכוח,' היא ממשיכה (האם – א"ש), 'איך אפשר? זה כמו ואקום שאף פעם לא מתמלא."
הגילוי הזה, שנולדה תאומים, אבל לא זכתה לפגוש באחותה ולכן חייתה כול ימיה עם חור שחור של אבדן, המהדהד בדרכו את האבדן שחווה אביה בשואה, מביא את המספרת לנקודת תפנית, להכרה בטבעה ולקבלתה את עצמה. וזה חזק ביותר.
דבר אחרון – אהבתי מאד את לשון התיאור של דנה, את יכולתה לתאר נופים פה ושם, בישראל ובארצות הברית, באותה מידה של רגישות, דיוק ובהירות. יש כאן המון קטעים כאלה, וכשאני חושב על כך, הם כנראה מאזנים את הספר הזה, הם הכאן והעכשיו, החושי, העשיר כול כך ומלא חיות ויופי: "לכמה דקות, אנחנו פוסעים ברחוב, מתבוננים בפרחים שזוהרים בין הטיפות, בזמורות שמטפסות על גדרות, על בתים, על שערי גינות, זוהר שמי שקיעה נפתח אלינו מעל גדר עץ, ויסטריה סגולה משתלשלת מעל פתח מוסך, פרח אדום כשמלת פלמנקו מפתה אותנו מעל העץ. עוד מעט ירד פה גשם, בוא ונישאר בחוץ, אני מזמזמת לו והוא כבר מזהה את השיר, חיוך חסר שיניים מתפשט על הפנים העגולים. 'אורית קטן,' אמר לי אבא, 'הוא כל-כך דומה לך.
"חצבים אין כאן, גם לא כובעי טמבל, אבל השמש יוצאת, מבליחה לכמה רגעים ומוסיפה רקמת זהב ענוגה לראשי הפרחים. השתאות גדולה עוטפת את שנינו, נוגה השמש נוגע בנו. 'עלה,' אני מבטאת את המילה באיטיות, מושיטה לאפו עלעל הדס ואז מרימה את הראש. במרחק בית אחד מאיתנו אני רואה את הרכב שלנו ודבי בתוכו, פונה לעבר חניית הבית."
פתחתי את דברי בכתבי כי הספר הזה כנראה ישנה את חיי ואת כתיבתי. זו חתיכת אמירה. כעת אסביר אותה. דנה ואני מכירים כבר שלושים-ארבעים שנים, ואנחנו חברים, לא חברים של שיחות נפש, אלא של הבנה שקטה. כעת אני מבין הרבה יותר טוב מדוע. מפני ששנינו בני הדור השני לשואה, פתחתי את דברי בכתבי כי הספר הזה כנראה ישנה את חיי ואת כתיבתי. זו חתיכת אמירה. כעת אסביר אותה. דנה ואני מכירים כבר שלושים-ארבעים שנים, ואנחנו חברים, לא חברים של שיחות נפש, אלא של הבנה שקטה. כעת אני מבין הרבה יותר טוב מדוע. מפני ששנינו בני הדור השני לשואה, האבות של גיבורת ספרה (חלק זה לא אוטוביוגרפי) ושלי שניהם מרומניה ועברו את מסעות המוות לגטו מוגילב, ושניהם היו בבית היתומים היהודי במוגילב, שזה מדהים. שנינו גם רגישים ופגיעים, שנינו מתהלכים בעולם כמי שהם שקופים למחצה, חדירים לכול מגע של העולם ומטלטלים ממנו. זו הסיבה ששנינו גם מתקשרים ובעלי יכולת ריפוי, וכותבים. זו ודאי הסיבה לכך ששנינו עסוקים בכתיבה על הגבול הרעוע שבין עולם הבדיון לבין עולמנו. שנינו גם בקהילה הלהט"בית, והגם ששנינו ביסקסואלים בנשמותינו, היא עם נשים, ואני עם גברים.
אבל דנה לימדה אותי כאן, בספרה, משהו חשוב. את ערכם של הכאן והעכשיו. את הערך הנפלא והסגולי של ה- Being. את זה שאחרי כלות כול בירורי העבר, גירוד הפצע הפנימי, התמודדות עם הכאבים הפנימיים, ישנו גם הגוף שלנו, וישנו העולם, וישנם בני האדם, בעלי החיים והצמחים מסביבנו, וכול כך ראוי לחיות עמם ובתוכם, להקדיש להם תשומת לב, להיות מסוגלים לסגור את הפתחים אל העבר ולהתמקד בהווה. לחיות את המרחב הארעי, השביר, שבין עבר לעתיד, את הווה חיינו, החד-פעמי והחולף. וזה, בעבורי, שיעור גדול ונפלא של נוכחות. התנוכחות. וגם על כך, תודה רבה, דנה אהובה.
