https://isheinfeld.com/members-2/michalperry/activity/friends/ פעילות אחרונה של החברים של מיכל פרי Sun, 05 Apr 2026 12:41:17 +0200 https://buddypress.org/?v= he-IL 30 hourly 2 df000b0a01f893e81617597ed67595dd https://isheinfeld.com/?p=43188 Fri, 27 Mar 2026 19:36:13 +0200 שירת ביכורים כואבת ובּשֵׁלה יעל רן. מבעד לעצב השקוף. עורכת: ענת לוין. הוצאת פרדס, 2025, 89 עמ'. 69 ₪.      ספר-ביכוריה של יעל רן אינו ספר שירה רגיל לא בתכניו ולא בצורתו. זהו ספרה של משוררת המתמודדת עם מחלה כרונית, וכותבת שירים קצרים, מינימליסטיים, שאמנם עומדים לעצמם, אבל כוחם באפקט המצטבר שלהם.      הדוברת בשירים אלה מפרידה בין גוף לנפש. הפיצול בין גוף לנפש מופיע ברבים משירי הספר הזה, ומובּע היטב בשיר הקצר הבא: "גּוּפִי מִבְצָרִי – / בֵּית נִדּוֹנִים/בְּהַמְתָּנָה.// גּוּפִי – /מִשְׁכָּנָהּ/שֶׁל רַפּוּנְזֶל.// נַפְשִׁי – צַמָּתָהּ." כלומר, הגוף הוא הכלא, מקום המוות הבלתי נמנע, והנפש היא המוצא היחיד ממנו, הגם שהיא קשורה בו, באופן מר ומפוכח, לבלי-הפרד. הגוף הוא חזית: "גּוּפִי זִירַת מִלְחָמָה/כֹּל יוֹם פִּגְזֵי כְּאֵב מְשֻׁגָּרִים" והנפש וההכרה הנפש עדוֹת לתהליכים המתחוללים בגוף ולתבוסתו: "וְנַפְשִׁי מְצֻלֶּקֶת מֵרְסִיסֵי יְדִיעָה/סְבוּכָה בִּתְבוּסָתָהּ/בְּדוֹמֶה לְמוֹלַדְתָּהּ/לֹא יִהְיֶה בָּהּ שָׁלוֹם" ("חזית").      במישור הרפואי, הרופאים עוסקים במצב הגוף, אבל נשמת הדוברת זקוקה לריפוי אחר בתכלית: "מִתְדַּפֶּקֶת עַל דַּלְתוֹת/רוֹפְאִים, שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא חָשְׁבוּ/לִרְשֹׁם לִי חִבּוּק,/רַק אַבְחָנוֹת עַל אַבְחָנוֹת/וְאֵין פִּתְרוֹנוֹת" ("אז ככה זה עובד"). אפילו במהלך הוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי (מי שעבר אותה מזהה זאת מיד), בשיר "כתוב בעיניכם", הרופאים עסוקים באבחון, "פּוֹסְקִים אֲחוּזִים/הַמְּצֻמְצָמִים לַמִּסְפָּר הַקָּטָן בְּיוֹתֵר/בַּאֲדִישׁוּת גְּמוּרָה", בעוד שהדוברת כמהה לאו-דווקא לקביעת אחוזי הנכות, שמכוחם תוקצב קצבתה, אלא לדבר אחר לגמרי: "מַמָּשׁ כְּמוֹ תִּקְוָתִי הַבְּדוּיָה/לְנִרְאוּת."      שאלת הנראוּת, ההכרה במכאוביה של הדוברת, שזורה במחלתה, דאבת, או פיברומיאלגיה, שהיא, לפי ויקיפדיה, "תסמונת כאב כרוני מפושט בשרירים ובשלד, המלוּוה בעייפות קיצונית, הפרעות שינה ורגישות יתר, הפוגעת בעיקר בנשים." זוהי מחלה חמקמקה, שלעתים קרובות מדי הרופאים פוטרים את הלוקות בה כמתלוננות-שווא. לכן, נושא הנראות, הגדרת הכאב, מופיע גם במחזור "בסדנה", שבו הדבר הראשון שנתקלות בו הנשים המגיעות לסדנה הוא "שְׁאֵלוֹנֵי 'מִפּוּי עַצְמִי שֶׁל מַצַּב הַכְּאֵב'/מְפֻזָּרִים עַל גַּבֵּי כִּסְּאוֹת רֵיקִים." אבל הרצון בהכרה במחלה כרוך גם בהסתרתה, מפני שהמחלה ותסמיניה היוו גם סימן לשונות, שהביא עמו לעג מן הסביבה: "הֵן חוֹלְפוֹת עַל פָּנַי./הָאַחַת טוֹפַחַת עַל שִכְמַת שְׁכֵנָתָהּ,/מַצְבִּיעָה לְעֶבְרִי/וְהֵן מְצַחֲקוֹת". לכן לעתים הדוברת בשירים מסתירה בעצמה את עומק מחלתה: "אֲנִי מוֹחֶקֶת עֵדֻיּוֹת/נִכְנֶסֶת לִמְּחוֹךְ הַשְּׁקָרִים/עוֹטֶפֶת בְּצֵלוֹפָן/מְזַיֶּפֶת חִיּוּךְ/שֶׁלֹּא יַחְשְׁבוּ/שֶׁמַּשֶּׁהוּ לֹא בְּסֵדֶר" ("צלופן"). סופו של דבר, שהגדרות המחלה לא מועילות בדבר. הן אינן מביאות לריפויה, אלא להכרה בה, וההכרה בתורה מחייבת את הדוברת לבחור בחיים: "אֲנִי גְּדוּרָה בְּתָוִיּוֹת/מִתְכַּנֶּסֶת בַּכְּאֵב/מְתַרְגֶּלֶת רִפּוּי עַצְמִי/בְּמַעְבֶּדֶת נִסּוּי וּטְעִיָּה/נֶאֱחֶזֶת/בְּכֹרַח הַחַיִּים" ("תוויות"). נחמת האהבה      ההכרה במחלה ובקוצר היכולת של הגדרתה לרפא אותה או למנוע את מכאוביה מביאה את הדוברת בשירים אלה לבקש נחמה באל, בשיר תפילה שמתחיל במשא ומתן על עוצם הנחמה, והולך ומתפשר ומסכים לפחות ופחות נחמה, אבל מבקש אותה באהבה: "מְצָא לִי נֶחָמָה/וְאִם לֹא נֶחָמָה אָז מְאוֹר פְּנִים/וְאִם לֹא מְאוֹר פָּנִים אָז אֶפְשָׁרוּת/לִפְרֹשׂ עַל פְּנֵי הַסּוֹבֵב כָּל מָה שֶׁעֲדַיִן/דּוֹלֵק בּוֹ הַטּוֹב/ דַּיֵּק אֶת צְעָדַי שֶׁלֹּא אֶמְעַד/עוֹרֵר חוּשַׁי לְאוֹר נְתִיבְךָ/הַרְבֵּה בִּי תְּפִלָּה וּבָרֵךְ בִּגְאֻלָּה/בְּצֶלֶם אַהֲבָה" ("יְהִי רָצוֹן").      הגבר האהוב כמרפא זמנית וכמנחם מופיע כבר בשירי הפרק הראשון בספר, "מיפוי מצב הכאב", בשורות כמו "אַתָּה הַשַּׁלִּיט עַל מַמְלֶכֶת בְּשָׂרִי/מַפְשִׁיט אוֹתִי מִכְּתֵפִיּוֹת הַצַּעַר" (איזו מטפורה עזה ויפה), וגם "הֲתֶאֱסֹף אוֹתִי לְתוֹךְ יָדֶיךָ,/מְצֻלֶּקֶת מִנְּטִישׁוֹת?" ("כדור"). אבל נוכחות האהוב עיקרית בפרק השירים השני כאן, "במקום הזה כבר הייתי". זהו פרק שירים שתחילתו ארוטית מאד, "אָסַפְתָּ אוֹתִי/בְּאֶצְבָּעוֹת סַקְרָנִיוֹת/שֶׁחָמְדוּ אֶת הָעוֹר" ("גבוה"), וגם "הָסֵט עֲלֵי כּוֹתֶרֶת/חֲדֹר עִם מַקּוֹרְךָ/עַד עֹמֶק/הַצּוּף", אבל לתוך חווית האהבה ותשוקת הגוף מתגנבת הידיעה שכול זה ארעי, "גַּם אָנוּ אֲרָעִיִּים,/מְנַשְּׁקִים קוֹצִים וּפְרָחִים", המהולה גם ביחסי תלות: "כְּמוֹ כֶּלֶב/עַל יַד הַדֶּלֶת/מַמְתִּין לַאֲדוֹנוֹ שֶׁיַּחְזֹר/תּוֹלָה בְּךָ רִגְשׁוֹתַי" וגם "אִם אַתָּה הַוִּירוּס,/אֲנִי רוֹצָה מַגֵּפָה/וְשֶׁלֹּא יִמְצְאוּ לִי לְעוֹלָם/תְּרוּפָה" ("בכל הימים"). כן, התשוקה כאן כה עזה, עד שהיא מביאה להיפוך משאלתו של הגוף מריפוי לתבוסה, אבל לא לחולי הדאבת אלא לחולי-האהבה, במין גלגול מודרני של מוטיב קלסי זה מן השירה העברית בימי הביניים.      אלא שיחסי תשוקה ותלות מורכבים אלה בהכרח מביאים לפרידה. "נִפְרַדְנוּ בְּטֶרֶם נִשָּׂרֵף בִּפְתִיל הַשִּׁגְרָה/טַעַם שְׂפָתֶיךָ חוֹתֵם נְשִׁיקָה//עַל פָּנַי מִכְתָּב שֶׁלֹּא יַגִּיעַ לְנִמְעָנוֹ" ("בתיאטרון") ו"בְּגָדִים נוֹדְדִים בְּאַרְגְּזֵי קַרְטוֹן,/כְּיַלְדֵי גֵּירוּשִׁין מִבַּיִת אֶל בַּיִת" ("סופרנובה"), והפיכחון ממנה הוא מר: "וּכְשֶׁאוֹרוּ שְׁתֵּי עֵינַי/פְּרִי הַגַּן הָפַךְ סִיּוּט". וגם: "אֵין זֶה זוּג אוֹהֲבִים/רַק בְּרִית בֵּין בְּדִידוּת//לִבְדִידוּת" ("הסיפור"). הפיכחון כרוך גם בהתחטאות מול האל על 'חטא' המיניות: "סְלַח לִי/כִּי בְּחֹדֶשׁ זֶה הִסְתַּרְתִּי פְּנֵי הַיְּדִיעָה,/וְכִי הִתְמַסַּרְתִּי לַחֵטְא./אֶת אֵיבָרַי פָּתַחְתִּי אֶל הַנֶּחְשָׁק,/ נִסְחַפְתִּי עִם גּוּף תְּשׁוּקָה וְהֶחְרַשְׁתִּי קוֹלוֹת./מְבַקֶּשֶׁת אוֹתְךָ בְּדִבְרֵי תְּהִלִּים/שֶׁתָּאִיר בִּי תְּשׁוּבוֹת,/שֶׁתָּחוּס עָלַי בְּצֵל בְּדִידוּתִי,/כִּי רַבּוּ בִּי מַחְשְׁבוֹת זִמָּה" ("פני הידיעה"). עונג המין, שמחת הגוף, שנדמו כמרפא לדאבה, הופכים בעיני הדוברת לחטא משעה שהאהוב הולך ומותיר אותה במכאוביה לבדה. הבחירה בידיעה, ובכתיבה      פרק השירים השלישי, החותם את הספר, "אנחת שבר סדורה", עוסק במלאכת הכתיבה ובמקומה בחיי הדוברת. היא כותבת: "אֲנִי הַדַּוָּרִית/נוֹשֵׂאת מִכְתָּבִים אִישִׁיִּים/גְּדוּשֵׁי מַחְשָׁבָה, מְרֻבֵּי מִלִּים//אֲנִי הַנִּמְעָן/הַמּוֹעֵן/הַשּׁוֹלֵחַ//כָּל הַמִּלִּים נֶאֱסָפוֹת/בְּתֵבַת חַיַּי," מתארת את הכתיבה כמעגל אנרגיה סגור, שאין לו עדים. בו-בזמן, היא מתייחסת לכתיבתה כאל עדות שתותיר אחריה: "אַתְּ דְּרָמָה עֲשִׁירִת פְּרָקִים אַךְ/תּוֹתִירִי שִׁירֵי צְלָלִים/בָּאֶפִּילוֹג שֶׁאַתְּ קוֹרֵאת לוֹ חַיִּים" ("החיים שלך הם סרט"). וגם כאן, כמו בשני הפרקים הקודמים בספר, ישנו שיר אל האל, המבקש שינכח בעולמה תמיד: "לֹא רוֹצָה לִפְנוֹת אֵלֶיךָ/רַק בַּשָּׁעוֹת הַקָּשׁוֹת […]/לֹא רוֹצָה לְהִזָּכֵר,/רַק בִּזְמַנֵּי הֶכְרֵחַ, כְּמוֹ בַּחַגִּים,/כְּשֶׁהַתְּפִלּוֹת רַק הֶרְגֵּלִים/וְהַמִּלִּים רַק מִלִּים […]// כִּי אַתָּה עִמָּדִי גַּם כְּשֶׁאֲנִי אֵינִי/עוֹמֶדֶת, מְאַבֶּדֶת צֶלֶם, דְּמוּת וַאֲחִיזָה./רוֹצֶה לִנְגֹּס בַּצַּד הַטּוֹב שֶׁל הַפְּרִי,/לִחְיוֹת לְעוֹלָם בִּידִיעָה". הבקשה הזאת, 'לחיות לעולם בידיעה', היא בקשתה של אישה שאינה רוצה עוד בהכחשה, בבריחה מן הנראות, אלא בוחרת בחיי התמודדות מתוך ידיעה.      ספר-ביכוריה של יעל רן הוא ספר חזק, עצוב ובשל. קראתי בו מספר פעמים עד שמלוא עוצמתו נגלתה לי. צר לי שנכתב מתוך כאב שכזה, ואני מקווה שההכרה בכוח שיקרא עוד >>

]]> a69fbcc389aaab175361b41d1dd5caf2 https://isheinfeld.com/?p=43177 Mon, 23 Mar 2026 21:42:56 +0200 האינטגרציה של האני סיגל אשל. אישה בלי רישיון. הוצאת עמדה, 2025. 1קרא עוד >>

]]> de030d1ff79a413485dc5333d724a5a1 https://isheinfeld.com/?p=43166 Wed, 18 Mar 2026 20:29:14 +0200 לשרוד את המציאות.יומן מלחמה (273).      כול בוקר אני קם במחשבה מה אעקרא עוד >>

]]> cc7baf9d2f93b5ef71c9c303974212fb https://isheinfeld.com/?p=43152 Mon, 16 Mar 2026 19:00:57 +0200 פִּתָּה בְּסַאלְק יומן מלחמה (272)      המלחמה הזאת מוציאה ממני דברים משונים. בשבע וחצי בבוקר כבר העזתי לרדת לחנות 'המוביל'קרא עוד >>

]]> b1337ca2961b1d842f1abc45ddb5ea23 https://isheinfeld.com/%d7%aa%d7%a2%d7%aa%d7%95%d7%a2%d7%99%d7%9d-%d7%90%d7%95-%d7%9c%d7%94%d7%99%d7%95%d7%aa-%d7%a0%d7%99%d7%a6%d7%95%d7%93-%d7%91%d7%a8%d7%a9%d7%aa/#comment-5931 Sun, 08 Mar 2026 19:02:18 +0200 שלום אלונה,
לצערי רק הרגע ראיתי את ההודעה שלך.
אילן.

בתגובה ל - אילן שיינפלד wrote a new post החיים, הכתיבה, ההורות ומה שביניהם (121).      נדמה כי חיים קלים עשו לעצמם פרקליטות המדינה והשב"כ בפרשת רשת הריגול האיראנית, שנחשפה הערב בתוכנית 'עובדה' של אילנה דיין. לקחו ארבע נש […] ]]> ff803dc409948c23a03825ead27e388c https://isheinfeld.com/?p=43094 Sun, 01 Mar 2026 14:41:15 +0200 סְבִילוּת, סִיבֹּלֶת, חֹסֶן.יומןקרא עוד >>

]]> 74bfd13fac1be8b56e78c4b33c5cd673 https://isheinfeld.com/?p=43073 Wed, 25 Feb 2026 17:47:36 +0200 תבשילים וסכינים. יומן מלחמה (268).      נאמן לדרכי בכל הנוגע להתמודדות עקרא עוד >>

]]> c3ca1601dcf6bf4a72806c99597ce851 https://isheinfeld.com/?p=43065 Tue, 24 Feb 2026 15:56:25 +0200 חרדה, יצירה, בישול ותרפיה. או: מתכון לפטאייר חמציצים (יומן מלחמה 267). היום נשאלתי כאן בנוגע למתכון לפטאייר חמציצים. ובכן, הבסיס לזה הוא חרדה קיומית המחפשת לה מוצא בלי כדורים, אלכוהול או כול מחסום אחר לחרדה. התנאי הנוסף הוא המון חמציצים בגינה. התנאי השלישי, ורק למתכון שלי, הוא עודף אנרגיה, כזה שהביא אותי לקצור אלומת חמציצים כה גדולה הבוקר בגינה שלנו, שעוד יש לי ממנה די והותר חומר גם למאפה חמציצים וגבינות. לקחתי את החמציצים, קצצתי אותם בסכין גדולה, הגבעולים, העלים, הפרחים, את הכול – ושמתי בווק. הוספתי להם בצל אחד חתוך לקוביות וקצת שמן לבישול. הקפצתי את זה בווק ונתתי לזה זמן להתבשל. כשהתערובת הורידה נפח דרמטית הורדתי אותה מן האש למסננת, כדי שתגיר את נוזליה, והם רבים. טעמתי את התערובת. היא הייתה חמוצה מדי. התחלתי לחשוב איך אמתן את הטעם. היו לי שני כיוונים – דילול והוספה. לדלל עם ירק אחר ולהוסיף לחמציצים דברים שינטרלו את החמיצות העזה שלהם. ואז להוסיף גבינות ואגוזים שיש לי בבית, וגם שקית ערמונים קלופים שקניתי למיכאל ושכחתי להכיר לו את זה. חשבתי מיד לקפוץ החוצה לקטוף עלי חובזה, הרי עכשיו היא בדיוק גדלה וצומחת. לקחתי מספריים משרדיות גדולות ושקית ניילון ויצאתי למכונית. אבל תוך כדי נסיעה אמרתי לעצמי שבמקום לקטוף חובזה אקפוץ לסופרמרקט החדש שמשפחת אמון מדייר אל אסד פתחה לנו שלוש מאות מטרים מהבית, שם אמצא מה שאני צריך. נכנסתי לסופרמרקט. שאלתי את מר אמון אם יש להם תרד. "סַבָּדָק?" "כן." הוא ניגש אתי למקרר והוציא מתוכו אריזה של… בזיליקום. "לָא, הָדָ'א בזיליקום," חייכתי אליו והצבעתי על אריזת תרד תאילנדי במדף מעליה. "הדא' סבדק'. עִינְדֶק סוּמַאק?' "אָה." הוא קרא לאחת העובדות, כולן בנות משפחה, שתיתן לי סומאק. בעודה שוקלת לי אותו סיפרתי להם שאני מכין פטאייר. "מה, גם אצלכם עושים פטאייר?" הופתעה. "כן, יש לי בן שלא אוכל בשר, אז כול יום אני צריך לחשוב מה להכין לו," הסברתי. כולם חייכו. "אם אתה שם חוּמָעָה בפטאייר אתה לא צריך סומאק," אמר מר אמון, "אולי רק קצת, בשביל הטעם." הודיתי לו. בזכותו הבנתי ששמו העברי של החמציץ, 'חומעה', בא מערבית. ושהם מבטאים 'סומא' בלי ה-ק' של הסומאק. חזרתי הביתה. בדרך עברתי אצל מנחם וקניתי אצלו צפתית לארוחת הערב וגבינה אוסטרית קשה, למקרה ואצטרך תוספת גבינה לפטאייר. הקפצתי בצל קצוץ וחבילת תרד בווק, כשהתקררה הכנסתי למערבל מזון את תערובת התרד, החמציצים והבצל, יחד עם חופן אגוזי מלך, אגוזי פקאן, שברי שקד מולבן, פלפל גרוס, מלח, עלי זעתר טריים מן הגינה ושארית גבינה קשה של מנחם רז שהייתה לי. טחנתי את זה קצת יותר מדי זמן. זה הפך לעיסה. הייתי מעדיף שזה יהיה פחות עיסתי. אבל ניחא. חומרי המילוי זר חמציצים חבילת תרד בצל קצוץ 3-4 ערמונים קלופים אגוזי מלך/פקאן/שברי שקד מולבן עלי זעתר פלפל, מלח אחרי כן הכנסתי את המילוי למקרר, והתפניתי להכנת הבצק. בדקתי בגוגל מספר מתכונים של בצק לפטאייר. בסופו של דבר הגעתי דווקא למתכון באנגלית. בצק 3 כוסות קמח לבן (אני עירבבתי 1.5 לבן ו-1.5 מלא) כוס מים חמים 1 כף שמרים יבשים 1 כפית סוכר 1 כפית מלח 1/3 כוס שמן זית מערבבים את השמרים והסוכר בכוס המים, מחכים שיבעבעו. בינתיים מערבבים את הקמח והמלח, מוסיפים את השמרים והשמן ומערבבים. הבצק שנוצר הוא רך וגמיש מאד. עושים כדור, משמנים קערה בשמן זית, מכניסים לתוכה את כדור הבצק ומכסים בניילון נצמד לשעה וחצי. כשהבצק הכפיל את גודלו פרשתי נייר אפייה על האי במטבח, בזקתי עליו קמח ושיטחתי את הבצק כך שיישאר עבה יחסית, והמילוי לא יברח ממנו. קרצתי ממנו עיגולים עם תחתית של כוס זכוכית רחבה. ואז נזכרתי בגבינה 'מעודנת' שיש לי במקרר, מין גבינה כמו בולגרית אבל עדינה ממנה, שקניתי בסופרמרקט של משפחת אמון לפני מספר ימים. אז חתכתי ממנה קוביות קטנטנות. בכל עיגול שמתי קוביית גבינה וחצי כפית מילוי תרד, חמציצים ואגוזים, ואז סגרתי את הבצק באצבעות, חלק כמו אזני המן וחלק כמו סהרונים. על הפטאייר מרחתי שמן זית ובזקתי על חציים זעתר ושומשום ועל חציים קצח. הכנסתי לתנור בחום גבוה (250 מעלות) ל 20 דקות, עד שראיתי שדווקא התחתית של הפטאייר השחימה. הבנתי שהבצק הפריך הזה לא יהיה חום מלמעלה, אבל מלמטה כן. זהו זה. הוצאתי החוצה והתחלתי לזלול. הבצק יצא פריך בצורה נהדרת. להבא אשתמש רק בו בהכנת מילויים כמו אלה. והמילוי – אלוהי. אכלנו מזה לא מעט, ועוד נשארו לי די והותר פטאייר כדי להקפיא לפעם הבאה. * קראתי לפוסט הזה 'חרדה, יצירה, בישול ותרפיה', כי זה בדיוק מה שמצב הטרם-מלחמה מחולל אצלי. אני בחרדה איומה, אבל במקום לטשטש את עצמי בכדורים או באלכוהול – חוץ מצ'ייסר קטן של ליקר קיווי בארוחת צהרים, אני מודה – אני מעדיף ליצור ולבשל. אז מדי יום אני מעמיד בפני עצמי אתגרי בישול מעניינים ונהנה מהם. הם מסיחים את דעתי, ממלאים את הבית בריח בישול ומרגיעים אותי. לבד מזאת, מזה חודש ויותר אני נובר בארכיון שלי אחר זנבות סיפורים קצרים. הגעתי כבר 25 שנים אחורנית, ויש לי עוד לאן להעמיק בו, בארכיון הזה. אני מוצא ומוציא ממנו דברים מדהימים, שכתבתי לפני עשרות שנים ולא מצאתי זמן או אומץ לעבור עליהם, לשכתבם ולפרסמם. אבל מצב המלחמה, אי הוודאות הנוראה והחרדה הקיומית שהיא מעוררת, דוחקים בי וממריצים אותי להמשיך במה שאני עושה. בתחילתה שמתי לעצמי דד ליין. עד ה 22.2.26, מועד ההגשה שעבר כבר לתחרות אקו"ם בעילום שם בתחום השירה והסיפורת (ופרסי אקו"ם בכלל). כשהגעתי לשבת האחרונה, ה-22 בחודש, אמרתי לעצמי, שלא אגיש לתחרות קובץ סיפורים שאינו שלם, מלא ונקי לפי דרכי, אבל טוב שהיה לי דד ליין מלאכותי כזה. כעת אני כבר מבין, שפתחתי במהלך ארוך בהרבה, מהלך אוורור של ארכיון הכתבים העשיר שלי ושל נפשי. שנפשי והיצירה שלי עשירות ומורכבות בהרבה מכפי שמישהו יודע, שהכתיבה שלי לעתים חושפנית, מבהילה, מצחיקה עד דמעות, מקוממת, מעלה שאלות או מביכה, ועוד קשת שלמה של תגובות רגשיות, ושמגיע לי להוציא את הכול לאוויר העולם, ולקבל ממנו בחזרה את אותה קשת רגשות בתוספת הכלה. שזו משימה גדולה, הרבה יותר גדולה מכפי שחשבתי שניתן לתחום אותה במועד הגשה לאקו"ם, ושזה בסדר גמור. שגם כאשר נועה תסיים לערוך את ספרי הבא, 'להביא משיח,' ואני אכנס לאי-אילו חודשי הפקה – אישור העריכה, עריכה לשונית, אישורה, הגהה, אישורה, עיצוב עטיפה, ישיבת קד"מ ויחסי ציבור – אמשיך גם במהלכם בהתמדה בחפירת טיוטות מן הארכיון שלי, בשכתובן ובפיתוחן. חלקן כסיפורים קצרים, חלקן כנובלות, יש פה גם לפחות מחזה מסקרן אחד, וגם קובץ שירה חדש ומטלטל. כי סופר חי הכי טוב כשהיצירה שלו מתפתחת ויוצאת החוצה, ושכול עוד אני עוסק בזה, ביצירה, בפיתוח היצירה ובבישול, מובטחים לי סיפוק, אריכות ימים והנאה ממושכת. וזה הרבה מאד. וזו הסיבה, אגב, מדוע אני אוסר על כול מי שנהיה לתלמיד/ה שלי לכתיבה יוצרת למחוק, לאבד ולהשמיד את טיוטותיו. אסור למחוק טיוטות. חובה לשמור כול פיסת נייר שכתבתםן. לעולם לא תדעו איזה אוצר בלום חבוי בהן, ולעתים קרובות מדי האוצר הזה צריך זמן הבשלה, לעתים גם של עשרים ושלושים שנה. אל תזרקו דבר. לא טיוטות, גם לא חמציצים שגדלים אצלכם בגינה. ושתעבור עלינו גם המלחמה האיומה הזאת, העומדתקרא עוד >>

]]> 53c822eacd214da2430bab95c8276a77 https://isheinfeld.com/?p=42988 Sat, 14 Feb 2026 09:49:18 +0200 יש דברים שלא עושים. איל מגד. אורו הגנוז. הוצאת ידיעות אחרונות, 202קרא עוד >>

]]> 480c894288fd5068a3d244d86575db24 https://isheinfeld.com/?p=42983 Fri, 13 Feb 2026 20:18:11 +0200 בשבחם של חושפי השחיתויות. או: מי ישרוק במשרוקית? יומן מלחמה (266)      החברה הדמוקרטית של המאה העשרים והעשרים ואחת לא הייתה יכולה להתגונן מפני שחיתות ואסונות לולא חושפי השחיתויות, הWhistleblowers-. יחידי סגולה אלה הם בני אדם שסיכנו את חייהם ואת מעמדם האישי והמקצועי, בשם ערכיהם ורצונם להגן על האדם והאזרח.      אנשים אלה הם אחד הכלים של דמוקרטיה מתגוננת לשמור על עצמה מפני מנהיגיה ומנגנוני הכוח שתפסו בה.      בשנת 1971 הדליף דניאל אלסברג את מסמכי הפנטגון, שחשפו כי הממשל האמריקאי שיקר לציבור לגבי מלחמת וייטנאם. 'גרון עמוק', כינויו של מארק פלט, סגן ראש האפ.בי.איי, חשף את פרשת ווטרגייט והביא להתפטרות הנשיא ניקסון. במאה הנוכחית, צ'לסי מאנינג וויקיליקס הדליפו מאות אלפי מסמכים צבאיים ודיפלומטיים, שחשפו פשעי מלחמה ופעילות חשאית בעיראק ואפגניסטן, אדוארד סנודן חשף את תוכניות המעקב ההמוני של ה-NSA על אזרחים ברחבי העולם, ופרנסס הוגן, המדליפה מפייסבוק, חשפה איך אלגוריטמים של הרשת החברתית מלבים שנאה ופוגעים בבני נוער.      המאפיין העיקרי של חושפי שחיתויות כאלה הוא שהם מצויים בעמדות כוח, כאלה המאפשרות להם לדעת את 'ליבת הסוד' של השליט או מנגנון השליטה שלו באזרחיו – ושהם ניחנו במערכת ערכים יסודית מוצקה, המסבה להם אי נחת הולכת וגוברת מתעלולי השליט והמשטר. בצר להם, הם פונים אפוא אל התקשורת, אל אנשי אופוזיציה ואל החזית האזרחית, חושפים את מעשי השחיתות של הרודן וסביבתו ובזה מביאים לתיקון עולם.      בימים אלה ראש הממשלה ושליחיו משלימים הפיכה משטרית בישראל, הופכים אותה מדמוקרטיה לתאוקרטיה סמכותנית, ואת אזרחיה לנתינים. מסמך ההצטרפות של ישראל ל'מועצת השלום', עליו חתם בנימין נתניהו בפני נשיא ארה"ב, דונלד טארמפ, מבלי שהעניין נידון מקודם לכן במועצה לביטחון לאומי, בממשלה, בקבינט או בוועדות הכנסת, חתם למעשה את קיומה של ישראל הדמוקרטית והפך אותה לתיאוקרטיה סמכותנית.      מסמך נוסף שחשף נתניהו, 'פרוטוקולים' משוכתבים מישיבות הממשלה וגופי הביטחון לפני טבח 7.10, נועד לנקות אותו מאשם ולהטילו אותו על זולתו, אבל עצם השימוש בפרוטוקולים הסודיים האלה, שכתובם וחשיפתם בפני הציבור הריהו עוד מעשה של עריץ, לא של ראש ממשלה שנבחר באופן דמוקרטי ומכבד את הדמוקרטיה שבה נבחר.      אין זה פלא אפוא שראשי שב"כ ומוסד וגופים נוספים יצאו היום בגילוי דעת נגד מעשיו. בגילוי הדעת שלהם הם כותבים, בין השאר: "מדובר בניסיון פסול להסיט את האש, להרחיק את ראש הממשלה מכל אחריות לטבח ולהכשיר את דעת הקהל נגד הקמת ועדת חקירה ממלכתית – תוך סימון "אשמים" מראש, ללא הליך הוגן. במעשיו ובהתנהגותו ראש הממשלה פוגע במערכת הביטחון כולה ובפרט בשירות הביטחון הכללי, במנהליו ובעובדיו, העושים לילות כימים למען ביטחון ישראל . זו התנהלות בזויה ושפלה מצד האחראי הראשי למדיניות שהוליכה את ישראל לאחד הכישלונות החמורים בתולדותיה .שירות הביטחון הכללי אינו חדל ממלחמתו מול האיומים הקיומיים על ישראל. המתקפה נגד הארגון מחלחלת לשורותיו, פוגעת במורל הלוחמים ובחוסנו של הארגון בזמן מלחמה. אנו דורשים מראש הממשלה להפסיק לפגוע בארגון ובעובדיו, להקים, ללא דיחוי נוסף, ועדת חקירה ממלכתית בהתאם לחוק ולהגיע באמצעותה לחקר האמת, לטובת מדינת ישראל וביטחונה."       אבל בזה אין די. גילוי דעת כזה, חריף ככול שיהיה, הוא הצהרתי בלבד. יתר על כן, הוא 'דורש' מראש הממשלה, כאילו יש בכלל עם מי לדבר. אין עם מי לדבר. מדובר באדם הנאשם במרמה ובהפרת אמונים, פועל בניגוד עניינים גמור לתפקידו, פוגע בביטחון ישראל (לפחות בפרשת הצוללות אם לא למעלה מזה), מכשיר סוכני השפעה זרים של מדינת אויב בלשכתו מסיבות השמורות עמו בלבד. עם אדם כזה אין מה לדבר, אין מה לפנות אליו, יש לעשות ללא דיחוי כל הניתן בגבולות החוק כדי לסלק אותו מתפקידו.      סילוק נתניהו מתפקידו היה צריך להתבצע כבר מזמן על ידי מערכת החוק והמשפט – הוצאתו לנבצרות בשל היותו פועל בניגוד עניינים מהותי ובניגוד גמור להסכם ניגוד העניינים מכוחו אישר בית המשפט העליון את עמידתו לבחירות. אבל שומרי הסף אכזבו עד כה. הם מורתעים מפני השליט וכנראה חוששים שמא, אם ינקטו עמדה ברורה ויוציאו אותו לנבצרות יחוללו כאן מלחמת אחים, קשה מזו שכבר מתנהלת פה. זו כמובן טעות מצדם. מלחמת האחים כבר מתנהלת, והיא תסלים עד אימה לקראת מועד הבחירות. אם אינכם מסלקים אותו מתפקידו כעת, הרי אתם נותנים בזה את ידכם להסלמה, לא לשקט או לשמירה על הקיים.      כך או כך, בזה מותירים שומרי הסף המורתעים בידי הציבור המיואש, הנאנק תחת אימי הטבח, החורבן, הקריסה הנפשית והכלכלית שהביא עלינו משטר נתניהו, דרך אחת בלבד לסלק אותו מתפקידו – קריאה לאותם יחידי סגולה, חושפי השחיתויות, שיקומו ויאמרו את דברם.      וזה מה שאני מבקש לעשות כאן – לפנות אישית לכול מי שמצויים או היו מצויים עד לא מכבר בעמדות בכירות בשלטון ובקרבה לשליט, וחשים אי נוחות קשה עם התנהלותו. קומו, כנסו מסיבת עיתונאים וספרו לכלי התקשורת ולציבור הרחב את כול הידוע לכם על מעלליו. על אופן העבודה של מנגנוני הכוח במשטרו, על מכונת הרעל שפיתח, על מנגנוני העברת הכספים, על הלחצים המופעלים על כול מי שמעזים לצאת נגד שחיתות בשלטונו. אתם, חברים וחברות יקרים ויקרות, אתם תהיו מציליה של מדינת ישראל היהודית והדמוקרטית. אתם תוכרו לא רק כחסידי אומות עולם, אלא כמי שהצילו את מדינת ישראל מאובדנה. קומו, אמרו את דבריכם. הציבור הדמוקרטי כבר הוכיח את כוחו ואת יכולתו לתמוך, לגבות ולשמור על גיבוריו וגיבורותיו!      שתהיה לנו שבת שקטה, אמן.      והפיצו את הפוסט הזה בבקשה, כדי שיגיע לכול מי שנמצא בעמדה בה יוקרא עוד >>

]]> 167af971b11d6d3339fad81aa6727d93 https://isheinfeld.com/?p=42980 Fri, 13 Feb 2026 07:01:29 +0200 הרומנטיקן הלא-מר רני רוזנטל. הראיות הצביעו על טעות אנוש.  בעריכת טלקרא עוד >>

]]> 3a93ebfc4a02b673ea2983f6d0fb6515 https://isheinfeld.com/?p=42970 Mon, 09 Feb 2026 20:03:17 +0200 הַעֲבָרוֹת. או: אישה-גבר-אישה. דריקרא עוד >>

]]> 817ee4f1f791e426bdae255bc26c1b57 https://isheinfeld.com/?p=42954 Fri, 30 Jan 2026 17:54:07 +0200 תבשילים ספרותיים, תבשילי התנגדות ותבשילי מטבח יומן מלחמה (263)      כול השבוע הזה, וביום זה במיוחד, בישלתי. תבשילים ספרותיים, תבשילי התנגדות למשטר ותבשילי מטבח. בתבשילים הספרותיים, הפרק האחרון ברומן הבא שלי, 'להביא משיח,' עדיין מעסיק אותי. אז העברתי אותו לשלושה א.נשים מומחים בתחומם כדי לקרוא בו ולהעיר את הערותיהם. בו-בזמן הוצאתי החוצה מן המחשב את כל הנפלים, חלקי סיפורים קצרים ושירים שלא השלמתי, או הנחתי בצד כדי לעבוד עליהם, החל משנת 2000 ואילך. בסדנאות שלי אני אוסר על א.נשים למחוק דבר, ומסביר לתלמידיי ולתלמידותיי שהזהב נמצא בטיוטות, ולעולם אין לדעת מה חבוי בהן. כעת אני הולך ורוקם ספר סיפורים חדש וגם ספר שירים נוסף מכול מה שאני מעלה מתחת ידיי.      בתחום ההתנגדות למשטר אני מבשל גיליונות התנגדות. השבוע מדובר בגיליון ההתקוממות והמרי, שנמצא בקמפיין המונים, ועוד חסרה מחצית הסכום כדי להפיקו. הגיליון קורא להתקוממות בגבולות החוק, וניתן לתמוך בו כאן – https://beactive.co.il/project/88988      בינתיים גם קפצו לי שני נושאים נוספים לגיליונות – גיליון הקנאות וגיליון הנישול והסיפוח. אליהם עדיין ניתן לשלוח לי טקסטים ועבודות אמנות. אבל מכיוון שאני נהנה מאוד מעריכת הגיליונות ועיצובם הראשוני על ידיי, כבר ערכתי ועיצבתי את מרב החומר שהגיע אלי השבוע לגיליון הקנאות, וזה יהיה גיליון משובח.      גיליונות ההתנגדות, למי שאינו יודע, הם כתב-עת שייסדתי עם תחילת ההפיכה המשטרית. הוא רואה אור דיגיטלית ו/או בדפוס בהתאם לכמות התרומות מצד משתתפיו/תיו והציבור הרחב. היו גיליונות שהצלחתי להדפיס, ובהם ההגדה לפסח 2023, שהופצה בתפוצת 'הארץ', הגיליון 'היי שוטר', הגיליונות ליום הזיכרון ויום העצמאות, לחודש הגאווה ועוד. כעת אני מהרהר בהגשתם לקרנות בארץ ובחו"ל כדי שתסייענה לי בקידומם. אבל אם יש למישהו/י מכם רעיון מי יכול לעזור לי במימונם אשמח. אלה גיליונות משובחים, שראוי וחשוב שיגיעו בתפוצה גדולה ככול האפשר לציבור הרחב. ניתן לקרוא בהם כאן – https://did.li/VZeba      במטבח, היום הייתי יצירתי במיוחד, בזכות מיכאל בני הצמחוני, שנאות לבוא לעזור לי להכין את ארוחת ליל שישי. מיכאל חתך ירקות והכין מרק ירקות. אני לקחתי קצת מן הירקות שחתך – גזר, כרשה, שורש פטרוזיליה וגבעולי סלרי – הוספתי אותם למחבת יחד עם פטריה גדולה אחת, קצוצה, בצל קצוץ, כוסברה קצוצה, אגוזי מלך, אגוזי פקאן, אגוזי קשיו, פיסות שקד מולבן, גרעיני דלעת, גרעיני חמנייה, חצי חבילת טופו, כורכום, קארי, פפריקה אדומה, כמון, מלח, שתי כפות רוטב סויה וכמה כפות של קמח שקדים כדי להחזיק הכול יחד. אחרי הטיגון העברתי הכול במערבל מזון, ומן העיסה מיכאל הכין לעצמו קציצות צמחוניות, אותן טיגנתי בנינג'ה, כשמתחת הכנתי אורז בסמטי לתבשיל שלי ושל דניאל.      דניאל הזמין קציצות בשר ברוטב עגבניות. אז הכנתי רוטב עגבניות עם כדורי בשר מהכפר, מבשר טחון שאני קונה מתובל כבר. ברוטב טיגנתי בצל, הוספתי רסק עגבניות מרוכז, קופסת עגבניות קצוצות, לימון פרסי כתוש, פלפל שחור. יצא נהדר.      בין לבין ניקיתי את המקרר, כי אם יש משהו שאני מתעב הוא לבשל ולהכניס תבשילים חדשים למקרר מלוכלך – וקילפתי ופרסתי כמות קטנה של לימוני ליים, שקיבלתי היום ממנחם הגבָּן, שהעץ שלו כורע מפרי. כרגע אני מעקר צנצנות ואחרי כן אכין מן הליים ריבה, וכיוון שיש לי גם מלפפונים דקים ושמיר – גם אכבוש צנצנות מלפפונים במלח וחומץ. אגב, לריבת הליים הוספתי גרגרי הל וג'ינג'ר טרי, חצי סוכר וחצי תחליף סוכר, והיא יצאה מהממת.      חוץ מזה נמאס לי לראות את גן הירק שלי עירום וסחוף. כול כמה שהשתדלתי עמו, זיבלתי ועדרתי וטרחתי ושתלתי וזרעתי, מעט מאד יבול יוצא לי ממנו. וכיוון שהשבוע קיבלתי מאורית ומיטש זרעים לגידולי חורף מעניינים, החלטתי לבקש עזרה. פניתי לבחור מתובל שמתמחה בגידול חקלאי אורגני, הזמנתי אותו לראות את הגן. סיכמנו שהוא ועוד מישהי שעובדת אתו מתובל יתנו לי הצעת מחיר להגבהת הערוגות, טיפול בהן, בניית חוות תולעים לדשן וסיוע לי בהכנת גן ירק ראוי לשמו.      מול העננה המתחשרת מעל ראשינו, בדמות מתקפה באיראן, העיסוק הזה בתבשילי ספרות, התנגדות ומטבח משובב את נפשי ומחזק אותי מאד.      אם נהניתם מן הקריאה ושאבתם ממנה רעיונות וכוח, תמכו בבקשה בגיליון ההתקוממות והמרי. אני לא מרוויח כסף מן הגיליונות, אבל הם הכלי המיטבי שלי להתנגד למשטר. שתהיה לכולנו שבת שקטה, שבת שלום, ותודה רבה. נ.ב. בתמונקרא עוד >>

]]> 7f2be31107407b800fe27f23048efbc3 https://isheinfeld.com/?p=42916 Sat, 10 Jan 2026 08:29:22 +0200 ספר טוב רע. פרידריך דירנמט. החשד. תרגמה מגרמנית: רוני לוביאניקר. הוצאת גוונים, 2001.      ערמות הספריםקרא עוד >>

]]> f23514f47e0680082d82e771b466f3c6 https://isheinfeld.com/?p=42908 Thu, 08 Jan 2026 09:32:23 +0200 איך מוצאים זמן לכתוב?יומן מלחמה (257). אחד הדברים שהכיקרא עוד >>

]]> 884344bd4d98f02eb943212e1ec81fb1 https://isheinfeld.com/?p=42893 Mon, 05 Jan 2026 17:40:54 +0200 עבודות תחזוקה. עבודות תחזוקה. יומן מלחמה (256).      ב-15 לדצמבר מסרתי את כתבקרא עוד >>

]]> ed197c416bb5fc34ecd71fb79f9cc24f https://isheinfeld.com/?p=42862 Fri, 26 Dec 2025 11:20:24 +0200 המיסטיקה של הגינון עמנואל הר. הייתי רוצה שהאושר יהיה בי מקרא עוד >>

]]> 9c425f05a8b17f220fabe6c2e4c66e13 https://isheinfeld.com/?p=42811 Thu, 11 Dec 2025 18:46:42 +0200 לתת סימנים במציאות מפוררת. עמיר עקיקרא עוד >>

]]> 44d6a5ef9eaf5e29423bf5f4d08e5ab6 https://isheinfeld.com/?p=42747 Tue, 25 Nov 2025 19:13:40 +0200 אני והיא והריק הגדול הזה. דנה ג.פלג, יד ענקקרא עוד >>

]]> a3f7abf4adfb58403a19623f74a1a145 https://isheinfeld.com/?p=42742 Mon, 24 Nov 2025 18:50:46 +0200 הצפון בוער.יומן מלחמה (249).      כל היום, משעות הבוקר המוקדמות, חלפו מטוסי קרב מעלקרא עוד >>

]]> 0e15f908eaf2efa6e6b4737b752dfc79 https://isheinfeld.com/?p=42736 Sun, 23 Nov 2025 20:38:59 +0200 סלאם עליכום. נחנו מאעכם.יומן מלחמה (248).קרא עוד >>

]]> eb9ebced0eb46db24949ca312431f4c0 https://isheinfeld.com/?p=42717 Sat, 22 Nov 2025 09:56:50 +0200 מכתב ליובל אבנד ז"ל. יומן מלחמה (247).      את הבשורה הקשה, הקרא עוד >>

]]> 683c694ce9ed864c720cff50b338cf7f https://isheinfeld.com/?p=42714 Thu, 20 Nov 2025 19:11:05 +0200 הערב-רב, התנין והפצ"רית.יומן מלחמה (244).קרא עוד >>

]]> 3b747ac93e4810d79e31ce3358538057 https://isheinfeld.com/?p=42709 Wed, 19 Nov 2025 19:38:11 +0200 חשמל עובר בכפות ידיך.יומן מלחמה (246)      חברה ותיקה שקרא עוד >>

]]> 5aba9200d265426084f5fc873320f578 https://isheinfeld.com/?p=42697 Tue, 18 Nov 2025 15:37:07 +0200 שיעורים בדֶמנציה.      בקומת הכניסה של הקניון הקטן בכפר ורדים, משמאלקרא עוד >>

]]> 003b775bd829824b3323ffb69370f83d https://isheinfeld.com/?p=42684 Sat, 15 Nov 2025 17:19:23 +0200 ישתבח אללה. רונה טאוזינגר, חוֹרים. עורך: ארז שוייצר. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2025. 99 עמ', 76 ₪.קרא עוד >>

]]> fa1418e055b8a2d6f0890f4b6e9b7671 https://isheinfeld.com/?p=42671 Thu, 13 Nov 2025 20:56:53 +0200 The Teflon and the Slimeby Ilan Sheinfeld(from War Diary 243) There was a time when people used to say of certain leaders — those who knew hקרא עוד >>

]]> 021137c0980a69675e5cf38c39fc2187 https://isheinfeld.com/?p=42669 Thu, 13 Nov 2025 20:55:53 +0200 הַטֶּפְלוֹן וְהַסְּלַיִּים.יומן מלחמה (243).      פעם היו אומרים על מנהיגים, היודעים איך להתנער מאחריות, להחליק מעליהם כל פרשה מעוררת תהיות, כאילו היו רק אניצי אבק שדבקו לבגדיהם, שהם עשויים מטפלון. שום דבר לא דבק בהם. הם יודעים איך להתנער מכול אחריות, ודאי מכול אשם.      הדברים הללו נאמרו על פי רוב מתוך הערכה, הערצה או השתאות. איך האדם הזה מצליח לחמוק מכול אחריות או אשם, איך הוא משכיל לנהל את ענייניו כך, ששום דבר לא דבק בו והוא יכול להמשיך במשרתו.      בעיניי, התנהגות ציבורית כזו היא כמובן פסולה. מדובר בהשחתה מוסרית. מנהיג שאינו מסוגל לקבל על עצמו אחריות לדבר, או לחוש אשם על דבר, אינו ראוי להנהגה של ציבור, ועליו לפנות את מקומו בפני אדם בשר ודם, מנהיג שאינו מנסה להיות מי שאיננו הוא, על-אדם, אלא מי שמכיר בהיותו אדם, על יתרונותיו ועל שגגותיו. וכן, מכיר גם באחריותו לציבור שהוא מבקש להיות מופקד עליו.      ההתבוננות בבנימין נתניהו בשנים האחרונות, למעשה מרגע שהודיע היועץ המשפטי בזמנו, אביחי מנדלבליט, על הגשת כתב אישום (מוּפחת ומוּקל) נגדו, ועד עצם הימים האלה, ימי עדותו במשפט בבית המשפט, מעידה כי בנימין נתניהו אינו עטוף בטפלון. בנימין נתניהו עשוי מסליים.      ההתפתלויות שלו בבית המשפט ומחוצה לו, הצהרותיו הריקות לפיהן תיקיו תפורים ואין בהאשמות נגדו דבר, התעקשותו לחמוק ממינוי ועדת חקירה ממלכתית בנוגע לטבח ה 7.10, שהתחולל במשמרתו, הסרת האחריות והאשם מעליו והטלתה לכל עבר, בכל דרגי הביטחון ומערכת המשפט, ובו-בזמן ניסיונותיו מלפני הקלעים ומאחוריהם לחמוק ממשפטו דרך הפעלה לא נהוגה ולא ראויה וספק חוקית של מנגנון החנינה, מעידות כמדומני כאלף עדים – האיש יודע שמשפטו לא קורס, האיש יודע שיש בסיס להאשמות נגדו, האיש פוחד שמא עומדת להיפתח נגדו תיבת פנדורה הרבה יותר גדולה – מפרשת קטארגייט, דרך גילוייו של אודי לוי ועד לעדויות של מנהיגים ואישים בכירים בארץ ובעולם על התנהלותו הנפסדת לכאורה – ולכן הוא לא מחליק את ההאשמות הללו מכנף בגדו, הוא פשוט לא יכול לעשות זאת.      הפחד שלו מכול אלה מביא אותו לגלות את טבעו האמיתי. הוא ריק, חלול, נטול כול יכולת מוסרית מתוך עצמו. אין לו נאמנות לאיש, אין לו ערכים ואין לו גבולות. הדבר היחיד המעניין אותו הוא חירותו, שלטונו והמשך חמדנותו.      בראש ממשלת ישראל לא עומד מנהיג העשוי ללא חת, מר כלכלה וביטחון, גם לא מנהיג בשר ודם, מלא חמלה, בעל יכולת רטרוספקטיבית ויכולת חרטה.      בראש ממשלת ישראל עומד אדם שעשוי ומקרא עוד >>

]]> 0d6e3b15962d6718ce26e4d3256faea9 https://isheinfeld.com/?p=42637 Fri, 07 Nov 2025 19:33:31 +0200 גילוי לא נאות, אבל הכרחי.יומן מלחמה (241).קרא עוד >>

]]> 62b163949a57370aced7c22ec8bbc002 https://isheinfeld.com/?p=42625 Thu, 06 Nov 2025 10:46:08 +0200 העבר הוא הרפתקה לא נגמרת זיו יונתן, במקום פקרא עוד >>

]]> d6253eb43d738889f4fd186fdf350943 https://isheinfeld.com/?p=42609 Fri, 31 Oct 2025 19:03:23 +0200 החלפת מקום – טריקים של סופרים. יומקרא עוד >>

]]> d6f1bc15ecffc571c28308a7b0027c12 https://isheinfeld.com/?p=42549 Thu, 02 Oct 2025 16:24:28 +0200 בישול מתוך אהבה (פוסט למוצאי יום כיפור) יומן מלחמה (227)      למיכאל בני יש דרכים מעניינות לאתגר אותי ולהוציא ממני את היצירתיות שבי. כשקמתי הבוקר, בוקרו של יום הכיפורים, בשעה חמש לפנות בוקר כדרכי, מצאתי בווטסאפּ שלי הודעה ממנו, אותה כתב בשלוש וחמש לפנות בוקר: "אבא, אם אתה רואה את זה בבוקר, אתה יכול להכין לי שוב את קציצות הממולאים המטוגנות, שיהיו לי כשאקום?"      הוא הלך לישון בשעה כה מאוחרת, מפני שהטיול שהשתתף בו לפני יומיים מטעם בית הספר, 'הישרדותפן', שהיה כרוך בשינה באוהלים ובבישול עצמאי, בהר מירון, שיבש לו לחלוטין את סִדרֵי השינה.      כשקראתי את ההודעה נזכרתי איך אמרתי לו, בשבוע שעבר, כשביקש אז קציצות ממולאות, שתמיד יגיד לי זאת מבעוד מועד, כדי שאוודא שיש בידיי המצרכים לכך. בפעם הקודמת היו לי, לרווחתי, פתיתי סויה לעיבוד וקופסת פטריות, והכנתי לו קובּה תפוחי אדמה ממולאת במילוי פתיתי סויה, בצל מטוגן ופטריות, שטיגנתי יחד והוספתי להם רוטב סויה ותבלינים. אבל היום, בוקרו של יום הכיפורים, אני יודע בוודאות שאין לי בבית פתיתי סויה ופטריות. מה אעשה, אם כן? איך אמלא אחר מבוקשו?      נכנסתי לרשת וחיפשתי מתכון לקובה צמחונית. מצאתי מתכון לקובה תפוחי אדמה ממולאת במנגולד. אבל אין לי מנגולד כעת.      השעה כבר הייתה שבע בבוקר. האם לנצל את שעת הבוקר המוקדמת של יום כיפור ולמהר במכונית לכפר, כדי לקנות בו מצרכים למילוי? לא, לא אחלל את החג ולא אעשה זאת, אמרתי לעצמי. אולי ארכב לשם על אופניו של דניאל, שרק אתמול תיקנתי אותם כדי שיהיה לו במה לרכוב בחג? לא. זה שיגעון. יהיה לי קל לרכוב בירידה מתובל אל דיר אל אסד, אבל לחזור ממנו אחרי כן, בעלייה התלולה הזאת, זה יהיה לי קשה אם לא בלתי אפשרי בכלל.      ניגשתי למטבח ומצאתי בו חציל שעמד בו יותר מדי זמן וכבר כמעט וכמש, תפוחי אדמה, ובמקרר סלרי גבעולים ושומר. ואז נזכרתי במאכל החצילים בטעם כבד שאמי ז"ל הייתה מכינה לנו מדי פעם. החלטתי להכין למיכאל קובה תפוחי אדמה ממולאת בחציל בטעם כבד. אבל מכיוון שאני יודע שאינו אוהב חצילים, כמו שאינו אוהב פטריות, היה ברור לי שעלי להרכיב את טעמם ולהסוות אותו היטב.      פרסתי את החציל והמלחתי אותו. בזמן שהגיר את נוזליו בישלתי תפוחי אדמה בשביל הכיסוי, הרתחתי חמש ביצים בסיר מים, כול הביצים שהיו לי בבית, כי דניאל אוכל מדי בוקר שבת וחג ארבע ביצים קשות, אבל רק את החלבון שלהן, וטיגנתי בצל. לבצל הוספתי שלושה-ארבעה גבעולי שומר קצוצים, שלושה-ארבעה חצאים של גבעולי סלרי קצוצים ואז נחה עלי הרוח והוספתי להם גם הרבה אגוזי מלך. את החציל קילפתי, חתכתי לקוביות קטנות והוספתי על כל אלה, ואחרי שטיגנתי הכול היטב הכנסתי לזה גם המון כוסברה טרייה קצוצה, רוטב סויה ואת ששת התבלינים הקבועים אצלי בכל תבשיל – פלפל ומלח כמובן, ועמם גם כורכום, קארי, פפריקה מתוקה וכמון. אל תשאלו אותי על כמויות. הכול לפי העין ואחרי כן בתיקוני טעם. טחנתי הכול בבלנדר, הוצאתי את זה מתוכו וטעמתי. זה יצא נהדר.      הוצאתי את תפוחי האדמה הרכים מן הסיר והכנסתי לבלנדר. הוספתי להם כוסברה טרייה וכורכום ופפריקה, פלפל ומלח. ואז פתאום קלטתי שאין לי ביצה כדי להחזיק את זה יחד. הרי גמרתי את כול הביצים שהיו לי בבית. מה אעשה? או-אז נזכרתי במתכוני חביתה צמחונית העשויה מקמח חומוס, תבלינים ומים. אז הוצאתי מן המקרר שקית קמח חומוס ושמתי ממנו 4-5 כפות נדיבות במערבל, וערבבתי הכול יחד. אחרי כן טעמתי את התערובת. היא יצאה מעולה.      חיממתי שמן במחבת גדולה, ובינתיים הכנתי שבע קובּות, מְשטח בכפי בכול פעם כמות יפה של תערובת תפוחי אדמה וקמח חומוס, עושה בה גומה ובתוכה שׂם מן המילוי שהכנתי. השמן בינתיים רתח, ואז הנחתי בתוכו בזהירות את הקובּות, שתיטגנה.      הבטתי מסביבי. נותר לי עוד המון מילוי. ולכן, כדרכי, מבלי לחשוב פעמיים, הוצאתי מן המקרר קישוא, גמבה ועגבנייה גדולה והוספתי עליהם בצל. פתחתי בכולם חורֵי מילוי. בתוכנוֹ של הבצל השתמשתי כבסיס לרוטב עגבניות, שהכנסתי לתוכו את מילוי הקישוא והעגבנייה, קצוץ בסכין. הוספתי לזה כוסברה טרייה ואת ששת התבלינים שמניתי לעיל, ואז מילאתי את הירקות והכנסתי אותם לרוטב המבעבע.      אבל עוד נותר לי המון מילוי צמחוני טעים. ואז התחלתי להשתגע. הוצאתי מן המקרר סלק, פתחתי בו חלל מילוי, את תוכנו קצצתי לסיר ומילאתי והוספתי אותו פנימה. ואז חיפשתי שזיפים מיובשים, לא מצאתי, אבל היו לי משמשים ותאנים מיובשות. אז מילאתי כמה משמשים ותאנה אחת והוספתי גם אותם לסיר. כיוון שנותר עוד מילוי, גם קלפתי בזהירות את העלים העליונים והרכים כבר של כרוב ירוק שהיה לי במקרר, מילאתי גם אותם והוספתי פנימה.      את שארית המילוי כבר אכלתי על פרוסת לחם בארוחת הבוקר.      כשמיכאל קם הקובּות כבר היו מוכנות. הסרתי שלוש מהן מן הנייר הסופג שנחו עליו,  הִמלחתי אותן כמו שהוא אוהב והגשתי לו אותן.      הוא נגס בהן.      "אבא, זה יותר טעים אפילו מן הפעם הקודמת!" אמר.      שמחתי מאד. ואז גיליתי לו משהו, שלא גיליתי עד כה לאיש.      השבוע יצר איתי קשר בחור מתוכנית הבישול של כאן 11, "בואו לאכול איתי," ושאל אם אהיה מעוניין להופיע בתוכניתם. השבתי לו שלא, מבלי לפרט מדוע. עשיתי זאת מבלי לצפות בתוכנית.      "חבל," אמר מיכאל, "ראיתי את העונה הקודמת. זו תוכנית טובה."      "יכול להיות," השבתי לו, "אבל לא בא לי לארח פה אנשים, שיעבירו ביקורת על הבישול שלי. אני הרי מבשל רק מתוך אהבה."      בבית ילדותי הורגלנו, שאוכל הוא שפת האהבה. מדי יום הולדת למישהו מאתנו אימא הייתה מבשלת את המאכל האהוב עליו. מאז, בכל פעם שהתאהבתי ופתחתי במאמצי קינון, תמיד בישלתי לבני זוגי ביצירתיות ובעונג. ומאז נולדו לי בניי, אני עושה זאת באהבה בשבילם.      ובכול זאת, אצפה בימים הקרובים בתוכנית הזאת. מי יודע, אולי בכול זאת אסכים להופיע בה, ובלבד שאבשל בה מתוך יצירתיות, תשוקה והתכוונות לאהבה.      אולי דווקא זה יביא לי אהוב בעקבותיה. לך תדע.      אל תשאלו אותי על המתכונים. הרי הם מפורטים לעיל, בלי כמויות, כי כך בדיוק אני מבשל. העיקר שהמלחמה תיגמר בעסקת חטופים,קרא עוד >>

]]> 8766414002aed3bc5fb3788a04ab63b7 https://isheinfeld.com/?p=42433 Fri, 12 Sep 2025 21:08:23 +0200 הקטע הכי מעצבן והכי מתגמל בעבודה על ספר.יומן מלחמה (225)      כתיבתו של ספר ראוי אורכת זמן. אינני רוצה לכתוב 'זמן רב'. כל ספר והזמן שנדרש לו כדי שייכתב ויספר את עצמו עד תום. משום כך, טבעי הוא שכותב יעשה שימוש לא מודע בחזרות על מחוות של דמויות, בשפת גופן, על מַנָּחים של עצמים, חלקי תיאור ועוד, בשעה שהוא כותב.      החזרות האלה הן קיצורי דרך. אך לעתים קרובות הן מונעות מן הכותב לדייק. הוא מפזר אותן לאורך כתב-היד שלו, מבלי להרהר אחריהן ומבלי לבדוק באילו מלים או ביטויים יוכל להשתמש תחתיהן, כדי לדייק עוד את כתיבתו.      הצרה היא, שהחזרות האלה הן בלתי מודעות, הן מה שהיה קרוי פעם 'פליטת קולמוס.' ומתי הן נגלות? על פי רוב בשלב הכי אחרון של התקנת כתב-היד לדפוס. כן, אחרי העריכה הספרותית, אחרי העריכה הלשונית, דווקא בשלב ההתקנה לדפוס, כשהספר כבר מצטחצח ומסתרק לקראת הופעתו ברבים, דווקא אז פתאום מזדקרות החזרות האלה במלוא עוניין.      התופעה הזאת נגלית שוב ושוב בספרי סופרים וסופרות שאני עורך, וגם בספריי שלי. אולם, מכיוון שמאחוריי כבר עשרות ספרים, אני מודע לנטייה זו, ותמיד סורק את כתבי-היד שלי לפני שאני מגיש אותם לעורכת. ואילו כותבים חדשים אינם מודעים לנטייה לחזרה על מלים וביטויים, ועל פי רוב היא נגלית בשלב מאוחר מאד של התקנת הספר לדפוס.      הלילה סיימתי להקליד תיקונים שעורך הלשון והמתקין לדפוס שאני עובד עמו זה שנים רבות הציע לספר שערכתי. ככל שהתקדמתי במלאכת ההקלדה הזדקרו לעיני סדרות של חזרות על מחוות גוף, מנחי עצמים ושגרות לשון. בשלב מסוים פשוט פתחתי קובץ וורד נפרד, והכנתי לי רשימה מסודרת של חזרות אלה, על הטיותיהן השונות. כעת, משסיימתי כבר את הקלדת כל תיקוני הלשון והדפוס – עלי לסרוק את כתב-היד של הספר הזה ולבער ממנו את החזרות.      איך עושים זאת? ובכן, סורקים את הספר, מסמנים כל מילה או ביטוי חוזרים, ואז ניגשים לתֶזָרוּס עברי – "ערוך המשמעים" של משה דוד אייכנבום (הוצאת תל חדשה, גבעון התשמ"א) או לשני הכרכים של "אוצר המילים", מאת פרופ' חיים רבין וד"ר צבי רדי (הוצאת קריית ספר, 1976). "אוצר המילים" בהחלט עדיף בעיני על פני קודמו, לא רק משום שמקודמו יש בידיי רק כרך אחד, אלא משום שהוא מסודר בצורה בהירה.      "אוצר המילים" הוא מילון הערוך על פי שדות משמעות. בכל שדה משמעות הוא מפרט את כל המלים הקשורות בו והטיותיהן, מלים נרדפות להן, ניבי לשון שהן מופיעות בהם, פתגמים ומובאות וציטוטים מכתבי סופרות וסופרים מן הספרות העברית מן המקרא ועד ימינו. כך אפוא ניתן לחפש בו כל מלה חוזרת בכתב-היד, כמו "הִנהן/הנהֲנה" או "פרושׂ/ה", ולמצוא להן מלים חלופיות.      אל תסתפקו בעבודה עם מילון ממוחשב, או עם ספרי 'מלים נרדפות' מודרניים. מילונים ממוחשבים מצומצמים בברירות הלשוניות שהם מביאים, מפני שהם מוגבלים בכמות הזיכרון שהם יכולים לתפוס כיישום ממוחשב. ואילו ספרי מלים נרדפות מודרניים מונים על פי רוב ברירות לשוניות עדכניות, רק מן העשורים האחרונים. רק עבודה עם "אוצר מילים" הנדיר ועם מילונים שונים – מילון אבן שושן וגם מילון אליעזר בן יהודה וגם מילונים עדכניים יותר כמו מילון ספיר, תפתח בפניכםן את מלוא אוצרותיה של השפה העברית, ותאפשר לכםן לנגן בה.      העבודה הזאת מענגת אותי מאד. היא מחדדת את כתב-היד, מדייקת אותו והופכת אותו ראוי ורהוי ורהוט ומוכן לקריאה. הקורא, שלולא מלאכה זו היה מתייגע מחזרות אינסופיות על מלים וביטויים בכתב-היד, מקבל לידיו ספר נקי ושלם, ואינו יכול אפילו להעלות בדעתו שמקודם שירד לדפוס ישב מישהו ובקפדנות ניכש כל חזרה מיותרת מכתב-היד, כדי שיהיה חד ומדויק וראוי לקריאתו.      עצתי לכםן היא אחת – אחרי הגרסה הראשונה, השנייה, השלישית וכך הלאה של כתב-היד, עוד בטרם תעבירו אותו לעריכה ספרותית ולשונית, סרקו את כתב-היד אחר מלים שגורות בפיכםן ותחת עטכםן. כך תצללו את המוסיקה של הטקסט, ותמנעו מן העורכות והעורכים את סיקול החזרות בטקרא עוד >>

]]> 62b14c3591855167df4e7f5f83625fdb https://isheinfeld.com/?p=42380 Fri, 05 Sep 2025 20:04:46 +0200 יופיים המסוכן של עולמות מפורקים שגיא אלנקווה, ענן. ריתמוס סדרה לשירה. עורך: ארז שוייצר. הוצאת הקיבוץ המאוחד וקרן רבינוביץ לאמנויות, תל אביב. 90 עמודים, 78 ₪.      להפתעתי ולצערי לא הכרתי מקודם לכן את שירתו של שגיא אלנקווה. כך, אפוא, הגעתי אל ספר שיריו החדש, והשמיני במספר, ללא הכרת דרכו כמשורר וללא הכנה מוקדמת. אני מקווה שאזכה לקרוא את ספריו הקודמים של שגיא אלנקווה, לפני שאקרא את ספרו הבא. שכן בעיניי כל אמירה על משורר, מתוך קריאה בספר אחד משלו, עלולה להיות הכללה לא זהירה. מסוכנת.  אך מה שפגשתי בספרו היכה אותי בתדהמה ובכאב.      השיר הפותח את הספר, ובמידה רבה אמור להוות 'מדריך' לקריאתו, אומר: "רְאוּ כַּמָּה הַדְּבָרִים הָרַעֲלִיִּים בְּיוֹתֵר נְגוּעִים בְּטֹהַר…/בַּכְּלִמָּה/הָעוֹטֶפֶת כֹּל אֵם וְחַיָּל וּפָקִיד אָפֹר. בְּעֶבֶד נִרְצָע לְתַאֲווֹת יוֹמוֹ. מִין/בֶּכִי כָּזֶה, לֹא נִשְׁמָע, שֶׁל מִי שֶׁיָפְיוֹ רַב מִדַּי לַשַּׁבְרִיר שֶׁל הָרֶגַע./הָעֲלָטָה הַזֹּאת הִיא לֹא אֶבֶן שֶׁאֵין לָהּ הוֹפְכִין." הוא מציב את הדובר השירי בספר זה כמי שחי בתוך עלטת הדיכאון, המודע ליופיו, אך גם לשבירותו כאדם.      ואכן, הדובר בשירים אלה חש כמתחזה, "אִלֵּם וּפָעוּר/וּמִתְחַזֶּה/לְמַמָּשׁ -/אֲנִי", הוא כותב, ובשיר אחר "אוּלַי יֵשׁ עַצְמִי מְקֻטָּע פָּחוֹת/בְּתוֹךְ הָאַשְׁלָיָה הַמְּכֻנָּה עַצְמִי". ממשות קיומו לא ודאית בעיניו, "צֵל רוֹפֵף שֶׁתָּר אַחַר צוּרָה וְאֵין לוֹ מִלְּבַדָּהּ" ("מרכז הפחמים") וגם "אֲנִי אֵינִי קַיָּם, קַיָּם רַק/הַדָּבָר שֶׁמְּבַקֵּשׁ./מַשֶּׁהוּ תּוֹבֵעַ/לִהְיוֹת אֲנִי, מַהוּ?". הטלת הספק שלו בקיומו מביאה אותו לניכור עצמי בשורות כמו: "לְהַעֲנִיק יֵצֶר חַיִּים/לְמָה שֶׁמְּבַקֵּשׁ אֶת מוֹתוֹ" או "כַּמָּה אֵינְסוֹף/רַךְ וְלֹא נָגִישׁ/הָיָה בָּךְ אִמִּי?/ דָּבָר לְלֹא מִלִּים/תָּר אַחַר מִלָּה" ("אמי"). הניכור העצמי כאן בא לידי ביטוי במילים "לְמָה" ו"דָּבָר".      הניכור הזה כרוך גם בהקטנה עצמית "בְּנֵךְ, דְּאָבַת חַיָּיו,/הַסֶּרַח שֶׁל הַחֹמֶר/שֶׁל הַדָּבָר הַגָּדוֹל שֶׁנִּקְרָא/אָדָם" ("אמי"). בשירים אחרים, פירוק העצמי מביא דבר והיפוכו, מצד אחד הפחתה עצמית, מצד שני הפלאה: "מַהוּ אוֹתוֹ גַּרְגִּיר זָר וְלֹא מֻכָּר/שֶׁמִּמֶּנּוּ נַעֲשֵׂיתִי הֹוֶה?/אוּלַי אֵינֶנִּי אֶלָּא רוּחַ/עֵירֹמָה וְקָרָה?/לֹא, כִּי הִנְנִי/טִיט אֱנוֹשִׁי,/טִין סָמִיךְ/וְחֶלֶד, לֹא/עֶשֶׁת וּפֶלֶד/אֶלָּא חֵמֶת נֶאֱדֶרֶת./אֵינִי לְבַדִּי כִּי בְּעַצְמִי/נֶבֶט מִתְרוֹמֵם,/ צֵל בָּהִיר מִתְנַגֵּן,/אֲנִי שִׁפְעָה/שֶׁאֵין לָהּ קֵץ,/ מַלְכָּה מְנִּצָּה." בדיית הזולת והתפרקות המציאות      מכיוון שהוא מאמין שֶׁ"הָעוֹלָם הוּא רְאִי הַתּוֹדָעָה", ותודעת העצמי שלו מרוסקת לחלוטין, הדובר השירי כאן גם נע בעולם שבו יש חוסר חומריות של אובייקטים. "אֵין דְּבָרִים/אֶלָּא מַנְגְּנוֹן הַדְּבָרִים,/דִּבּוּר שֶׁנּוֹשֵׂא אוֹתָךְ עִמּוֹ" ("אמי"). בשירים אחרים זה מביא אותו לבירור צורות המציאות: "הַאִם יֶשְׁנָהּ צוּרָה/הַמְרוֹמֶמֶת מֵעַל מַדְרֵגַת/הַתֹּהוּ/אוֹ שֶׁצּוּרָה אֵינָהּ/אֶלָּא בִּטּוּי שֶׁל תֹּהוּ." אגב, בשיר מסוים זה הוא מגיע בסיומו למטפורות יפהפיות, "יַתְמוּת הִיא טִפַּת מַיִם טוֹבַעַת/בְּקַנְקַן תֵּה" ו"יְצוּר אוֹר עָמוּס זִיפִים,/יָשִׁישׁ מְאוֹד", מטפורות כאלה שרק פירוק עצמו ופירוק המציאות מאפשר. אך ישנם גם שירים אחרים, שבהם הנסיקה המטפורית, יפה ככל שתהיה, אינה מובנת לי: "שֶׁתְּהֵא לָנוּ זוֹ הַדִּירָה/מִשְׁכָּן לִפְרָחִים אֲדֻמִּים, לִוְרָדִים,/לִשְׁעוּעִית יְרֻקָּה אֲרֻכָּה כְּמוֹ נִיצוֹץ/בְּעֵין יַנְשׁוּף, לַמַּגָּע הָרַךְ שֶׁל אַנְפִּילָאוֹת הַשָּׁמַיִם/שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהַחְסִיר מֵהֶן/דָּבָר." אני יכול להבין את הבקשה שדירה חדשה תהיה משכן ליופי, אבל 'אנפילאות השמיים'? שאי אפשר להחסיר מהן דבר? אתמהה.      בהתאם, הוא מטיל ספק לא רק בקיומו, אלא גם בקיומם של חבריו: "אֵלָה וְנֹעַם יוֹשְׁבִים וְשׁוֹתִים סוֹדָה,/עַד כַּמָּה שֶׁסּוֹדָה, עַד/כַּמָּה שֶׁאֵלָה, עַד כַּמָּה שֶׁנֹּעַם" ("ערב בדירתי"). ומן הערעור הזה על תקפות קיומם של חבריו ושל המשקה שהם שותים הוא מתנתק מהם ונוסק בדמיונו אל הסובייקטיבי: "מֶדוּזוֹת גְּדוֹלוֹת יְקָרוֹת/מְרַחֲפוֹת בְּחָלָל, בּוּלְבּוּסִים/עַל חַד-אֹפֶן מִתְהַפְּכִים, מִתְמוֹגְגִים" – ואז יורד שוב אל המציאות בדירתו: "שְׁנֵי חֲבֵרִים מִתְנַחֲמִים זֶה בָּזֶה, /בָּאֶפְשָׁרוּת שֶׁל לִהְיוֹת מַשֶּׁהוּ."      עולם המציאות של דובר שירי זה, אם כן, הוא ארעי וזמני, "הָעוֹלָם הוּא צִפּוֹר/שֶׁאֵין לָהּ דָּבָר מִלְּבַד הָרֶגַע" ("מים"), ולכן כל קפיאה בזמן בעולם כזה, גם היא רבת יופי, הריהי סוג של מוות: "יֹפִי הוּא צוּרָה/שֶׁל מִיתָה קְדוֹשָׁה."      לא ייפלא, שבמצב של התרסקות העצמי ואבדן היכולת לקבל את תקפוּת הממשות, הדובר השירי כאן נע בין רצון חיים לבין כמיהה במוות. "תַּאֲוַת חַיִּים/בְּצֵל הִתְּאַוּוּת לַאֲבַדּוֹן,/פְּעֻלָּה בְּתִקְוָה/לְקֵץ, לְהֶעְדֵּר פְּעֻלָּה". היחס שלו לחיים ולמוות הוא דואלי מאוד: "הַמָּוֶת עָטוּר בְּנוֹצוֹת בַּחוּץ/וְרַךְ יוֹתֵר בִּפְנִים. כָּךְ גַּם הַחַיִּים." ישועתו של הסובייקטיבי      נדמה לי, שאת ישועתו ואת היאחזותו בחיים מוצא הדובר השירי הזה דווקא בפעילות הסובייקטיבית שלו, כסובייקט מרגיש ומדמיין. אמנם, הוא תוהה "מַדּוּעַ בָּחֲרוּ בָּנוּ לִהְיוֹת אוֹרְגָנִיזְמִים/בַּעֲלֵי נְטִיַּת לֵב?", וגם ""תּוֹהֶה שֶׁמָּא אֵין דָּבָר בָּעוֹלָם/שֶׁאֵינוֹ עַצְמוֹ", אבל הדמיון והכתיבה על אודותיו הן ישועתו: "שָׂפָה שְׁלֵמָה שֶׁאַחֲרֶיהָ/דִּמּוּיִים מִזְדַּנְּבִים […]/ צוּרָה מִצּוּרוֹת הַיֵּשׁ/שֶׁהַנֶּפֶשׁ מְבַקֶּשֶׁת לִמְהֹל בּוֹ/דְּבַר-מָה."      אך בבקשו להתנחם במילים הוא מסתבך. בשיר "אמי" הוא כותב "מִלָּה בִּהְיוֹתָהּ מִלָּה/הִיא קֵץ". בעולמו, שהכל בו ארעי ופתוך, הוא מתקשה להיעזר במלים כשלעצמן. לכן, ישנם שירים שבהם הוא מנסה להפר את גבולות המילה, להסיג את הקץ, זה הכרוך בעצם סופיותה של מילה, כל מילה, אבל אז נקלע לסחרור כמו בשורות הבאות, שאני לא הצלחתי לחלץ מהן משמעות, וישנן רבות כאלה בספר: "מָהֵן מִלִּים?/מַאֳוַיִּים לְרִשְׁרוּשׁ/מַתַּכְתִּי עָדִין שֶׁבּוֹ/נִימִית הָאָדָם הִיא/עַרְצָב אוֹ עַכְשׁוּב/בְּמֶרְחָב מוּאָר, רָחָב לְאֵין/שִׁעוּר, נָהִיר, כְּלִילִי." כיוון שהדברים הללו נאמרים מפי דובר שירי, המתאר עצמו כמי שיושב בתוך בור של דיכאון וכמיהת מוות, אפשר להבין כי הם מסתברים ממצבו. אך בסופו של דבר, הקורא בספר הזה נותר עם תמונת דובר ועולם מרוסקת, עם תהייה עמוקה על מצבו הנפשי של הכותב, ועם זאת, עם הערכה רבה ליכולת שלו להפיק מתוכו שורות מופלאות בקיצוניות הניגודים שביניהן כמו: "יֶשְׁנוֹ הַבַּיִת/וְתַחְתָּיו אֲנִי, כְּמִין/נָדָל אוֹ עַקְרָב// אֵיזֶה כּוֹכָקרא עוד >>

]]> f292503d12b0272321c10c64e16223bd https://isheinfeld.com/?p=42262 Mon, 25 Aug 2025 09:24:51 +0200 לפעמים מה שיפה הוא גם מסוכן.יומן מלחקרא עוד >>

]]> ff8b57def1a7b821fb9d9a6a9d0cdd5e https://isheinfeld.com/?p=42246 Thu, 21 Aug 2025 21:02:35 +0200 בביצת השירה פורחים הנרקיסים היפים ביותר ורדה שפין גרוס. מחזור שירים למשורר המת. עמדה, 2025. 26 עמודים, 50 ₪.      ספר שיריה החדש של ורדה שפין גרוס הצליח להדיר שינה מעיניי. לילה אחד לפחות התהפכתי על משכבי, מהרהר בוורדה ובמוטי גלדמן, שעליו כתבה ולו הקדישה את ספרה, ולא ידעתי מרגוע. שבוע שלם התהלכתי עם הספר הזה בלבי. הוא הביא אותי לשוב ולקרוא בכל ספריה של ורדה, ולצאת במסע שלם בשירתה. זו השפעה לא מעטה מצד ספר צנום.      את ורדה הכרתי כאשר הביאה לי משיריה לקובץ "גאים להציג", שראה אור בעריכתי בהוצאת "שופרא" בשנת 2003, והביא בו מיצירותיהם של יוצרים ויוצרות מן הקהילה. ורדה עוד נזהרה אז מחשיפתה המלאה, ורק בשנת 2011, בספר-ביכוריה, "יְמִינֵךְ" (הוצאת פרדס, 2011, בעריכת יקיר בן משה), כבר כתבה שירת אהבה נשית גלויה. הבוקר, כששבתי וקראתי בו, מצאתי בו שוב שורות מדהימות, כמו "שֶׁלֶט דְּרָכִים יָרֹק שֶׁמַּרְאֶה אֶת הַדֶּרֶךְ אֵלַיִךְ/עוֹשֶׂה לִי אֶת זֶה" וְ"סַמְּנִי לִי חַלּוֹן מְסֻיָּם שָׁם אַתְּ קַיֶּמֶת," וגם שירים שלמים נפלאים כמו השיר "מהצד": "מֵהַצַּד אֲנִי רוֹאָה אוֹתָךְ עוֹבֶרֶת עַל פְּנֵי בֵּית הַקָּפֶה,/ מְחַפֶּשֶׂת אוֹתִי בָּעֵינַיִם, יָפָה בְּוָרֹד/כְּמוֹ שֶׁבָּאת אֵלַי לָרִאשׁוֹנָה – וּמַמְשִׁיכָה לָלֶכֶת./ גַּבֵּךְ מִתְרַחֵק מֵעוֹלָמִי./אֲנִי תִּרְאִי כְּבָר רְחוֹקָה, זָרָה מִמֵּךְ,/ חוֹמַת יָמִים חוֹלְפִים קָמָה שְׁקֵטָה בֵּינֵינוּ,/ וְהַכְּאֵב כִּמְעַט נִזְרֶה לָרוּחַ." מזמן לא קראתי שיר כה מלא אהבה וניכור וצער וזרות. סימני הפגיעה הנרקיסיסטית      ספר-ביכוריה של ורדה היה כתוב בלשון שיר ספציפית מאוד. "וְחַלּוֹן בַּדֶּלֶת פָּעוּר כָּל בֹּקֶר לְעִתּוֹן בְּעִבְרִית," היא כותבת על בית שבו "אֲנִי בּוֹ כַּלָּה מְיֹעֶדֶת", וגם "בְּבֵית תָּמִי עַל יַד גִּנַּת שֵׁיְנְקִין/אֲנָשִׁים גְּדוֹלִים יָשְׁבוּ בְּ-ח וְחִכּוּ לְסֻפְגָּנִיָּה עִם מַפִּית/תַּחַת קִירוֹת חֲשׂוּפִים וּבְרִיסְטוֹלִים." לא פחות מכך, ספר-ביכוריה גילה משוררת טובה, שאינה חוששת לגעת במורכבות רגשותיה, ועושה כן בשירי דיאלוג והנכחה. היום, כששבתי לעלעל בו לאור קריאתי בספרה החדש, מצאתי בו רמזים למה ששיערתי – פציעה נרקיסיסטית, שהביאה אותה להתחבר לפצוע נרקיסיסטי אחר, בספרה החדש. הנה, למשל, השיר "אחרי ליל אהבה נכונה": "פִּתְאוֹם קָשֶׁה הַחִבּוּק./ לֹא רוֹצָה אֶת הַמַּבָּט הַמֵּבִין בָּעֵינַיִם. אֵינֶנִּי שְׁקֵטָה./אוּלַי זֶה פַּחַד נְטִישָׁה אוֹ חֲסַךְ בִּטָּחוֹן אוֹ מָה/אָז מָה, לֹא רוֹצָה, לֹא צָרִיךְ/סִפּוּר אַהֲבָה."      הקושי לאהוב ולשמור על הזוגיות ועל האינטימיות הוא מסימניה של פגיעה נרקיסיסטית. והשורש שלה נרמז בשיר "דרכים", על אִמהּ: "אֵיךְ אָהַבְתְּ אוֹתִי בְּדַרְכֵּךְ, אֲטוּמָה וְאוֹטִיסְטִית/כִּי הִנָּךְ תִּינֹקֶת בְּעַצְמֵךְ, וְנוֹדֶדֶת […]/ אֲנִי יַלְדָּה טוֹבָה אִמָּא./אוֹהֶבֶת בְּדַרְכֵּךְ, וַאֲנִי בִּתֵּךְ." הד לטבעה החסר של אהבת האם מופיע גם בשיר "נוף גנים": "רַק בַּלֵּילוֹת הָיְתָה אִמָּא שֶׁלִּי צוֹעֶקֶת אֶת שְׁמִי," היא כותבת. והכי מופיע הדבר בשיר "הכניסיני", המדבר על אמה: "לֹא יָדַעְתִּי אָז שֶׁלֹּא אֵצֵא מִן הַמִּדְבָּר הַזֶּה/שָׁנִים שֶׁלֹּא אַמְרִיא,/וְכָנָף שֶׁלִּי אַחַת נוֹתְרָה שְׁמוּטָה בְּלִבֵּךְ/וְאֵין מֵרִים." הפצע הזה כבר ממש נזעק בשיר "ויפאסנה": "וַאֲנִי סְתוּרָה מִשָּׁנִים./כַּמָּה מֻקְדָּם כַּמָּה רָחוֹק לְחַפֵּשׂ/אֶת הַצְּעָקָה,/מִי לֹא אָהַב אוֹתִי שָׁם דַּי." הפרידה מן האם      ספר-השירים הבא של ורדה, "ורדה ורדה – פואמה בעשרה פרקים" (הוצאת עמדה, 2015, בעריכת מרדכי גלדמן ויקיר בן משה), מתאר את תהליך הזדקנותה, התאיינותה, גסיסתה ומותה של האם, מבעד לעיני בתה המסורה, המלווה אותה בכל מאודה, מיטלטלת בין אהבה לאמה, כעס עליה, דאגה לה ועוד. בספר הזה, שיש בו קטעים מעטים גם מספרה הקודם, עשתה ורדה מהלך רגשי ושירי עמוק ורחב וקשה מאד. "לֹא אָמַרְתְּ אַף פַּעַם כְּמוֹ אַבָּא: 'רוֹצָה לָמוּת בַּבַּיִת'/וּבְכָל זֹאת אֲנִי אֲשֵׁמָה/כִּי אֵינִי מְסוּרָה לָךְ בְּכָל מְאוֹדִי," היא כותבת, "אוֹהֶבֶת אוֹתְךָ בְּדַרְכִּי, בְּדַרְכֵּךְ, אֲנִי בִּתֵּךְ/זָרָה כָּל הַשָּׁנִים לִסְעָרוֹת נַפְשֵׁךְ/ לְעֵינַיִךְ הָרְחוֹקוֹת פְּנִימָה/וְכוֹעֶסֶת/שׁוֹמֶרֶת עָלַיִךְ גַּם מֵעַצְמִי/פּוֹחֶדֶת/מַה יִּהְיֶה עָלַיִךְ, מַה סּוֹפֵךְ/וְנִפְרֶדֶת מִמֵּךְ כָּל יוֹם מֵחָדָשׁ."      כאן נגלית לשון השיר הספציפית של ורדה במלוא עוצמתה: "כֹּל בַּיִת שְׁתֵּי קוֹמוֹת/מִרְפֶּסֶת פּוֹנָה לַגִּנָּה וְלָרְחוֹב עִם מַעֲקֶה רְחַב יָדַיִם/וַאֲנַחְנוּ בְּפִנַּת הַשּׁוֹמֵר הַצָּעִיר קוֹמַת קַרְקַע/מוּל הַפַּרְדֵּסִים שֶׁל גְּבֶרֶת נוּטוֹב/מוּל הַמַּכֹּלֶת שֶׁל גוֹלְד וְאִשְׁתּוֹ/עַל יַד 'הַסִּיבוּב' מִתַּחַת לַפָּנָס/קָרוֹב לִשְׂדוֹת הַסַּבְיוֹנִים, הַחַרְצִיּוֹת וְהַקּוֹצִים/שֶׁעַל הָאֲדָמָה הַבְּתוּלִית שֶׁל שְׁנוֹת הַשִּׁשִּׁים/כְּשֶׁעוֹד הָיוּ פִּסּוֹת אֲדָמָה וְכָבַשְׁנוּ אֲרָצוֹת/עִם אוֹלָר בְּעגּוּל." ואו, איזה דימוי מסיים זה, השואב את כוחו מן הלשון הספציפית המכינה אותו.      אבל הפואמה הזאת מלאה ברגשות אשם כלפי האם, בצד תובנות הולכות ומעמיקות על היותה ילדת שואה גזולת ילדות, ניצולת שואה שניסתה רק לשרוד, שהשואה רוקנה את יכולתה לאהוב. "וְלֹא הֲבָנָתִי שֶׁאַתְּ לֹא מַקְשִׁיבָה/וָלֹא הֲבָנָתִי שֶׁאַתְּ לֹא מְחַבֶּקֶת/הִגַּעַתְּ כְּדֵי לִשְׂרֹד/כְּכָל הָאִמָּהוֹת בִּשְׁכוּנַת הניצולים," היא כותבת, ובמקום אחר: "לֹא הֵבַנְתִּי שֶׁלָּקְחָה אוֹתָךְ הַמִּלְחָמָה/וְהִשְׁלִיכָה אֶת נְּעוּרַיִךְ בָּעֲרָבוֹת הַמֻּשְׁלָגוֹת/וְעוֹדֵךְ קְטַנָּה וְחוֹלֶמֶת/לֹא יָדַעְתִּי אָז שֶׁלֹּא אֶמָּלֵט מִשִׁבְרֵךְ/שֶׁגַּם אֲנִי לֹא אַמְרִיא שָׁנִים/כִּי כָּנָף אַחַת שֶׁלִּי שְׁבוּרָה בְּלִבֵּךְ." שורות אלה חוזרות על שורות דומות שהופיעו גם בספרה הקודם, אך הפעם ורדה כבר מזהה בוודאות את התגלגלות הפגיעה הנרקיסיסטית בחייה: "בִּבְלִי דַּעַת חִפַּשְׂתִּי חֹם בִּמְחוֹזוֹת אֲחֵרִים – /כְּבָר בַּת 12 נָפַלְתִּי חָלָל עַל בָּמוֹתֶיהָ שֶׁל הַמּוֹרָה אֶפְרָת/בְּלוֹנְדִּינִית עִם גַּלְגַּל חִיצוֹנִי, צְעִירָה וְצוֹחֶקֶת בְּקוֹל פַּעֲמוֹנִים/וּמִתֵּל-אָבִיב […] "כִּי אַהֲבָתֵךְ בִּי מְחַתֶּכֶת כְּמוֹ אִזְמֵל/וְהַצְּעָקָה לֹא נִגְמֶרֶת/מִי לֹא אָהַב אוֹתִי שָׁם דַּי – מִתְגַּעְגַּעַת שָׁנִים." הנה, גם פה ציטוט משיר מספרה הקודם, רק כאן במיקום חריף ומדויק וזועק עוד יותר.      הספר הזה, "ורדה ורדה", עצום ויפה ומטלטל מכדי שאוכל להתייחס אליו במאמר על ספר אחר. אבל דבר אחד ודאי – הוא הכין את ורדה למפגש עם גלדמן, וגם להתבוננות בגסיסתו ובמותו. כך, בשורות על אמה כמו: "הַאִם יָכֹלְתְּ לְהִשָּׁאֵר בַּבַּיִת?/לֹא מָצָאת אֶת דֶּלֶת חֲדַר הַשֵּׁנָה/וְצָעַקְתְּ 'הַצִּילוּ' בַּחַלּוֹן/וְהָלַכְתְּ מֵעֵבֶר לַכְּבִישׁ וְלֹא יָדַעְתְּ לַחְזֹר/וְהִסְתַּרְתְּ אֶת לַחְצַן הַמְּצוּקָה אוֹ זָרַקְתְּ/וְהָיִית מֻטֶּלֶת עַל הָרִצְפָּה כִּי הֶחְבֵּאת תְּרוּפוֹת/וְשָׁכַחְתְּ לְכַבּוֹת אוֹ לְהַדְלִיק/פָּחַדְנוּ כִּי אֵשׁ תֹאחַז בַּכֹּל.// הַאִם יָכֹלְתְּ לְהִשָּׁאֵר בַּבַּיִת?// הָרוֹפְאָה כָּתְבָה:/ 'לֹא מִתְמַצֵּאת בַּמָּקוֹם וּבַזְּמַן. לֹא מְזַהָה חֶלְקִית אֲנָשִׁים מֻכָּרִים./הַפְרָעוֹת בַּזִּכָּרוֹן לְכָל הַטְּוָחִים. שִׁפּוּט הַמְּצִיאוּת לָקוּי,/מְאוֹד דִּיסִימוּלְטָנִית,/מְסַכֶּנֶת אֶת עַצְמָהּ וּזְקוּקָה לְטִפּוּל וּלְהַשְׁגָּחָה תְּמִידִיִּים,/מַתְאִימָה לְמִסְגֶּרֶת מַחְלָקָה לִתְשׁוּשִׁים.'" המחול הנרקיסיסטי      ספרה החדש של ורדה, "מחזור שירים למשורר המת" (עמדה, 2025, בעריכת סוזי רזניק) הוא הראשון מספריה שנערך בידי אישה. הוא מוקדש למרדכי גלדמן במלים, "למוטי, מקדש מעט", ועל כריכתו האחורית היא כותבת: "גלדמן ואני – הוא ליווה אותי כעורך במסע של למעלה מעשר שנים (שני ספרים וחצי), ואני ליוויתי אותו בחוליו בשנה האחרונה לחייו. הקשר היה מורכב, בין עורך סמכותי ומשורר ידוע – ואני."      הספר הזה הצמית אותי. ורדה עושה בו שימוש בטכניקות השיריות שפיתחה בעבר – הלשון הספציפית, שילוב המובאות ממכתבים והודעות ודיאלוגים, ובדיקה רגשית של היחסים בינה לבין גלדמן המת. משום נאמנותה לחילופי הדברים ביניהם, היא מביאה דברים הנשמעים כאילו יוצאים מפיו של מוטי ברגע זה: "אַחַר כָּךְ כְּמוֹ יֶלֶד קַנַּאי רַבְתָּ אִתִּי עַל הָעוֹרֵךְ הַקּוֹדֵם / 'זִכְרוֹנֵךְ קָצָר. הוּא אֵינוֹ הָעוֹרֵךְ הַמִּיתוֹלוֹגִי שֶׁלָּךְ./ מָה הַחֲנֻפָּה הַזֹּאת? עוֹד מָנִיפּוּלַצְיָה?/ הַשֶּׁקֶר הַזֶּה כֹּל כָּךְ צוֹרֵם שֶׁאֲנִי מַעֲדִיף לְנַתֵּק כֹּל קֶשֶׁר בֵּינֵינוּ/ אַל תִּגְּשִׁי אֵלַי הָעֶרֶב אִם תַּגִּיעִי לָאֵרוּעַ'/ וְהַקֶּשֶׁר בֵּינֵינוּ תַּם/ לֹא בֵּרַכְתָּ אֶת סִפְרִי שֶׁעָרַכְתָּ וְאָהַבְתָּ// בַּקָּפֶה שֶׁלְּךָ בִּיהוּדָה הַמַּכַּבִּי חִזַּרְתִּי אַחֲרֶיךָ בְּמִלִּים/ וְהָיִיתָ שׁוּב הָעוֹרֵךְ שֶׁלִּי/ אֲבָל אַחֲרֵי פְּגִישַׁת עֲבוֹדָה אַחַת/ כְּשֶׁהִזְכַּרְתִּי אֶת הַנִּתּוּק שֶׁהָיָה לָנוּ סִמַּסְתָּ/ 'לְצַעֲרִי לֹא/אוּכַל לַעֲרֹךְ אֶת שִׁירַיִךְ/ לִבִּי אוֹמֵר לִי שֶׁזֹּאת טָעוּת/ וְאֵין מָקוֹם לְבֵרוּרִים.'"      כשקראתי את השורות האלה נכאב לבי. מוטי היה אחד המשוררים הטובים בשירה העברית. הערכתי מאוד את שירתו. אך כצעיר, אחרי שנפגשתי עמו פעמיים-שלוש בביתו, וחוויתי גם אני את מנגנון הפיתוי והקירוב שלו את זולתו, את העצמתו רק לשם ריקונו ורמיסתו – הבנתי שהוא משורר נפלא ואדם מסוכן לי, רגשית. מאז שוחחנו מדי פעם בטלפון, מתוך הערכה רבה, אך לעולם לא שבתי להיפגש עמו. חזקה על ורדה, אמרתי לעצמי בליבי, שזיהתה את הסכנה הטמונה בו בעבורה. מדוע, אם כן, המשיכה לחזר אחריו, לבקש את תשומת ליבו? איך אפשר לא לוותר על קירבה לאדם, הכותב לה (בשיר "להיות משורר"): "הִצַּעְתִּי לְךָ הַרְבֵּה דְּרָכִים לְהִתְפַּתֵּחַ כִּמְשׁוֹרֶרֶת/וְהֶעֱדַפְתְּ לְבַלּוֹת בַּיָּם/לִהְיוֹת מְשׁוֹרֵר זֶה לִחְיוֹת מְשׁוֹרֵר/דּוֹרֵשׁ הַשְׁקָעָה נַפְשִׁית רַבָּה. לְעִתִּים אֲפִלּוּ/הַקְרָבָה וְאַתְּ/לֹא מְוַתֶּרֶת עַל עִנְבֵי הָאֹשֶׁר", ואז, במחי בית שיר אחד, "אָנָּא קְנִי לִי מָחָר, יוֹם שִׁשִּׁי לִקְרַאת הַשָּׁעָה 14:00/בְּעֵדֶן טֶבַע/2 כְּרָעַיִם קְטַנּוֹת וּנְקִיוֹת/יְרָקוֹת לְמָרָק בַּטָּטָה/2 תַּפּוּחֵי אֲדָמָה/פֶּטְרוֹזִילְיָה וְכֻסְבָּרָה אוֹרְגָּנִיִּים/מוּצָר חָלָב בְּשֵׁם 'גְּהִי'/וְשֹׁרֶשׁ סֶלֶרִי כַּמּוּבָן'/'לֹא יְכוֹלָה' כָּתַבְתִּי וְנָסַעְתִּי/לַ'בִּלּוּיִים' שֶׁלִּי/ צָפוֹנָה וְרָחוֹק/ 'תְּבַלִּי בְּנוֹפִים/נֶהְדָּרִים' כָּתַבְתָּ/ וְנָפַלְתָּ בַּלַּיְלָה וְגַם הַשָּׁמַיִם/ 'אַתְּ עוֹד הַפַּעַם בְּגַל שֶׁל אוֹטִיזְם כָּפוּף לְעֶקְרוֹן הָעֹנֶג/ מִתְפַּלֵּא עָלַיִךְ מְאוֹד  שֶׁלֹּא תִּקְשַׁרְתְּ אִתִּי/ יָכֹלְתְּ לְהָגִיב בֶּאֱנוֹשִׁיּוּת סְבִירָה/ גַּם אִם אַתְּ בְּמַגְ'דַּל שַׁמְס/ תִּהְיִי בְּרִיאָה/הַקֶּשֶׁר בֵּינֵינוּ תַּם'//'מִצְטַעֵר שֶׁהַיֹּפִי שֶׁל נַפְשִׁי וְשִׁירָתִי אֵי פַּעַם הָעֳנַק לָךְ/ מַלְכַּת יְמֵי הַהֻלֶּדֶת/וְהַנַּצְנַצִים/ אַתְּ לֹא רְאוּיָה לְיָפְיִי/ אַתְּ רוֹצָה לִהְיוֹת בַּמֶּרְכָּז כְּמוֹ כָּל תִּינֹקֶת בַּגָּן/ אֲבָל אַתְּ שׁוּלֵי שׁוּלַיִם/ הַקֶּשֶׁר בֵּינֵינוּ תַּם." ורגע אחרי כן, "יְכוֹלָה לְבַקֵּר אוֹתִי בְּשַׁבָּת אַחַר הַצָּהֳרַיִם?/אִם תָּבוֹאִי זֶה יְשַׂמַּח אוֹתִי./אוּלַי נִצְפֶּה בָּאֵירוֹוִיזְיוֹן."      ואז נחתה בי ההכרה – מוטי סבל מפגיעה נרקיסיסטית קשה, שעוד לא חזרתי לספריו כדי לחפש אחר מקורה, אך כזו שלא אִפשרה לו לאהוב באמת אף אדם, רק לצרוך בני אדם. כל חייו פיתה אליו את זולתו בהשכלתו הרחבה, המדהימה, בחוש האסתטי המפותח שלו, באיסטניזם הגובל באנאליוּת. אך מרגע שקירב אליו מישהו, או מישהי, העצים ורוקן אותם שוב ושוב, בכפיינות, מפני שמזה השיג את כוחו ואת חִיותו. ורדה, כפי שהיא מתארת במילותיה-שלה בסִפרהּ, נמשכה אל מלכודת האימים הזאת, כביכול בשל 'כושר ספיגה' רגשי, ובעצם מפני שהפיוס אתו הוא גם הפיוס שלה עם הפציעה הנרקיסיסטית שלה, עם עצמה: "שָׁעוֹת לִפְנֵי שֶׁהָלַכְתָּ לְעוֹלְמֵי עוֹלָמֶיךָ/אָסַפְתִּי כֹּחַ נֶפֶשׁ וְלָקַחְתִּי אֶת יָדְךָ/שִׁלַּבְנוּ אֶצְבָּעוֹת/הִסְתַּכַּלְתִּי בְּעֵינֵיךָ/הֵן זָהֲרוּ/וְהָיְתָה הַמְּחִילָה שֶׁלָּנוּ."      פתחתי את דברי באמרי שספרה הצנום של ורדה שלח אותי למסע במרחבי שירתה. לא פחות מכך שלח אותי להביט בעצמי. בדוֹמוּת ובשוני ביני לבין גלדמן, וביני לבין ורדה, ובמה עלי לטפל כדי לחזק את היכולת לאינטימיות שלי-עצמי. בזה כוחו של הספר הזה. הוא משקף מערכת יחסים קשה, נרקיסיסטית, אפשר לומר סאדו-מזוכיסטית, בלשון שיר רהוטה ומזוקקת, וסופו שהוא הופך למראה בעבור הכותבת וגם בעבור קוראיה. תוספת מאוחרת      לתדהמתי, רק אחרי שסיימתי את כתיבת מאמרי והעליתי אותו לרשתות החברתיות הסתבר לי, ששכחתי את ספר שיריה השלישי של ורדה, "פרפר הגבס" (עמדה, 2022), שאותו ערך… מרדכי גלדמן. הספר כתוב כפואמה, מספר על תאונת הדרכים הקשה שעברה ורדה ועל תהליך השיקום הארוך שחוותה בעקבות זאת, ומה שהדהים אותי לגלות הוא, שמוטי גלדמן ערך אותו.      מטבע הדברים, זה מביא אותי להתבוננות מחודשת בכל מה שכתבתי כאן, באופן נחרץ וידעני כל כך. אם מוטי ערך את פואמת המכאוב הזאת של ורדה, זה מעמיד באור שונה לחלוטין את התמסרותה לו בימי חוליו – ואת הספר שהוציאה אחרי מותו. בעיקר זה מסב את החיבור ביניהם מעקרון הפציעה – לעקרון החמלה.      אין בכך כדי להמעיט במה שמצאתי מקודם לכן. אך יש בכך כדי לשים את הדברים בפרופורציה הנכונה, הפחות ביקורתית ויותר אנושית וחומלת.      ואגב, לא מפתיע אותי שזה קורה לי עם מוטי גלדמן. פעם, לפני שנים רבות, כשהייתי פרח שירה צעיר, כתבתי מאמר קשה על אחד מספרי השירה שלו. אחרי כן, כשנוכחתי בגדולתו, כתבתי מאמר בו חזרתי בי מדבריי. והנה זה קורה לי שוב.      כנראה שמוטי ואני נמשיך לדבר גם מעבר לקרא עוד >>

]]> aa202656ee8932c689131f9a8f619618 https://isheinfeld.com/?p=42221 Sat, 16 Aug 2025 16:26:38 +0200 מרים הלכה.     הפעם הראשונה שביקרתי בביתה של מרים בנימיני הייתה אי שם, בשנות השמונים של המאה שעברקרא עוד >>

]]> 47d10063050f0843dbb470db0cd30a97 https://isheinfeld.com/?p=42215 Fri, 15 Aug 2025 19:47:23 +0200 החורים השחורים של השכחה שלום בוגקרא עוד >>

]]> 26e07551a1e5769f2f7007902511a533 https://isheinfeld.com/?p=42175 Sat, 09 Aug 2025 16:10:08 +0200 לחשוב עתיד.יומן מלחמה (218).      היום, שבת, בדרך לבדיקת MRI במרכז הרפואי גליל בנהריה – כןקרא עוד >>

]]> 03b778958aae7949b927ad84d98775d2 https://isheinfeld.com/?p=42057 Fri, 18 Jul 2025 06:05:46 +0200 אחת בדורה. מאיה מנדלוביץ', באמצע הלילה, בקרקעיתו. ספרי עתון 77, 2024. מאיה מנדלוביץ', צווחת עדן. סקרא עוד >>

]]> 93c0e2cc4cdd074fcade57fbc4f44c7a https://isheinfeld.com/?p=42052 Wed, 09 Jul 2025 11:40:20 +0200 שום מקום אינו לגמרי המקום הנכון. מיכל יובל-פיקרסקי. ומה אם? שירים. הוצאת קתרזיס, 2024.      בשיר "פיסול" הפותח את ספרה כותבת מיכל, במעין הייקו, "שִׁירָה לְמַעֲשֶׂה אֵינָהּ דּוֹרֶשֶׁת/דָּבָר, מִלְּבַד מִלִּים/לְהִתְפַּסֵּל מֵהֶן." תפיסת השיר כמעשה פיסול ניכרת כאן בניקיון הצורני המדהים של השירים, שאני מניח שהייתה בה גם ידו של העורך, דורי מנור. רוב השירים קצרים, מבוססים על דימוי או היגד אחד. כשהם מוצלחים, הם נפלאים, וכשלא, אז לגמרי לא. התפיסה הזאת של השירה כעבודה פיסולית גם תובעת צמצום: "אַתְּ מַכְבִּירָה בְּמִלִּים,/וְשׁוּב מַכְבִּירָה בְּמִלִּים,//אַתְּ מְפַשֶּׁטֶת מִדַּי,/אַתְּ מִתְפַּשֶּׁטֶת מִדַּי,//לִמְדִי אֶת סוֹד הַצִּמְצוּם,/הַבִּיטִי בְּקֶסֶם הַהַיְקוּ//זִכְרִי: הַהֲבָנָה טְמוּנָה/בָּרְוָחִים." הדיספוזיציה בזמן ובמרחב      התחושה הכי חזקה שלי בקוראי את ספר-ביכוריה של מיכל יובל-פיקרסקי היא, שבשום מקום אין הדוברת בשירים חשה 'בבית'. שיש איזה יסוד של אחרות ושל זרות המלווה אותה כל אשר תלך ותבוא. הנה למשל השיר הקצר "בחלון" שאהבתי מאד: "הָעוֹנוֹת נָעוֹת,/ הַשָּׂדוֹת דְּהוּיִים,/ הַבְּרוֹשִׁים בְּיָרֹק מִתְמָרֵר,/ אֲנִי מְבַשֶּׁלֶת אֶת שְׁנוֹת חַיַּי,/וְהַשֶּׁמֶשׁ בַּזֵּנִית." כאן, ובשיר "late Bloomer", תחושת הדיספוזיציה מופיעה בזמן. כך גם בשיר היפה "שעון חולין". בשירים אחרים, כמו בשיר "קוּקוּ" היא מופיעה במרחב: "בָּנִיתִי אֹהֶל מִתַּחַת לַשְּׂמִיכָה/וְהִתְחַבֵּאתִי שָׁם//וְהָיָה לִי חָשׁוּךְ וְחָם/וְהָיָה לִי מָקוֹם לַדְּמָעוֹת./וְחָשַׁבְתִּי שֶׁאִם אֲנִי לֹא רוֹאָה אוֹתוֹ,/הוּא לֹא יָכֹל לִמְצֹא אוֹתִי/אֲבָל הוּא בִּכְלָל לֹא חִפֵּשׂ,/וְלֹא עָשָׂה לִי 'קוּקוּ',// וּבַחֹשֶׁךְ יָכֹלְתִּי לִשְׁמֹעַ/אֵיךְ הַלֵּב נִשְׁבָּר." משחק ילדים תמים הופך למשהו אחר לגמרי, לחוויה של אבדן ביטחון רגשי ולפגיעוּת. אך אם פה היה מדובר באוהל שמיכות, תחושת הדיספוזיציה מתרחבת בשיר "הביתה", המובא ממש אחריו: "לִפְעָמִים, כְּשֶׁאֲנַחְנוּ לְבַד בְּבַיִת,/הַנְּשָׁמָה שֶׁלִּי מְבַקֶּשֶׁת הַבַּיְתָה." פה הדיספוזיציה היא אנושית, היא תחושה של גלות בתוך כלא הגוף ובתוך הנסיבות, כי הנשמה מבקשת לשוב אל מקורהּ.      השיר "למרות ועל אף וחרף" אולי מביא משהו המהדהד את השורש הקיומי של חווית הדיספוזיציה החריפה הזאת, המלווה את הדוברת בשירים לאורך חייה. היא כותבת: "יַלְדָּה מְיֻתֶּרֶת,/סֶרַח עֹדֶף שֶׁנִּשָּׁאֵר/מֵחַיַּי נִשּׂוּאִין שֶׁכָּשְׁלוּ,/אֲנִי הַמִּכְשׁוֹל הַנִּצָּב בֵּינָהּ/לְבֵין הָאֹשֶׁר." זה שיר חזק שכדאי לקרוא את כולו. הוא יכול להסביר להרבה ילדים שחוו חווית פרידה של הוריהם את מצבם הרגשי, וגם לעודד אותם בהמשך הדרך. החוויה הקשה הזאת מהדהדת גם בשירים "אבא מבחירה" – "לֹא נוֹלַדְתִּי לְךָ,/נוֹלַדְתִּי בִּשְׁבִילְךָ,/כְּדֵי שֶׁתִּמְצָא אוֹתִי/כְּשֶׁאֶהְיֶה בַּת שָׁלשׁ/וְתִבְחַר בִּי/לִהְיוֹת לְךָ לְבַת" ואפילו בשירים על הדרדרות האם לדמנציה, כמו "שפת אמי החדשה": "וּשְׂפַת אִמִּי הַחֲדָשָׁה,/רַכָּה וּמִתְנַגֶּנֶת,/זָרָה לִי."      חוויה שונה של דיספוזיציה מופיעה דרך דמותה של דליה רביקוביץ' בשיר "החלון", שיש בו מובאה משיר שלה בשם זה, "אֲנִי שָׁנִים לֹא עָשִׂיתִי כְּלוּם. /אֲנִי רַק הִסְתַּכַּלְתִּי בַּחַלּוֹן" וציטוטים ספרותיים גם לשיר "היא יושבה בחלון" של ח.נ. ביאליק, ולכן יש לקוראו כשיר מֶטָה-פואטי על עמדת המשורר/ת בעולם.      ביאליק כתב "הִיא יוֹשְׁבָה לַחַלּוֹן/ וְשׂוֹרְקָה שְׂעָרָהּ,/בְּעֵינֵיכֶם הִיא פְרוּצָה/ וּבְעֵינַי הִיא בָרָה." מיכל כותבת "לִרְגָעִים הִיא צוֹפָה,/ לִרְגָעִים הִיא חַיָּה,/לִרְגָעִים רַבִּים הִיא מֵתָה." במלים אחרות, היא מוציאה מעמדת הנבדלות של המשוררת כל שיקול מוסרי, ומעמידה את הנבדלות כעמדה קיומית הכרחית. "וּבַמֶּרְחָק – מְכוֹנִיּוֹת,/חַלּוֹנוֹתֵיהֶן סְגוּרִים,/אֶת הָאֲנָשִׁים שֶׁבָּהֶן אֵינָהּ רוֹאָה/וְגַם אֵינָהּ חֲסֵרָה אוֹתָם." אך היא גם מוציאה כל נופך של רומנטיזציה של עמדת המתבוננת מן הצד בהבהירה, כי ההימנעות הזאת מן החוץ לא אחת משמעה מוות רוחני-רגשי. הדיספוזיציה והאינטימיות      הדיספוזיציה כמצב רגשי אינה מאפשרת הנאה שלמה בחצי הזמן השני של החיים, עם ההגעה למקום שהוא בית, והיא מתערבת אפילו ביחסים האינטימיים ובזוגיות, שבהם ישנה תחושת זרות אימננטית, אם בין הדוברת לבן זוגה ואם בינה לבין אלוהיה, כמו בשיר 'אל', "וְאִם תַּחְשֹׁק בִּי/תָּחוּשׁ כִּי לֹא אֵלֶיךָ,/אִישִׁי, תְּשׁוּקָתִי" שניתן להתמודד עימה רק במיניות בוטה (השיר 'וילונות'). אגב, בשיר "אל" ישנה סיומת "אז-אל" מיותרת לגמרי בעיניי, המחלישה את השיר הנפלא הזה.      אבל השירים הללו על הזוגיות ועל האינטימיות, מתוך מצב של דיספוזיציה, מביאים איתם גם שורות חזקות מאוד: "בַּלַּיְלָה הִזַדּיַּנּוּ, לִפְנוֹת בֹּקֶר נִפְרַדְנוּ,/ וְגַם הַתְּשׁוּקָה בָּאָה אֶל סוֹפָהּ./וְאָז יִהְיֶה עוֹד עֶרֶב שֶׁבּוֹ, בְּאֵיזֶה בָּר,/אֶפְגֹּשׁ עוֹד גֶּבֶר שֶׁיִּזְרֹק אוֹתִי/בְּאַשְׁמֹרֶת תִּיכוֹנָה." אימאל'ה, אילו שורות חזקות.      פחות אהבתי כאן את השירים שבהם יש חזרה על פזמון קבוע בראשי הבתים, כמו השיר "אדוות" עם הפזמון החוזר "הייתה שם סערה גדולה", שכמו מחקה את תנועת הגלים והאדוות, השיר "בחסות", השיר "עונג מלכות" עם הפזמון "למלכה אסור", או השיר "עור" עם הפזמון החוזר "אני לא יכולה לפשוט לך את העור," שהוא כל כך חזק, שהפיכתו לפזמון חוזר מפחיתה בעיניי מן האפקטיביות שלו. לתחושתי, מיכל משוררת מצוינת בשיריה הקצרים והמהוקצעים, בשעה שאינה נדרשת להתחכמויות כמו "רַק כְּשֶׁאֲנִי קְרוּסָה בְּכֻרְסָתְי/שֶׁקִּעוּרֶיהָ כְּקִמּוּרֵי גּוּפִי,/אֲנִי מְנִיחָה לִכְתָלַי לִפֹּל/וּלְבֵיתִי לְשַׁנּוֹת אֶת כִּווּנוֹ/כְּמוֹ חַמָּנִיָּה מוּל שִׁמְשָׁהּ,/כְּמוֹ נָחָשׁ מוּל נִשְׁלוֹ." זה שיר חשוב, המגדיר מתי היא מרגישה בית, איפה, ואיך זה משפיע על חייה. הוא גם שיר מהודק מאד. אבל משחקי המלים כאן וקשיות הביטוי פחות מדברים אלי.      אהבתי מאד את האפיטף שכמעט חותם את שירי הקובץ הזה. "פֹּה שׁוֹכֶבֶת אִשָּׁה/שֶׁאַף פַּעַם/לֹא הָיְתָה מַסְפִּיק טוֹבָה./לֹא הָיְתָה מַסְפִּיק./לֹא הָיְתָה." מיכל נטלה כאן את הכלי השירי שהמשוררת העברייה עשתה בו שימוש היא חמוטל בר יוסף, כדי לבטא באפיטף, כמין כתובת על מצבה, את תמצית המסע בספר הזה כולו.      אני מאחל למיכל עוד הרבה שנים של אושר ושל יצירה. עם קצת פחות נוקשות צורנית ועם יותר היתר רגשי להשתולל, כי כשהיא עושה זאת זה יוצא נהדר. אחכה לספרה הבא.      זו גם ההזדמנות לומר שאני מכיר ואוהב את אמה, את אחותקרא עוד >>

]]> 7d310b1580617e392b25fd885ba8a5c1 https://isheinfeld.com/?p=42046 Tue, 01 Jul 2025 13:57:35 +0200 סדנאות הכתיבה החדשות יולי 2025 שלוםקרא עוד >>

]]> 509d55dfc826949026dc608b29497604 https://isheinfeld.com/?p=42025 Thu, 26 Jun 2025 10:02:15 +0200 בוקר בנהריה.יומן מלחמה (212).      לנהריה, שהוריי בילו בה את ירח הדבש שלהם, ויש לי בה אפקרא עוד >>

]]> f6d566597c8eb690944860a31cb78aea https://isheinfeld.com/?p=42022 Thu, 26 Jun 2025 09:09:35 +0200 בין הקטבים נגלה הקֶשֶׁב עדי סגל וייסבקרא עוד >>

]]> 7e1aa060dc3bcdfe03f4570d5528d2a5 https://isheinfeld.com/?p=42008 Mon, 23 Jun 2025 10:58:10 +0200 לחיות בהווה. או: קיימוּת. או: קַפְּנוֹדִיס. יומן מלחמה (211).      הדרך היחידה להתמודד עם המציאות הזאת היא לחיות בהווה. לחיות את הרגע במלואו, להשתדל עד כמה שאפשר לא לחשוב על מה שהיה או על מה שיהיה. להתמקד בכאן ובעכשיו, במלוא החושים ובמלוא ההתכוונוּת. בעבורי משמעות הדבר היא עשייה, בו-זמנית, עשירה ומרובדת.      הבוקר, כשקמתי, התקלחתי והתגלחתי כתמיד. כיוון שחדר הכביסה נמצא בהמשך חדר המקלחת כבר העמדתי מכונת כביסה. ואז, מכיוון שבחדר הכביסה מאוחסנים שקי התערובת לעופות, ויש דלת החוצה המובילה אל הלול, כבר ניגשתי אל הלול ונתתי להן אוכל ומים.      בשובי הביתה פתאום קלטתי כמה פעולות עשיתי ברבע שעה, עוד לפני שהספקתי לשתות קפה ראשון. אז הכנתי לי כוס מי לימון, עם זה אני תמיד מקדים את הקפה, ואז קפה אמריקנו במכונה. אבל מכיוון שלוקח זמן עד שהמים בתמי 4 רותחים בשביל מי לימון, ולוקח זמן עד שמכונת האספרסו מסיימת את פעולתה, ועל השיש במטבח עמדה צנצנת מחמצת שכבר עלתה על גדותיה, ואם לא אכין אתה מיד בצק היא תוריד מנפחה ומכוחה – הכנתי גם בצק ללחם.      רק אחרי כן יצאתי החוצה עם קפה ומי לימון כדי לכתוב דפי בוקר. ואז גם הבנתי את כל מה שכתבתי כאן. אחרי כן עשיתי אימון אירובי של חצי שעה על ההליכון, במהלכו התעדכנתי בחדשות בכלל ובחדשות המחאה בפרט, הכנתי ואכלתי ארוחת בוקר, וכשמיכאל קם הכנתי תה גם בשבילו. אז אמרתי לו שאני יוצא לזרוק זבל ולהסתובב בתובל בחיפוש אחר אדמה לגינה. שאם תהיה התראה ייכנס מיד לממ"ד, שאחיו עוד ישן בו.      הכנסתי למכונית מעדר ושני שקים ושק זבל ויצאתי לפינת הזבל. זרקתי את הזבל ואז ניגשתי אל פינת מחזור הקרטון. מיד מצאתי שם גליל קרטון גלי, מאיזו אריזה, שיתאים לי לריפוד הערוגה.      נכנסתי למכונית ונסעתי בה במעלה שביל העפר. ידעתי בדיוק מה אני מחפש. תלוליות של חולד. ואמנם, כאלה מיד נמצאו לי, בשדה קוצים לפני חורש שאנחנו אוהבים לבלות בו מעת לעת.      הודיתי בליבי לחולד על עבודתו, נטלתי לידי את המעדר וגרפתי אדמת חמרה תחוחה וטובה עד כדי שני שקים כבדים. הסעתי אותה הביתה. ריפדתי את הערוגה בקרטון ואז שפכתי עליו את החמרה. מיד ראיתי שאני זקוק לעוד הרבה מילוי. ואז נזכרתי בערמות הקומפוסט מאחורי הרפת.     מאחורי הרפת הגדולה של תובל ישנו שטח ציבורי גדול, אליו מפנים מדי שבוע את הגזם, שהתושבים מניחים בפינות מיוחדות לשם כך. הרפתנים גם מוציאים לשם, מעת לעת, את הפרשות העגלים. הערמות האלה עומדות שם שנים, והופכות לקומפוסט מצוין. אז נסעתי לשם, מילאתי שק אחד בקומפוסט שעיקרו גזרי עצים וענפים ושק נוסף של קומפוסט כבוש כבר, שבתי הביתה ושפכתי גם אותם אל תוך הערוגה. בליבי התברכתי במעשיי. הנה, אני כבר חי חיים של קיימות. את הזבל האורגני של הבית אני מפנה לקומפוסטר החדש שקיבלתי מהמועצה והצבתי בשטח מאחורי הבית, אבל שם הקומפוסט עוד לא בשל. אז אני יוצר ערוגה חדשה של ירק מפרש המטילות (שמקבלות בתורן כל ירק ופרי נותרים מן המטבח שלנו ושל השכנים), ומערבב בו אדמת חמרה טובה שחפר החולד, יחד עם עוד קומפוסט מן הגזם של היישוב ומן הרפת.      אחרי שסיימתי את מילוי הערוגה סיקלתי בה אבנים, יישרתי את חומר המילוי במגרפה ושפכתי על הכל דליי מים, כדי שהעסק יתחיל לעבוד, ויהיה מוכן למשלוח שאקבל בעוד ארבעה ימים – מגש שלם ויפה של סְטַרְטרים (שתילי ירקות לשתילה) ועוד זרעים.      העבודה הזאת ארכה כשעתיים. היא חייבה אותי במקלחת נוספת. במהלכה הקשבתי דרך הטלפון לתוכניתם המשולשת והמוצלחת של ספי, יניר ורינו בגלי צה"ל, והייתי דרוך לכל מקרה של קבלת התראה. תודה לאל, זה לא קרה.      כך אפוא נותרתי מחובר לגמרי להווה, למתרחש, אך בו-בזמן העסקתי את עצמי במלאכת כפיים מועילה, הממחזרת חומרים מן הטבע ומחדשת בו את הגדילה ואת הצמיחה.      תודה לאל על מגורינו בתובל, ועל תבונת החקלאי שנטע בי עוד בילדותי.      ותודה לעוד מישהו, שחינך אותי לחקלאות בילדותי. המורה לחקלאות בבית הספר העממי 'גולן' ברמת השרון. המורה קַפְּנוֹדִיס.      בני המחזורים הקודמים בבית הספר קראו לו כך מפני שלימד אותם ואותנו על חיפושית קפנודיס השקד (Capnodis tenebrionis), מזיק הפוגע בעצי פרי, במיוחד בעצי שקד, אך גם במשמש, דובדבן, אפרסק ונקטרינה. לפי ויקיפדיה החיפושיות הבוגרות ניזונות מענפים וגזעים, והזחלים מתפתחים בשורשי העץ ועלולים לגרום למות העץ.       השם המעליב הזה, קפנודיס, דבק בו עוד עד כדי כך שעד היום אינני זוכר מה שמו. צביה עוז, המורה שלנו לאנגלית מכיתה ו', אתה התכתבתי הבוקר, כן כן, חושבת שקראו לו גדעון זיידמן, או זיידל'ה. הוא היה גבר כבן שישים, מקריח, לבוש בבגדי עבודה, שחלק מן השיעורים שהעביר לנו היו עיוניים, ובהם לימד אותנו הלכות הכנת השדה, זריעה ושתילה, מחזור הזריעה וטיפול במזיקים, ובשיעורים המעשיים היה מוציא אותנו החוצה לעבוד בגינת בית הספר, שם זרענו ושתלנו ירקות לרוב. והוא היה נשמה טובה, אדם טוב לב, סבלן וברוך כפיים.      אבל יום אחד, אחרי פעולה בקן הנוע"ל, שעמד בחורשת האורנים מאחורי בית הספר, עשינו קומזיץ, וגילינו שאין לנו מה לאכול בו. אז הציע און איכילוב ז"ל, מבני המחזור, שפשוט ניגש לגינת בית הספר ונקטוף ממנה.      הגינה הייתה מוקפת בגדר רשת. התגברנו עליה ללא קושי, קפצנו מעליה בחשיכה והתחלנו קוטפים מכל הבא ליד.      למחרת הגיע המורה קפנודיס לבית הספר, ראה את ההרס בגינה, וליבו נשבר.      אחרי כן ניסו מנהלת בית הספר, פנינה לבנאי, וסגניתה רחל לנדמן, לברר מי עולל כך לגינת בית הספר. אני לא זוכר אם תפסו אותנו אם לאו, והאם הענישו אותנו. אבל אני זוכר שיעור חינוך על הפגיעה בכלל.      שנים ספורות אחרי כן חל מהפך במערכת החינוך בארץ. גינות החקלאות וגם מקצוע החקלאות נעלמו מלוח השיעורים וממתחמי בתי הספר, ותחתיהם צצו מגרשי ספורט. כיום, במקום שבו עמדה גינת בית הספר, ובצדה מחסן 'בֶּטונדה,' בו אחסן קפנודיס את כלי העבודה לו ולתלמידים, שוכן מגרש ספורט. וכל אימת שאני עובר שם, בדרך אל בית ילדותי, אני נזכר בצער בגינה הגדולה והיפה הזאת.      נדמה לי שכעת, בעבודתי בגינת הירק שלי בתובל, בגליל, אני מחזיר קצתקרא עוד >>

]]> 4a18cdda34988d6a3d6a4fec37540a3c https://isheinfeld.com/?p=42002 Sat, 21 Jun 2025 21:12:18 +0200 הממואר, הרפלקסיה וגבולות הז'אנר. אורית זמיר, "נא לא לרסס, 13486 מילים על פחד", הוצאת שתיים, 2025. 107 עמ', 72 ₪. ברוך יעקובי, עד שיבוא כלב ים קטן. הוצאת שתיים, 2025. 189 עמ', 88 ₪. עופר ספיר, תמיד עוד פעם אחת. הוצאת שתיים, 2025. 148 עמ', 88 ₪.      הוצאת "שתיים", שנוסדה ב 2021, לקחה על עצמה אתגר גדול. בדף הפתיחה לאתר שלה כתבו המייסדות, מירי רוזובסקי ואורנה לנדאו, "אנחנו כאן כי אנחנו חושבות שאפשר לעשות את זה אחרת." המייסדות, שתיהן סופרות מצליחות, כינסו יחד צוות עורכות מצוין, והן מוציאות לאור כותרים בתחומים שונים. עשרות ספרים כבר ראו אור בהוצאה, חלקם גם זכו בפרסים ובמענקים. בחודשיים האחרונים יצא לי לקרוא שלושה מתוכם, השונים זה מזה, אך נדמה שהם מאפיינים משהו מליבת העשייה ב"שתיים" – העבודה עם סופרות וסופרים על ממוארים, שבכולם ישנה חשיבה רפלקטיבית של הכותב/ת המתבוננ/ת על חייו/ה ועל כתיבתו/ה. הפחד מג'וקים ומעמד האישה      ספר-ביכוריה של אורית זמיר, יוצרת ומפיקת טלוויזיה וקולנוע, שהפיקה סרטי קולנוע וסדרות זוכי פרסים, מתאר את מאבקה בפחדים, ובראשם הפחד מפני תיקָנים. "כל החיים אני מפחדת," נפתח ספרה, "אני מפחדת מהחושך במגירת המצעים שמתחת למיטה. מהחדר של פחי האשפה בקצה הרחוק של החניון. מהבנים המרביצים מהכיתה שלי ומכל הבנים בכיתות שמעליי. מהשכנה בבניין שצועקת בצהריים מתוך שינה, ואז מוציאה את הראש מהחלון וצועקת על הילדים בחצר. מהבוידם שמתפתל מעל לחדרי דירת המשפחה, אפלולי ומסתיר סוד. אני מפחד שההורים שלי ואחותי יירדמו לפניי. אני מפחדת מג'וקים."      הספר כתוב בגוף ראשון ובנוי כמעקב אחר טיפול בפוביה הזאת אצל פרופ' תיאה לנדאו, פסיכולוגית מומחית בטיפולים ממוקדים וקצרי טווח בהפרעות חרדה. הטיפול כרוך בביצוע משימות יומיות מסלימות והולכות, שמטרתן פתרון החרדה הזאת. כל פרק עוקב אחרי עשרה ימי טיפול, ולכן כותרות הפרקים הם 0-10, 10-20 וכך הלאה.      המחברת מציבה את עצמה כפרוטגוניסטית של הסיפור, ואת הג'וק כאנטגוניסט. אבל האנטגוניסט האמיתי נמצא בתוכה – החרדה שלה, שככל שהיא לומדת להתגבר עליה היא מעמיקה חקר ומגלה, שהיא מכסה על משהו עמוק יותר – "אני תוהה מה החוויה של הפחד מוסיפה לחיים שלי, מה מקומו של הפחד הזה ביצירת הזהות שלי, ובפרט ביצירת הזהות הנשית שלי. בתפיסה שלי את עצמי כאישה עצמאית, שיכולה להתהלך לבד בעולם, בלי 'מדבירים אישיים.' בלי מגינים. האם לא להיות תלויה אומר לא להיות אישה? אולי זה עניין פמיניסטי, אולי האישה שהפכתי להיות לא מוכנה לחרפה הזאת יותר? להפסיק לפחד מג'וקים זאת עצמאות קיצונית שאני מתקשה אפילו לדמיין."      אורית זמיר השקיעה שעות רבות של לימוד ושל חקר במושא תיעובה. היא חידשה לי הרבה על חיי התיקנים. היא גם כותבת חכמה ומוכשרת, המכירה טכניקות כתיבה שונות ועושה בהן שימוש מצוין. הנה, למשל, קטלוג: "תיאה ואני מדברות על הפרמטרים שמשפיעים על רמת הפחד, כדי לתכנן את המשימות הבאות שלי. כל דבר משפיע. אם זה ג'וק אמיתי או ג'וק מזויף. ג'וק חי או ג'וק מת. ג'וק בבית או ג'וק ברחוב. ג'וק מתקרב או ג'וק מתרחק. זה מזכיר לי ספר של אמי רובינגר שהבנים אוהבים לקרוא אצל אימי אפילו שהם כבר מזמן לא בגיל המתאים: חתול גדול, חתול קטן. חתול אמיץ, חתול פחדן. חתול מלפנים, חתול מאחור. חתול לבן, חתול שחור. ג'וק יורד, ג'וק עולה. ג'וק בריא, ג'וק חולה. ג'וק ארוך, ג'וק קצר. ג'וק היום וגם ג'וק מחר. ג'וק רץ ישר, ג'וק עף עקום. ג'וק בנעל, ג'וק במגירת הסכו"ם. ג'וק כאן, ג'וק שם. יש עוד הרבה ג'וקים בעולם אבל הספר הזה תם ונשלם." שימו לב לדילוג בין חתולים לג'וקים, המדגים את הפיקסציה שלה אליהם, ולשימוש בחריזה, שהופך את הקטלוג הזה לכמעט קומי, לולא היה מדובר בפירוט מושאי חרדתה.      כתיבתה של אורית גם ספציפית ומוחשית: "היא ארזה אותו בקופסת פלסטיק קטנה ועגולה, כזו שמקבלים בה גבינת פרמזן מגוררת כשקונים פסטה בטייק אוויי. הוא בינוני בגודלו, ג'וק של תחילת העונה, גופו מעוות ומכווץ בקופסה הקטנה ממידותיו. אני מניחה את הקופסה לידי על המחצלת בזמן שאני קוראת. אני בדריכות מוגברת, לא ממש מצליחה להתרכז בקריאה. אני מקרבת אותו בכל פעם קצת. אנחנו אוהבים את מה שאנחנו מקרבים. אנחנו אוהבים את מה שאנחנו מקרבים. אני שמה שקית על כל כף יד ואוזרת אומץ לפתוח את הקופסה. יוצא ממנה ריח נורא של זיעה ומוות. אני משאירה את הקופסה להצחין מחוץ לבקתה." תיאור כליאתו של הג'וק בקופסת מזון כה ספציפית, תוך כדי שינון 'מנטרה' מרגיעה, כביכול, הופך את הקטע הזה לחזק בעיניי.      אורית שוזרת בכתיבתה גם קטעים אוטוביוגרפיים מראשית ילדותה, המביאים אפיון חברתי של ישראל בשנות השבעים והשמונים של המאה הקודמת. זה יפה מאד. אבל אני חייב להודות, שבמהלך הקריאה בספר נתקפתי תסכול מזה שכותבת כה מוכשרת מעסיקה אותי במשך ספר שלם בפחד שלה מפני תיקנים. לפי פרק התודות בספר הבנתי שהוא אוטוביוגרפי, וזה עורר בי אמפתיה כלפיה. אך הרהוריה על מקום הפחד הזה בזהותה כאישה, והתגלגלותם במערה הקדמונית שבה נשים חיו יחד, ואחרי כן במנהרות חמאס בעזה, לא העניקו לי תובנה מדהימה. עם זאת, כמי שמצוי בטיפול מזה שנים, אני מעריך את היכולת של אורית לכתוב על הטיפול שעברה באופן בהיר, סדור ובנוי על פי מסע הגיבור. זה לא מובן מאליו, וזה מיוחד בעיניי. היציאה מן הארון אינה נפסקת      כשיצאתי מן הארון, בשנת 1974, בפני בני משפחתי וחבריי, ואחרי כן בשנת 1986, בראיון אצל תמר מרוז ז"ל במוסף 'הארץ,' ואחרי כן שוב ושוב, הייתי בטוח שבזה אני סולל דרך לרבים ולרבות, וכי אחריי אנשים כבר לא יצטרכו לחיות בארון ו/או לצאת ממנו. זו כמובן הייתה טעות. הייתי אז עול ימים,  ולא הבנתי שכל אחד ואחת יש, כמאמר השיר, את 'יציאת מצרים' שלו.      ספרו של ברוך יעקבי, "עד שיבוא כלב ים קטן," הוא ממואר סיפורים, קובץ סיפורי יציאה מן הארון, הנחלקים לחמישה חלקים, וביניהם משובצים קטעי שיר וקטעי רפלקסיה בגוף שני, המתאים מאד לכתיבה רפלקטיבית: "איש קם בבוקר ויוצא לקראת עברו. איש? כן, אתה. עובדה, זה באמת קרה. זה אתה שקם. פתאום קם אדם? דחף, מאשה נואש. נדחקת לפינה. לא הייתה לך ברירה. להיות או לחדול, בלתי נסבל, עד כדי כך." שימו לב לקצב הַסְּטָקָטוֹ החותך של התחביר כאן. הוא מאפיין את קטעי הרפלקסיה ומנסה להעביר דרכו את החסמים הרגשיים שרפלקסיה כרוכה בהם.      הכותב מנסה "לחיות את חייך אחורנית, ללכת חזרה לאיזשהו מקום שאליו אתה שייך," לחפור את ניצני ההתרקמות של זהותו המינית, "לדרוש את אותם חלקים אבודים של עצמך. כדי שסוף סוף תהיה, אולי, אחד שלם, כדי שתוכל להשלים עם עצמך […] לכתוב על מה שלא ניתן לדבר עליו, לתת שם למה שחמק ממך, לא קיים. זה מה שאתה מבקש: לבקוע מתוך שפה אחרת, חדשה." ובצניעותו הוא כותב, ובזה מלמד גם אותי משהו, "נכון, עשו את זה קודם, לפניך. לא משנה. עכשיו תורך, הגיע הזמן, זמנך."      בסיפור הראשון בקובץ הוא שב אל בית ילדותו, שם הוא פוגש בבחור זר, שספק אם הוא פנטזיה או קיים. הבחור הזה מסייע לו לשנות משהו בתמונת ילדותו, שבה השתוקק לקפוץ מן החלון ולשים קץ לייסוריו. "ראשו נצמד אל החזה, מצונף בתוך הגוף הצנום, נדחק אל בין צלעותיו, מתחפר בו, ידיו אל מול ראשו, אגרופים קפוצים, רגליים מקופלות, ברכיו דוקרות את הבטן המתוחה. הוא פותח כפתור בחולצתו, לשונו מגששת עד שהיא קולטת פטמה. פיו נאחז בשד שלו ולא מרפק, יונק אותו בתאווה, יניקות קצרות, רטובות. הבחור ממשיך לערסל אותו, נענה לגחמותיו."      הסיפור השני, "ומה את רוצה", מספר על ביקורו כילד באיטליז, אליו שולחת אותו אמו לקנות דג לשבת. בעל האטליז, המכונה 'פלצת', משבש את מִגדרוֹ ופונה אליו כנקבה. בסוף הסיפור הילד נכנס לאמבט הדגים ושוחה אתם, ובכך מוסר את עצמו בידי בעל האיטליז, לא כקורבן לשחיטה אלא למה שנקרא כהתנסות מינית: "אני מפרכס, מטיל את עצמי מצד אל צד, נתקל בשולי השיש, מנתר גבוה, נוחת לרצפה. ידיים חזקות אוחזות בי, חמימות, יודעות את דרכן. אני לא נרגע, ממשיך לפרפר, אבל הן נוגעות בי, בטחות בעצמן, עושות לי נעים כל כך. ידיים בשרניות, מנוסות, מנחמות."      בסיפור השלישי, "מה ששמים על הלב ומקשיבים", הוא משחק ב'רופא וחולה' עם נער אחר, וב"הקפה" הנער שהיה כבר מְתנה אהבים עם נער בתוך ארון הקודש של בית הכנסת. "נצמדתי אל אורי, שלחתי יד, נגעתי בו. היד גיששה, טיפסה במעלה הירך. הרגשתי אותו מתקשה, ראיתי שעצם את עיניו. הוא לא זז, כאילו נעלם…'שלא תעז לגעת בי, אני לא כזה,' הוא ניער את עצמו ממני ונעמד מעלי. ואז ניסה לפתוח את דלת הארון, והסתבך."      סיפור אחר סיפור חושפים סיפורים אלה עוד ועוד חלקים מזיכרונותיו של הכותב, האוצרים בהם חלקים מזהות אבודה. אחד היפים בהם הוא הסיפור "אי-שם," שבו המספר וסבתו מתחפשים לדִיווֹת. "ישבתי אצלה שעות והיא לימדה אותי את כול הסודות. למרוח שכבה דקה של מייק-אפ גם על העפעפיים כדי לקבע את איפור העיניים, להניח צללית בהירה עד לעצם הגבה, את קו הקפל להדגיש בגוון כהה יותר ואז לטשטש […] 'את ממש, נו, איך קוראים לזה…' ואני הייתי משלים, 'מלכה, מלכת דראג.'" בשלב מתקדם בסיפור, הוא כותב מפיה של הסבתא פסקה נפלאה: "אינגלע או מיידלע, אתה עוד תגלה, כאן בחדר הזה, אתה זה מי שאתה, זה מה שאני רואה. אני פותחת את הדלת, לכלוכית נכנסת עכשיו סינדרלה, וכשזה נגמר, אני חוזרת להיות זקנה אפורה עם מספר כחול של בהמה על היד. אבל אתה יכול להיות את, או אתה, הכול אפשר, עכשיו תורך. החדר הזה הוא רק ההתחלה." איזו חוכמת חיים ותבונת לב יש לסבתא הזאת, אם היא מדומיינת ואם הייתה ממש.      לא אוכל לפרט את כל הסיפורים בספר. אומר רק, שחלקם עם סופים הזויים וחלקם עם סופים מרגשים או מסתברים יותר מן המהלך העלילתי, אבל רובם ככולם כתובים היטב, מרתקים, מושכים את העין ואת הלב. דווקא משום כך, שיבוץ קטעי הרפלקסיה ביניהם פוגע בעיניי באיכותם. הקטעים הרפלקטיביים, מעצם טבעם ככאלה, חוזרים על עצמם כמין דשדוש נפשי אינסופי, ובזה גורעים מיופיים של הסיפורים. "איך לספר? כתיבה כמעשה עדות, אולי זו הכוונה, עדות שתכונן אותך. כדי להעיד על עצמך אתה תצטרך לחצות תהום ולהישאר בה, להחזיק בתוך השפה פער שאינו ניתן לגישור, לעת עתה. הפער בין מי שעדיין אינך, כדי להיעשות עצמך. אתה עד גולה, גולה מתוך הדיבור. אתה תנסה לאתר את נקודת המנוף של הנפש כדי להילחץ מהתופת" וכך הלאה והלאה.      אמנם, הכותב ביקש ליצור דינמיות בין קטעי הרפלקסיה, לעבור בהם מסע. למשל, ברפלקסיה האחרונה הוא כותב, "הפחד הכי גדול, לא באמת יצאת. כל מה שברחתי ממנו, כל מה ששיבש אותך, מוטמע, דבוק לעור, לעצמות. לעד קבור בתוכך, אין לך באמת יכולת להשתנות [..] אתה לא יכול להתנתק, עברת החתמה, את המוטבע, אנרגיות הארון שלך." כלומר, המסע של החיפוש אחר העצמי אינו שלם, אינו יכול להיות שלם, והכתיבה עליו היא סיזיפית ומשיבה את הכותב אל אותו מקום עצמו. "מה ידעת, ואם ידעתי, וממתי. ובכלל, מה זה הדבר הזה, לדעת?". אבל הדיבורים האלה נתפסים על ידי כמתישים וכלא הכרחיים, כאשר לפניהם ואחריהם ישנם סיפורים קצרים יפים כל כך. נדמה, שהקטעים הרפלקטיביים הללו שובצו בספר כדי להפוך ספר סיפורים טוב לממואר-סיפורים, כזה שהרפלקסיה היא ההופכת אותו מ'סתם' קובץ סיפורים טוב ל'ממואר סיפורים'. וזה, בעיניי, מיותר. ממואר דרך תמונות      התלבטתי אם לכתוב על ספר-ביכוריו של עופר ספיר, "תמיד עוד פעם אחת – החיפוש אחר חלקי העצמי," מפני שעופר היה, למשך תקופה מסוימת בצעירותנו, בן-זוג שלי, ותמונה שצילמתי אותו בשנתו, בחדר השינה שלי, מופיעה בספרו. אך אינני יכול לא להתייחס לספר שכתב בן-זוג לשעבר שלי, גם אם קשה עלי הדבר.      עופר, כיום פסיכולוג קליני ואב לילד עם בן זוגו, כתב ספר חשוף מאד על דיכאון, אך גם הרבה מעבר לכך."אף אדם אינו יודע עד שהידיעה נכפית עליו (האם כל חיי הייתי בדיכאון ולא ידעתי?). ידיעות מסוג זה הן מצד אחד תהליכיות, מצטברות, נאספות, ובו-בזמן הן מגיעות ברגע מסוים וספציפי המגדיר את 'לפני' ו'אחרי'. לעיתים אפשר לזהות נקודות בציר הזמן, אך החוויה וההכרה אינן לינאריות, אינן חד-משמעיות. הכרה בתהליכים הקשורים לעצמי תמיד מורכבת ומערבת נקודות מבט שונות, חיצוניות ופנימיות, סובייקטיביות ואף אידיוסינקרטיות. האם הדיכאון הוא 'זהות,' 'מחלה,' 'בחירה'? האם הדיכאון הוא חלק ממני, מ'העצמי' שלי, או משהו חיצוני המכביד עליו (עליי)."      הספר מורכב מפרקי התבוננות בתמונות. הוא נכתב במהלך סדנת כתיבה, שבה, מעיד עופר, "חיפשתי באקראיות בעולם את מה שאיבדתי בפנים. ההבחנה בין פנים לחוץ כבר לא הייתה ברורה (אבחנות רבות נעלמו). ייתכן שחיפשתי מרחב שבו לא איאלץ להבחין בין חוץ לפנים, אבחנה שאיבדה משמעות עבורי." בסדנה זו גילה את כוחה של הכתיבה דרך התבוננות בצילומים וכתיבה עליהם. "האפשרות להיות במגע עם המציאות הנוכחית הייתה ישירה ועמוקה אך גם מוגבלת מאוד," הוא מעיד. "פניתי למציאות העבר (צילומים, זיכרונות, נרטיבים), מציאות הנגישה לי יותר. קיוויתי שדרכה אוכל להתחבר למציאות העכשוית שבה אני חי, ואשר ברובה מנוכרת לי (ואני לה)."      הוא מתבונן בתמונה שלו עצמו ישֵׁן, בתמונת ילדות שלו עם אמו, בתמונה של יפה ירקוני, בעוד תמונת ילדות שלו ושל אמו בקרוסלה בגן ציבורי, בתמונה מביקור עם אמו בגן החיות, בתמונת מחזור מכיתה ח', בתמונות נוספות מן הילדות, בתמונה של פרויד, של ורדה רזיאל ז'קונט ואפילו בתמונה של המטפל שלו, שהופך אף הוא למושא של חקר פנימי והתייחסות. על כל אחת מן התמונות הללו הוא כותב כתיבה רב-מִשלבית, מתוחכמת, מסדר ראשון ומסדר שני ולעתים גם שלישי. הרפלקסיה, שאצל ברוך יעקובי מתוחמת בין סיפורים, ואצל אורית זמיר היא עקרון מְכונן, היא לא רק השפה והכלי שעופר משתמש בהם, למעשה היא מטרת הספר. מבעד להתבוננות בתמונות, בו עצמו ובדמויות משפחתו בהן, והכתיבה עליהן, הוא בוחן את הדיכאון, את דחף החיים ואת דחף המוות, ובסופו של דבר הרפלקסיה והכתיבה עליה נמצאות מחוררות. הוא מבין שהתהליך התרפויטי שהכתיבה מזמנת הוא חלקי. "בקריאת הספר בכללותו אני חש אינטנסיביות רעיונית ואפילו גרפית (רצף של תווים גרפיים, מעט רווחים, אותיות, מילים ומשפטים, מחשבות ורעיונות), אך גם כמיהה לשקט, להפוגה מהקולות, הפוגה מהמחשבות. שקט. כמו בשירה של יונה וולך, "שלח לי שקט" הטקסט (אני?) מבקש שקט – במילים. האם ניתן למצוא שקט באמצעות מחשבות? מילים? כתיבה?"      אבל הכותב אינו נעצר בטבען המחורר של הרפלקסיה ושל הכתיבה על אודותיה. ההיסק הזה מוסב על הטקסט ועל הכותב כאחד. "האם ניתן לומר שהטקסט שלי אינו מפנה בקשה, אינו פונה? מדוע, אם כך, הוא נכתב, מדוע הוא קיים, ולמי הוא נכתב? בסדנת הכתיבה שבמסגרתה התחלתי לכתוב, המנחה הציגה גישה שלפיה כל טקסט נכתב ספציפית לדמות כלשהי בחייו של הכותב. גישה זו מגרשת (מנסה לגשר?) על הפער (הדמיוני? הבלתי נמנע?) שבין הכותב לבין הטקסט (שניהם ישויות היפר קונקרטיות ודמיונות בה-בעת). פער שרק מרמז על החורים שבתוך הכותב לבין עצמו. ייתכן שכל מה שישנו בטקסט זה (בי) הינם פערים. אורות וצללים. גוונים של לבן."      אם כן, במהלך הכתיבה חל תהליך של זיהוי מלא בין הכותב לבין הטקסט שהוא כותב. שניהם מחוררים. שניהם פשוט מתקיימים. "האם ייתכן שטקסט לא יפנה לדמות (האם לטקסט חייב להיות נמען, פנים טקסטואלי או חוץ טקסטואלי?" הוא שואל, "האם ישנה אפשרות שהטקסט רק מבקש שיקראו אותו, ובכך יינתן לו לחיות את חייו, להתקיים (או לא לחיות את חייו). האם ייתכן שהטקסט אינו מבקש שיאהבו אותו, אפילו לא שיעריכו אותו או יטפלו בו (ובאופן מקביל, האם מטופל יכול להגיע לפגישות טיפול ולא לבקש להיות מטופל?). הספר כמו שואל: האם ניתן להיות בקשר ללא הטלת צל על האחר ומאת האחר?"      בסופו של דבר, הכותב עצמו מעיד שכתב נרטיב שאינו נרטיב, זיכרונות שאינם זיכרונות. "הכל קיים – הכל נשלל." במובן זה, בעצם העמידה על הקיום ואי הקיום של הטקסט (הכותב) הוא גם עונה לעצמו במידה מסוימת על מהו טבעו של הדיכאון. "כשאני קורא (נזכר) אני יודע: אין הסברים ואין סיבות. יש מצבים מנטליים (ורגשיים) קבועים יותר או מתחלפים. רגעי החיים הפכו לרגעי כתיבה שבעצמם השתנו לטקסטים, וכעת הפכו לאובייקט הנקרא 'ספר.' […] אף אחד לא יכול למצוא בטקסט אלא את עצמו. אף אחד לא יכול למצוא את עצמו. הצורך למצוא משהו (בשונה מהצורך להימצא) נידון לכישלון מעיקרו."      סגנון הכתיבה הזה תובעני, ומחייב קריאה שנייה ושלישית בספר כדי לעמוד על מלוא כוונתו. מטבע הדברים קטעי זיכרונות של עופר נגעו בי וריגשו אותי. אך ההתבוננות שלו ככותב וכפסיכולוג על עצמו, על חייו, על מלאכת הכתיבה ועל טבעו של הטקסט, הייתה לי קשה לקריאה ולפענוח. זה סגנון כתיבה מרוּבד מִשנים של עבודה כמטפל וכמטופל, ידע רב בתורת הנפש ובפילוסופיה של הטיפול, וככזה ודאי ידבר יותר מכל למטפלים ולבני אדם האמוּנים על חשיבה מסדר שני ודילוג בין סדר ראשון לבין סדר שני, בין חיים בתוך דבר לבין התבוננות עליו ועל ההתבוננות עליו. זה עסק לא פשוט, סוג הקריאה הזה. *      בכתיבה של שלושה ספרים יחד יש, מטבע הדברים, נטייה לתמצות ולהכללה. אך כיוון שקראתי שלושה ספרים של הוצאת 'שתיים' בזה אחר זה, אי אפשר לי שלא לכתוב עליהם יחד ולנסות להבין מהם מהו טבעו של המהלך. אלה שלושה ממוארים, כול אחד מהם כתוב בטכניקות כתיבה שונות ובהשקה לז'אנרים שונים, ועושה שימוש ברפלקסיה באופן שונה. אך כולם כתובים מתוך עמדה רפלקטיבית, ואני תוהה האם כתיבה כזו היא הכרחית לשלושתם, מה מקומה בדור הזה, והאם אין היא ממצה את עצמה במהירות. אין לי תשובה ודאית לכך. אני יכול רק להעיד שאישית, המנגנון הרפלקטיבי אינו מספק אותי כקורא. אני זקוק לסיפור. אני רוצה לטבוע בסיפור, להיסחף בו, מבלי לשמוע כל העת את קול המספר מאחוריי ברפלקסיה על עצמו, על חייו ועל כתיבתו. זה מייגע אותי, תובע ממני כוחות נפש ומחשבה במקום לענג אותי, משאיר אותי בעמדת המתבונן מן הצד, תחת אשר אוכל להפליג בעולמו של הסיפור או של הספר. מידת הדומיננטיות של רכיב הרפלקסיה בספרים הללו נדמית כמגמה מכוונת, מתוך התכוונות, ואינני משוכנע בברכה היתרה שמביא הדבר לספרות, לכותבים ולכותבוקרא עוד >>

]]> 77e8812651abc5216ef82d77565a5585 https://isheinfeld.com/?p=41988 Mon, 09 Jun 2025 10:12:43 +0200 אילן שיינפלד תשוקתי אמונתי מירה קדוש, פותחת, הוצאת שופרא לספרות יפה, 171 עמודים, 79 שקלים.      ספרה החדש של מירה קדוש, "פותקרא עוד >>

]]> 5f7e74ac87cfb602e3606e2b2d0acee2 https://isheinfeld.com/?p=41982 Sat, 07 Jun 2025 17:11:00 +0200 חֶברה מתפרקת. יומן מלחמה (202)      במבט ממרחק כנראה קל יותר לראות את זה מאשר בבית.קרא עוד >>

]]> 9bcf4fd40483c49da6ec0f4ed2581ef0 https://isheinfeld.com/?p=41963 Tue, 27 May 2025 06:33:52 +0200 איש לא יגזול מאתנו את חירותנו.(יומן מלחמה 200)      בשבוע שעבר נחתה בתיבת האי-מייל שלי הודעה מזעזעת, מאיגוד להט"ב ברשויות המקומיות. וזה היה תוכנה:      "שלום רב לכל הספקים והספקיות המאושרות של המשרד לשוויון חברתי, אנחנו כותבים לכםן בכובע של איגוד להט"ב ברשויות המקומיות – בשמםן של מנהלי.ות התחום ברחבי הארץ. לאורך שלוש השנים האחרונות, זכינו לעבוד יחד אתכם במסגרת הקול הקורא של המשרד לשוויון חברתי למען קידום הקהילה הגאה ברשויות המקומיות. הדרך שעשינו יחד – ההכשרות, היוזמות, ההפקות והליווי – הייתה לא רק מקצועית, אלא גם משמעותית עבורנו ועבור הקהילות הגאות המקומיות.      "מתוך המחויבות הזאת אנחנו מבקשיםות לעדכן אתכםן כי ההארכה הנוכחית, ולפי המשרד לשוויון חברתי – האחרונה, צפויה להסתיים בתאריך 30.06.2025. כרגע, לצערנו, אין ודאות לגבי המשך התקצוב או יציאתו של קול קורא חדש. יתרה מכך – העיתוי הנוכחי, כ-30 ימים עסקים לסיום ההסכם – מעיד על כך שככה הנראה גם לו יצא קול קורא בשבוע הבא – לא תהיה רציפות תקציבית ב-01.07.      "אנחנו יודעיםות שסיום התוכנית הזו ישפיע עליכםן רק במובן הכלכלי, אלא גם כחלק מהמחויבות שלכםן לקידום הקהילה לעבר שוויון, חופש וסובלנות, ולכן חשוב לנו לתת לכםן התראה מראש. אם יהיו עדכונים בהמשך – נדאג לעדכן, ואנחנו מקוויםות גם להמשיך לעבוד יחד במסגרת עתידית שתתאפשר.      "אנחנו רוציםות גם לשתף אתכםן אישית כי בהיעדר פתרון מרביתנו נוזמן בקרוב לשימוע לפני פיטורין, וחודש הגאווה יהפוך עבורנו לתקופת ההודעה המוקדמת לפני סיום העסקה. היות שהשותפות בתוך הקהילה הגאה מתפרסת בעינינו מיד אל מעבר למחוזות הפרנסה – מצאנו לנכון לשתף אתכם בהתפתחויות בשקיפות מלאה, מתוך הערכה לשותפות המקצועית והערכית בינינו.     "אנחנו זמיניםות לשמוע מחשבות – מול הרכז.ת שאתםן רגיליםות לתקשר איתה או מול האיגוד במייל חוזר.      תודה על הדרך, ומקוויםות למצוא אתכםן לצידנו גם בשלבים הבאים שלה."      מיד כתבתי לכותבי/ות ההודעה, שעלינו לפתוח מיד בקמפיין ציבורי נגד רוע הגזרה. הם עוד לא ענו לי, ואז התבשרנו מכלי התקשורת, כי מישהו במשרד לשוויון חברתי הודיע לכל רכזי הלהט"ב בשלטון המקומי, שעליהם להסיר מיד כל לוגו של המשרד מפעילויות גאווה המתוקצבות על ידיו. השרה מאי גולן הכחישה את הדברים, אך אז נודע כי רק חצי מיליון ₪ מתוך תקציב של עשרים ושלושה מיליון ₪ המיועד לקהילה אכן יגיע אליה בפועל.      קיצוץ תקציבי הקהילה הגאה במשרד לשוויון חברתי יפגע אנושות בקבוצות וביחידים. הוא יגרום לעצירת פעילות להט"בית במרבית הרשויות בישראל, לסגירת שעריהם של מוסדות קהילתיים ושל קבוצות טיפוליות, ויביא לפגיעה במצבם החברתי, הכלכלי והרגשי של בני ובנות הקהילה. מעשה זה הוא מעשה בלתי מוסרי, המסמן את בני ובנות הקהילה הגאה כבלתי זכאים לשוויון זכויות ו/או לזכויות כלשהן מן המדינה.     זוהי נסיגה רבת אסון מכל מה שהצליחה הקהילה להשיג בעשרות שנים של מאבק ציבורי ופרלמנטרי. היא מסמנת את בני ובנות הקהילה לא רק כמטרה לאפליה, אלא גם כמטרה לפגיעה. דווקא בעת שבה ממילא התגברו התקיפות האלימות המאורגנות של בני ובנות הקהילה במרחב הציבורי, בא המשרד לשוויון חברתי, מסמן את הקהילה כמטרה לפגיעה וגם מדגים אותה בשלילת תקציבים והכרה ציבורית.      אבל אנחנו, בני ובנות הקהילה הגאה בישראל, חזקים יותר מן המשטר שהשליט כאן בנימין נתניהו, הנאשם במרמה ובניגוד עניינים. אנחנו חזקים יותר מכל זרוע משטרית המנסה לפגוע בנו. מאז תחילת המאבק שלנו על שוויון זכויות, אי שם בשנות השבעים של המאה הקודמת, ידענו להגן על עצמנו ולבנות רשת תמיכה קהילתית מסועפת ומפוארת. כשתקפו אותנו בשנות השמונים בגן העצמאות הקמנו משמר גאה, כשזרקו אותנו מהבית על רקע הנטייה המינית הקמנו את 'בית דרור' ואת איגי, כשהפלו אותנו בחוק הפונדקאות תיקן נציגנו בכנסת, חה"כ לשעבר ניצן הורביץ, את החוק. נאבקנו באפליה בכל מקום ובכל דרך, בבתי המשפט ובכנסת, ברחובות ובמצעדים. כך נמשיך לעשות, כדי להבטיח לעצמנו מרחב קיום מכיל, אפשרי.      זו הרוח העומדת מאחורֵי החלטתי לערוך ולהוציא לאור את גיליון ההתנגדות השמונה עשר למשטר נתניהו, גיליון 'גאים להציג 2025'. בלב הגיליון עומד חזון קהילה מעודכן. בשנת 2000 כתבתי את חזון הקהילה הגאה לשנות האלפיים, מכוחו הונעו תהליכים רבים בקהילה. כעת העמדתי לעיני רוחי את שנת 2030, ואני קורא בגיליון להקמת גופים ומוסדות קהילתיים שיעצבו לנו מרחב בטוח, ובהם בית כנסת גאה, קרן תמיכה בא.נשים מן הקשת הטרנסית ועוד.      הגיליון נמצא כעת בקמפיין מימון המונים, נותרו רק עוד 4 ימים וחסרים עוד 4124 ₪ כדי להפיקו דיגיטלית, ועוד סכום כפול מזה כדי להדפיסו ולהפיצו במצעדי הגאווה השונים. אשמח אם תרצו להיכנס ולתמוך בו כאן – https://beactive.co.il/project/84684 *אשמח לשיתופים,* תודה, אילןקרא עוד >>

]]> b77694b0137bf3043015eccea7ba6cd0 https://isheinfeld.com/?p=41960 Tue, 27 May 2025 06:32:32 +0200 ואם לא מחר אז מחרתיים.יומן מלחמה (199)      היום זה היוםקרא עוד >>

]]>