חָלָל/לימור עזריה
זֶה קָרָה בְּדִיּוּק בְּאוֹתוֹ הַלַּיְלָה בּוֹ הִרְהַרְתִּי בַּאֲרוּבּוֹת עֵינַיִיךְ שֶׁהִשְׁתַּקְּפוּ בְּעֵינַיי מְרַפְרְפוֹת
שֶׁאֲנִי דִּימִּיתִי אוֹתָם אָז לְמִנְהָרוֹת חֲלוּלוֹת וַחֲשׁוּכוֹת.
בַּיּוֹם בּוֹ נִזְכַּרְתִּי כֵּיצַד נִיסִּיתִי לְהַנִּיחַ צְלִילִים
בְּפִיךְ, בְּכַף יָדֵךְ
וּמָה שֶׁחַשְׁתִּי הָיָה
חָלָל רֵיק
וְאָזְנַי שֶׁשָּׁמְעוּ אוֹתָךְ נוֹהֶמֶת קְצוּבוֹת
" אִמָּא אִמָּא "
וְגוּפֵךְ הַמְּסוּרְבָּל דּוֹאֵב
וְיָדַיִיךְ אֵינָן יוֹדְעוֹת אֶת רַגְלַיִיךְ וּשְׂמֹאלֵךְ וִימִינֵךְ אֶת
תְּמוֹלֵךְ.
זֶה קָרָה בְּאוֹתוֹ הַלַּיְלָה בּוֹ שָׁאַלְתִּי אֶת לִיבִּי
"לְשֵׁם מָה..? ".
אָז
נָפַחְתְּ אֶת נִשְׁמָתֵךְ
וְהוֹתַרְתְּ
חָלָל בְּנַפְשִׁי הַפְּצוּעָה.
