לחם נשיקות

    אתמול, בסדנה לכתיבה, שאלו אותי תלמידיי מה הסיבה שלא בדקתי את העבודות שלהם בשבועיים האחרונים. חייכתי אליהם ואמרתי להם שיש שתי סיבות. לאחת קוראים מיכאל, לשנייה דניאל. שבשבוע שעבר היו כול השבוע אתי בבית, בחופש, והשבוע חל יום הולדתם השישי, ושאין לי רגע להתבונן במלה מודפסת.

     כך זה יימשך עד סוף השבוע הזה.

     אתמול לימדתי בתל אביב, בוקר וערב. חזרתי הביתה קרוב לאחת עשרה בלילה. מחר שוב אלמד כך בתל אביב, ומכיוון שיום ההולדת של הילדים בגן הוקדם למחרתיים, יום רביעי, ובאותו יום בערב אבא שלי יספר בביתנו את סיפורו האישי, לתושבי תובל, בערב יום השואה, ידעתי שעלי לדחוס הבוקר, והיום, את כול ההכנות לשני האירועים, להבדיל אלף הבדלות.

     הבוקר בשמונה התייצבתי בקופת החולים לבדיקת דם. אחרי כן פגשתי בצומת את השליח שהביא לי את התמונות המודפסות לעוגות יום ההולדת, ומשם נסעתי לשופרסל, לקנות מצרכים לעוגות. יעל, הגננת, שאלה אותי הבוקר האם עוגות יום ההולדת תהיינה טבעוניות. בזה הזכירה לי ממש בזמן, שחלק לא מבוטל מילדי/ות הגן הם טבעונים. אז חיפשתי במהירות מתכונים לעוגות יום הולדת טבעוניות, וקניתי מצרכים בהתאם.

     משם עברתי בגמאדיל, החנות של המוצרים המוזלים בכרמיאל. רכשתי שם לפני כמה ימים 12 נרות נשמה, לשני הבתים שאירועי ערב יום השואה יתקיימו בהם. הבוקר גיליתי שבשניים מנרות הזיכרון חסר הפתיל. אז באתי להחליפם, ובאותו הזדמנות לקנות כמה תבניות חד פעמיות לעוגה ושעון חול קטן לדניאל, תחת זה שאבד לו, כדי שינחם אותו על כובע המיניונים שקנינו שם, ואבד לו בן-יום גם כן.

     משם נסעתי לחנות בעלי החיים לקנות חול לשירותי החתולים, ואז לבנק לאומי, לסדר מסגרת אשראי, ואז גם קניתי ברכה בסטימצקי ומתנה (שוב) בשופרסל לשכנינו, שנולד להם בן מתוק. חיתולים וסימילאק. למה? כי המתנה הכי חכמה ומרגשת שקיבלתי כשהילדים שלי נולדו הייתה חבילה ע-נ-ק-י-ת מבן דודי זאביק ורעייתו רינה, שחכמו והביאו לי הר ענק של חבילות חיתולים, ובזה עזרו לי בזמנו מאוד.

     בדרך הביתה גם נכנסתי לדואר של הישוב, ואז שמתי את כול המוצרים במקרר וטסתי לפגישה עם שכני הנטורופת.

     באחת בצהריים כבר נפלתי שדוד לזרועות השינה. הבטחתי לילדים, שאאסוף אותם היום מן הגן מוקדם. אז בשלוש כבר הבאתי אותם הביתה, והזמנתי אותם לעזור לי לאפות.

     אפינו בתחילה שתי עוגות יום הולדת טבעוניות. תוך כדי אפייתן כבר הכנו עוגת תפוזים וקוקוס ועוגת דלעת טבעוניות, ובזמן שאלה היו בתנור אפינו עוד עוגת תפוחים בחושה ועוגת גבינה אפויה. ארבע העוגות האחרונות הן לציבור שיפקוד את ביתנו בערב יום השואה. אמנם, החבר'ה באים לשמוע סיפור חיים קשה, אבל מגיע להם גם קפה ועוגה.

     ואחרי כול זה דניאל ביקש ארוחת ערב של טוסטים עם גבינה לבנה ועליהם גזר מגורר בלימון, ומיכאל – סלט פירות, אבל רק עם הפירות שהוא אוהב (אבטיח, תפוז, תפוח). ואז אמבטיית קצף עם השמפו וסבון הגוף החדשים שקניתי להם הבוקר, וגם סיפור.

     אחרי שהילדים נרדמו עשיתי מדיטציה כדי להירגע, ואז שטפתי את הבית. אני מקפיד שאבא שלי, שמגיע אלינו מחר, כדי לשמור על הילדים ולהישאר אצלנו עד חמישי בבוקר, ייכנס אל בית נקי.

     ומרוב טרפת, שכחתי שנגמר לי חומר הניקוי לרצפה. אז עשיתי מה שלימדו אותי פעם. שטפתי את הרצפה עם חצי פקק של… מרכך כביסה. זה עובד, וזה מוסיף ריח נעים בחלל הבית.

*

     "לחם נשיקות" הוא שמו של ספר ילדים שלי, שעוד לא הוצאתי לאור. הוא מספר על משפחת אופים, שאופים בכפר שלהם לחם העשוי מנשיקות. יום אחד עוד אוציא לאור את הספר המתוק הזה. נזכרתי בו הערב, אחרי שעות של אפייה יחד עם הילדים. אני חושב שהמרכיב המרכזי בעוגות שאפינו יחד, מלבד קמח וסוכר, היה אהבה.

     וכך, בין השאר, התנהלו הדברים.

     "דניאל, רציתי להגיד לך, שכשאתה מתקלח לבד אתה לא צריך לפרוש את המגבות על הארץ, כדי לנגב בהן את הרצפה. זה חבל. זה מכריח אותי לכבס אותן מדי יום, ואתם גם אמורים להתנגב בהן. על המתלה מול חדר האמבטיה ישנם תמיד סמרטוטי רצפה."

     "כן, אבא, אבל נורא קר לי אחרי האמבטיה, לצאת להביא את סמרטוטי הרצפה. וחוץ מזה, אני לא יכול לזכור את כול זה. אני גדל, והגוף שלי מתפתח. אני לא יכול לזכור כול כך הרבה!"

     התפוצצתי מצחוק ונישקתי אותו מאה פעמים. אחרי כן, כשהיינו בחדר האמבטיה, הראיתי לשניהם איך אני מתחיל את טקס הרחצה בפריסתם של שני סמרטוטי רצפה יבשים בצמוד לדופן קערת האמבטיה. "ככה הכול מוכן מראש, ולא צריך לצאת מהאמבטיה החמה כדי להביא את הסמרטוטים," הסברתי להם.

     והיו גם קטטות, ובכי. בתחילה, על הכורסה החדשה. דניאל ביקש ממיכאל שיעשה לו מקום, ומיכאל, כדרכו, סירב. קניתי את הכורסה החדשה בעיקר בשביל דניאל, שכבר סבל מן הישנה, אבל מיכאל השתלט לו עליה. ותורות הם לא מוכנים לעשות. בסופו של דבר, דניאל ויתר ונשכב על הספה, במקום שהיה תמיד של מיכאל, בעוד אחיו מתפרקד על הכורסה החדשה.

     אחרי כן, באמבטיה, רוב הקצף הלך לכיוון מיכאל. דניאל רכן כדי לאסוף אליו מעט מן הקצף, ומיכאל התעצבן עליו. רצה את כול הררי הקצף לעצמו. אז הוא נשכב באמבטיה ושלח את רגליו למקום שדניאל יושב בו. ואז דניאל התעצבן. הצעתי לו להפוך את כיוון הישיבה, ולשבת עם רגליו אל מיכאל, אבל הוא לא רצה. ומיכאל המשיך עוד ועוד להטריד אותו, וגם קרא לו בשמות. הוא אמר לו שהוא מריח כמו פיפי של ציפור.

     ואז דניאל חבט בגוו של מיכאל, ששכב במים, חבטה כזו, שראיתי את חמש אצבעותיו על הגב.

     ואז מיכאל צרח מבכי, והשתולל במים, ואמר שהוא שונא אותנו, ושלאבא יש ריח של פיפי של ציפור, ואני לא הבנתי מניין זה בא, עד שמיכאל אמר לי, שזה בכלל דניאל התחיל, כי אמר לו שיש לו ריח כזה.

     "אבל אבא, באמת יש לתחתונים שלך, שמיכאל מחזיק, ריח של פיפי של ציפור," צחק דניאל. ואני התפוצצתי מצחוק. אכן, הגיע הזמן לכבס את הבוקסר הישן שלי, שמיכאל לא מרפה ממנו מרגע שאנחנו לבדנו בבית. זה חפץ מעבר שלא מש מידו, ואיתו הוא נודד ברחבי הבית, כשאין איש איתנו, ואיתו הוא גם הולך לישון.

     הערב הצעתי לו לכבס את הבוקסר האלה. הוא סירב לשמוע על כך. הוא מזהה את הזוג 'שלו' על פי הריח שדבק בו. אני לא יודע אם זה ריח של פיפי של ציפור. מה שבטוח הוא, ששכבות ריח רבות ומגוונות עלו בו, אף על פי שנתתי לו את התחתונים האלה אחרי כביסה כמובן, מן השוקו שהוא שותה (הוא לופת את ידית הכוס עם היד בתוך תחתוני הבוקסר הישנים הללו), ומריחות השינה, ועוד.

     ואחרי כן, כשהצעתי להם, כמדי ערב, לבחור כול אחד ספר לקריאה לפני השינה, מיכאל תבע שאקרא רק מה שהוא בחר, ערך מן האנציקלופדיה, ולא מה שאחיו יבחר. וכשבכל זאת הזמנתי גם את דניאל לבחור ספר, מיכאל פרץ בבכי תמרורים, בעודו מתבונן בבבואתו בשמשה של החלון בחדר הילדים, משכנע את בבואתו לבכות עוד ועוד, בתואנה ש"תמיד אתה קורא גם וגם, ואני לא רוצה תמיד גם וגם, אני רוצה רק את שלי!"

     הסבטקסט היה שקוף.

     "מיכאל," חיבקתי אותו, "תגיד, עם מי אבא נסע היום לבדו לקניות אצל עלי? עם מי אבא אפה היום לבדו עוגות? היה לך זמן איכות איתי היום, נכון? אז מה אכפת לך שאקרא גם משהו שאתה בחרת וגם משהו שדניאל בחר?"

     הוא הבליע את קצה החיוך שנרמז בשפתיו והתבצר בעמדתו. קראתי לו ערך על 'גן חיות' באנציקלופדיה. דניאל נשאר בחדר המשחקים. ניגשתי לראות מה קורה איתו, וראיתיו משחק עם פנס מיניונים, מטיל אלומת פני מיניונים על הקיר.

     "איזה יופי," אמרתי לו, "בוא נעשה את זה במיטה."

     מיכאל רק שמע זאת ואץ להביא את הפנס שלו.

     וכך שכבנו שלושתנו במיטה, בחושך, בעוד שתי אלומות עם פני מיוניונים מטיילות על התקרה. המיניון של מיכאל שמח, וזה של דניאל עצוב (כך בחרו את הפנסים). בסוף אמרתי להם, שמחר בבוקר עלי להעיר אותם בחמש, מוקדם, כדי לנסוע לתל אביב, והם הפקידו בידיי את הפנסים שהרגיעו אותם כול כך, והלכו לישון.

     ואני ירדתי למטה לעשות ספונג'ה.

*

     אז עכשיו אתם מבינים, תלמידיי האהובים והיקרים, מדוע לא בדקתי השבוע הזה עבודות?

     אני מבטיח להשלים את הפערים. אבל זה אחרי מסיבת יום ההולדת ביום רביעי בבוקר בגן, אירוע ערב יום השואה ברביעי בערב אצלי בבית, וארוחת המשפחה, לכ-25 איש, שעלי לבשל ולקיים כחלק הסיום של מסיבות יום ההולדת, ביום שישי הקרוב.

     שיהיה לכולם/ן לילה טוב.

נ.ב.

     אני לא סופרמן. גם לא סופרוומן. אבל אפשר לומר שאני מאוד מאושר. בזכות מיכאל ודניאל. וזה משהו שלא יכולתי לומר במשך שנים רבות בחיי.