מול הראי
זקנת. מלמלתי לדמות שנבטה בי מן הראי. אתה נעמדת לצדי, תמיר, זקוף, מילותיך עדיין מערסלות בי נחמה. לא רק את זקנת. ראי! אנחנו מזדקנים, ביחד.
ארנולפיני שלי, בכתונת פסים.
מה ראינו באותו הבוקר
מול הראי העגול, מסונוורים
בזוהר הנצח
נשאבים לתוכו
במנהרת אור.
