אילן שיינפלד

תשוקתי אמונתי

מירה קדוש, פותחת, הוצאת שופרא לספרות יפה, 171 עמודים, 79 שקלים.

     ספרה החדש של מירה קדוש, "פותחת", הוא ספר שירה מופלא של משוררת גדולה. זהו ספר מסע מן האחרוּת אל העצמיות, מן הפירוק, הניכור והפירוד אל האחדות, מן הגופני אל הרוחני, מן הארוס אל האמונה. אמנם, אני עורכו ומוציאו לאור, אך זוהי לי זכות וגם חובה לכתוב עליו, לחשוף את שירתה של מירה ברבים, ואגב כך גם לתאר את אופן עריכתו בידיי.

שירה קוראת תיגר

     הספר נפתח בשלושה שירים, שכל אחד מהם מכין את הקורא לחוויה הצפויה לו בקריאת הספר הזה, ונותן בידיו מפתחות להבנתו. הראשון הוא השיר "פותחת", על שמו קרוי הקובץ כולו. זהו שיר הזמנה ארוטי ומתגרה לקורא המציצן, המבטיח לו "שִׁירָה פּוֹתַחַת רַגְלַיִם./ פּוֹשֶׁטֶת תַּחְתּוֹנִים, מְפַשֶּׂקֶת יְרֵכַיִם." השיר אחריו, "גֵּנים של הרי האטלס", מרחיב את ההתגרות הזאת ושם אותה בהקשר תרבותי: "וְאִי אֶפְשָׁר עוֹד לְאַלֵּף בִּי כְּלוּם/ בּוֹעֶטֶת, לֹא מֻרְכֶּנֶת,/ טוֹוָה מֵהַמּוֹשְׁכוֹת בִּיקִינִי/ שֶׁיָּצִיץ הַכֹּל מִתּוֹךְ הַשְּׁאוֹל.// גֵּנִים מֵהָרֵי הָאַטְלָס/ לֹא מִתְנַצְּלִים, לֹא נֶחְבָּאִים,/ קוֹרְצִים בִּמְשׁוּבָה לְשֶׁקְסְפִּיר/ עוֹשִׂים אוֹתִי תְּחִיַּת מֵתִים." שיר זה מבהיר שהארוס משמש כאן לא להתגרות סתמית, אלא להתגרות תרבותית, לעיגון זהותה של המחברת, כבת הרי האטלס, וכשווה בין שווים, בתוך תרבות המערב. זה מובן מן השורות הבאות: "וּכְשֶׁהַכֹּל מַבְאִישׁ/ מִבַּעֲרוּת, מִגִּזְעָנוּת/ מִמָּה אוֹמְרִים, מִמִּתְחַסְּדִים,// אֲנִי זְקוּפָה, קוֹרֵאת בְּקוֹל/ בַּכִּכָּרוֹת, בְּרֹאשׁ חוּצוֹת/ אֶל הֶהָרִים, מִזֶה דּוֹרוֹת/ גֵּנִים מִן הָאַטְלָס – "קָדוֹשׁ," "קָדוֹשׁ," "קָדוֹשׁ!".

     מיד אחרי כן, בשיר השלישי הפותח את הקובץ, "נראות", מובעת המשאלה של המחברת להתייחד, להיראות לא כמסמנת קבוצה, עדה או מגדר, אלא כאדם לעצמה:  "רְאֵה אוֹתִי,/ אַל תִּרְחַק.// אַל תְּהַפְּכֵנִי כֶּתֶם בֵּין הָמוֹן/ מֻשְׁחָר, מֻלְבָּן אוֹ מָאֳדָם/ חֲסַר פָּנִים.// רְאֵה אוֹתִי אַחַת,/ לֹא בֵּין אַלְמוֹנִים./ אַל תְּסַמֵּן רַבִּים.// כַּמָּה עַוְלוֹת נַעֲשׂוּ/ בְּשֵׁם 'הָהֵם' אוֹ  הָ'אֲנַחְנוּ',/ בְּשֵׁם הַהַכְלָלָה, הַהַשְׁתָּקָה,/ בְּהֶעְדֵּר הַשֵּׁם, בְּאָנוֹנִימִיּוּת/ מִסְפָּר, בַּאֲפֵלַת הַזָּר.// לֵךְ אֶל הַיָּחִיד, אֶל הַיְחִידָה,/ אֶל הָאַתְּ, אֶל הָאַתָּה." לכאורה, השיר מביע את היפוכו של השיר הקודם. בקודמו המחברת מבקשת לייצג עדה, ואילו כאן היא מייצגת רק את עצמה. אך למעשה מדובר בהשלמה בין דברים, ובהתוויית הזהירות הראויה בהתייחסות לאדם, גם כאשר הוא מדבר בשם דור או קבוצה.

     מכאן ואילך נפרש הספר בשישה פרקי שיר, שכל אחד מהם עובד עם הארוס באופן אחר. הפרק "היה לי נכון ללכת אל הגוף" מבטא את התשוקה לאהוב. אך כיוון שהוא כתוב בגוף ראשון הוא נקרא גם כתשוקה לקורא. מכוח השימוש בגוף ראשון הקורא חש כמי שמצוי בסיטואציה הארוטית יחד עם המחברת. זהו פרק שיר ארוטי מאד, מפורט, מרטיט בחושניות שלו. אך כבר כאן מבצבצת מבעד לתיאור האירוטי שאיפה למשהו שמעבר לגוף. כך, למשל, בשיר "שׂיער": "חָפַנְתִּי שְׂעָרְךָ בְּכַף יָדִי/ מָלֵא, סָבוּךְ וְרַךְ/ וְנִצַּת אָפֹר בּוֹ,// וְהָיוּ לִי שָׁרָשָׁיו בַּהֲמוֹנָיו/ דֶּרֶךְ אֶל נִשְׁמַת הַדְּבָרִים/ הַמְרַחֶפֶת בְּךָ עַל פְּנֵי תְּהוֹם." בפרק זה יש חילופי תפקידים מתמידים ומרתקים בין הדוברת בשירים לבין אהובה. מצד אחד היא מתארת את עצמה כמכשפה, "מְלַחְשֶׁשֶׁת מַאגְיָה שְׁחֹרָה/ מְעַרְבֶּלֶת דְּוָדִים/ שִׁקּוּי אֲהָבִים/ רוֹקֶדֶת רִקּוּדֵי גְּשָׁמִים." מצד שני היא מבטאת היזדקקות לאהוב לעתים עד כדי תלות בו לשם מימושה המלאה של חווית האהבה: "קַח אוֹתִי אֶל הַחַיָּה/ אֶנְקֹב תְּהוֹם בִּילָלָה/ בְּקוֹלוֹת שֶׁל נְהָמָה/ בִּטְפָרִים מְחֻדָּדִים/ אֶשְׂרֹט סְדִינִים/ וְאָז אוֹתְךָ." חילופי התפקידים הללו כרוכים גם ביחסים של כניעות מדומה, המתהפכת לפראיות: "הֲפֹךְ דְּכֹלָּא בִּי/ צִפּוֹר שִׁיר, דּוֹרֵס לֵילִי,/ כְּתַב הָאֵל עַל פְּנֵי עוֹרִי,/ חַיַּת מַחְמָד כְּנוּעַת אָדוֹן/ כְּיָגוּאָר מוֹדֶדֶת צְעָדַי לִתְקֹף." כך גם בשיר "סאדו מאזו": "שֶׁאֶהְיֶה צָדָה וְנִצּוֹדָה,/ שֶׁאֶנְשֹׁךְ, שֶׁאֶלָּפֵת,/ שֶׁאֶקָּשֵׁר בַּחֲבָלִים/ בִּמְאוּרָה שֶׁל דְּרָקוֹנִים/ הַמְשַׁלְּחִים בִּי אֵשׁ/ שֶׁיּוֹצֵאת מִדַּעְתִּי."

     משחקי התפקידים הללו, יחסי הכניעות, הפגיעוּת והעוצמה, מהדהדים בהם, ולא במקרה, את שיריה של יונה וולך. מירה קדוש מכירה היטב את השירה העברית בכלל, ואת השירה הנשית בפרט, עושה שימוש מושכל במסורת השירה שקדמה לה, ומתעלה עליה בעוצמת הסערה החושית והחושנית שהיא מבטאת בשירתה. אם כמכשפה ואם כמשוגעת, אם כצוענייה ואם כחיית אישה, אם כערפדית ואם כאישה ערביה, היא מסתחררת כאן במשחק מדהים של מסכות, הבא לבטא את עומק תשוקתה.

לא אבק אהבה

     פרק השיר השני, "התיתכן אהבה", מעלה שאלות על טיבעה של הארוטיקה כחלק מיחסי אהבה. זהו פרק שיר שיש בו הרבה השתוקקות לאהוב, כאילו הוא תמיד חסר, והיא אינה מלאה בו. הדוברת שואלת האם אפשר "לִהְיוֹת מֻנָּח בְּלֵב אַחֵר,/ לִהְיוֹת נִסְתָּר,/ לְהֵחָבֵא בֵּין חֲדָרָיו […]// וּלְקַוּוֹת// שֶׁשָּׁם תַּשִּׁיל קְלִפָּה,/ תַּעֲמִיק שֹׁרֶשׁ דַּק מִדַּק/ שֶׁיִּינַק מִתּוֹךְ לְשַׁד/ וְיִתְעַבֵּר בֵּין מִקְצָבָיו." והאם ניתן "שֶׁתַּעֲטֶה אֶת זֶה הַלֵּב/ כְּבַיִת, כְּאוּלָם רָחָב,/ כְּדַעַת הָאָהוּב/ מִתּוֹךְ קְרָבָיו." כלומר, האם הארוס יכול להפוך ממשחק של ציד וניצוד למקום של היכרות אינטימית, של היחברות עד כדי מזיגה. היא תוהה, האם תוכל לשרות עם אהוב אחד במערכת יחסים מתמדת, או שהתשוקה, ההשתוקקות ואז המימוש הארוטי יהפכו לה מבית אהבה לכלא, שתתבע ממנו שחרור: "וּמָה אָז כְּשֶׁאַרְכִּין רֹאשִׁי,/ כְּשֶׁאַרְכִּין לִבִּי,/ כְּשֶׁאֵרָטֵב בְּפִי, הַאִם/ אֲהַלֵּךְ חֲרִישִׁית כְּנִכְלֶמֶת// אוֹ פֶּרֶץ שִׁחְרוּר עוֹד/ יִבְעַט בַּחֲשַׁאי/ כְּפֶרֶא קָשׁוּר/ הַשּׁוֹאֵף לַמֶּרְחָב." סופו של דבר, שבפרק זה היא מגיעה למסקנה שהתשוקה כשלעצמה אין בה די כדי לכונן יחסים של אהבה. יתר על כן, שאולי עוצמת התשוקה, שהובעה בשירי הספר עד כה, מכלה אותה מתוך עצמה. כך בשיר "אותו החומר": "קֹרַצְנוּ מֵאוֹתוֹ הַחֹמֶר./ לֹא אֲבַק כּוֹכָבִים,/ לֹא אָבָק אַהֲבָה.// אָבָק דַּהֲרַת הַסּוּסִים אֶל הַחֹפֶשׁ/ בָּא אֶל דָּמֵנוּ חַם וְסָמִיךְ,/ פּוֹרֵץ בְּהֶבְזֵקֵי זָהָב מִגַּעַשׁ אֲדָמָה […]// הַיָּם גָּעַשׁ מַה שֶּׁעָבַר דַּרְכֵּנוּ, מַה שֶּׁנִּשְׁאַר,/ סְפִינַת רְפָאִים שֶׁנִּזְנְחָה.// קֹרַצְנוּ מֵאוֹתוֹ הַחֹמֶר/ הַמִּתְלַקֵּחַ עַד לְהִתְכַּלּוּת,/ לֹא מוֹתִיר פְּרֻדַּת בְּדָיָה."

     הפיכחון הזה מכוחו של הארוס כמכונן יחסי אהבה מובע באופן חד ומר בשיר "אלכוהול": "לְעוֹלָם לֹא אֲקַבֵּל מִמְּךָ/ אֶת פַּשְׁטוּת הָאַהֲבָה,/ וּבְכָל זֹאת אֲנִי נִשְׁאֶרֶת, // כְּמוֹ שִׁכּוֹר זָנוּחַ,/ שׁוֹתָה שְׁקָרִים לְשָׁכְרָה/ כְּדֵי שֶׁלֹּא אֵדַע/ אֶת הַשְּׁפִיּוּת הַבְּהִירָה/ הַמַּכָּה סַנְוֵרִים/ הַיּוֹצְאִים מִן הַמְּעָרָה." כך באופנים אחרים גם בשירים "חוש דק", "התיתכן אהבה" ו"אופליה", שם היא אומרת במפורש: "רֹאשׁ אָהוּב כְּבָר לֹא יָנוּחַ עַל שָׁדֵךְ." לא בכדי מסתיים פרק שיר זה בשיר "בית", המבקש "מִמַּה שֶּׁנִּשְׁאַר/ רָצִיתִי לַעֲשׂוֹת מָקוֹם// לִקְבֹּעַ מַסָּד וּדְפָנוֹת וּמְזוּזָה."

אבדן הבית

     פרק השיר השלישי, "חתך", מנסה להבין לאן נעלמה תחושת הבית של הדוברת בשירים. מדוע הזדקקה לארוטיקה כה פרועה כדי לייסד לה בית בתוכה, ואז גילתה כי אינה יכולה לשמש כחומרי בניין לבית של אהבה. הפרק הזה מבקש לאתר את הבית שאבד בילדותה, ומגלה דבר מר מאד. שלמעשה, הדוברת בשירים דחתה מעליה את התרבות והמורשת שהוריה באו מהם, וכך איבדה את תחושת ביתה. השיר "בלדה לאבא" קורע את לבי כל אימת שאני קורא בו: "נוֹלַדְתִּי אֲטוּמָה אֵלֶיךָ,/ אֶל הַמָּקוֹם מִמֶּנּוּ בָּאתָ// לִמְשׁוּבַת יַלְדוּת,/ לְהָרֵי הָאַשְׁפָּה// שָׁם חִפַּשְׂתָּ מְצִיאוֹת,/ אוֹצָרוֹת, מַטְבְּעוֹת,/ כְּשֶׁיָּשַׁנְתָּ חָבוּק בְּאַחֲוָה.// לֹא הִקְשַׁבְתִּי לַסִּפּוּרִים שֶׁלְּךָ./ לֹא אֵדַע לְעוֹלָם/ עֲרָבִית יְהוּדִית מִתְנַגֶּנֶת/ בָּהּ נִכְתֶּבֶת סִפְרוּת יָפָה […] וּמַה לִּי וּלְךָ, צִיּוֹנִי מְיַבֵּב, מְסֹרַב עֲלִיָּה,/ נִתְפָּס וּמֻכֶּה וְנִכְלָא,/ נִצָּל מִפּוֹגְרוֹם בְּאֻגְ'דָּה,/ חוֹזֵר לְקָזַבְּלַנְקָה לַסַּנְדְּלָרִיָּה,/ נֶעֱמָד שָׁם נִרְעָד,/ שָׁר חָנוּק אֶת 'הַתִּקְוָה',/ וּפוֹעֲלֵי הַדְּחָק תּוֹהִים/ שֶׁמָּא יָצָאתָ מִדַּעְתְּךָ.// אָז מַה לִּי וּלְךָ, אַבָּא מָרוֹקָאִי/ נוֹטֵר וְשׁוֹטֵר, מִי אַתָּה/ שֶׁאֶתְנַצֵּל עַל קִיּוּמִי מִמּוֹצָאֲךָ/ שֶׁאֲסֻמָּן לֹא שַׁיֶּכֶת לָאֶתוֹס,/ אֵיפֹה אַתָּה וְסִפּוּרֵי הַגְּבוּרָה?". עוצמת הניכור והכאב כאן היא איומה. אבל אז באה החרטה, ובקשת הסליחה: "אֵיךְ, אֵיךְ נֶאֱטַמְתִּי/ בְּקֹר נֶפֶשׁ מַקְפִּיא, הוֹ אָבִי,/ לַסִּפּוּר שֶׁלְּךָ."

     הבריחה מן האב, משלטון האב ומתרבות ההורים, הפכה לדוברת בשירים אלה לדרך חיים. חיים של בריחה. השיר "אוטוביוגרפיה" ממש אומר זאת: "לִבְרֹחַ לָמַדְתִּי מֻקְדָּם,/ מִן הָרֶחֶם יָצָאתִי יוֹדַעַת./ לֹא צָרִיךְ לָזֶה שָׂפָה, אוֹ מַעֲשִׂים,/ לֹא רִיצַת רַגְלַיִם יְחֵפוֹת./ אֶפְשָׁר לָסֶגֶת פְּנִימָה,/ לְהִתְכַּנֵּס עֲמֻקּוֹת." הבריחה היא לא רק מן המורשת המשפחתית, אלא מדמויות מן החוץ, ההופך מאיים ודוחק ונוגש לילדה שהייתה: "אֲבָל יֵשׁ בְּרִיחוֹת מְאַתְגְּרוֹת./ מִטּוֹרְפִים דְּמוּיֵי אָדָם./ מוֹרָה לְבָּלֶט מְצַקְצֶקֶת בִּלְשׁוֹנָהּ/ עַל מִשְׁמַנֵּי פָּעוֹטָה, אוֹ/ מוֹכֵר בְּמַכֹּלֶת שְׁכוּנָתִית/ דּוֹחֵק לַפִּנָּה יַלְדָּה/ בַּת שֵׁשׁ-שֶׁבַע// וְהָרֵיחוֹת, וְהַנְּגִיעוֹת, וְהַבְּחִילוֹת,/ וְהַקְּרִיסָה לָאַפְלוּלִית שֶׁאִישׁ לֹא גִּלָּה."

     בבריחה הזאת מבקשת הדוברת לתפוס שליטה על חייה, אבל בסופו של דבר מגלה שהשליטה אינה דרך נכונה לחיות בה. עם זאת, יש בבריחה הזאת גם חסד, מפני שגילתה במהלכה את עולם הספרים, הספרות והכתיבה.

אין ניחומים במילים

     שירי הפרק הרביעי בספר, "מלאכת הכתיבה, או: לכלוכית בהפרעה," עוסקים בדיוק בזה, במלאכת הכתיבה. השיר "לכלוכית בהפרעה", למשל, מתאר את כניסתה ללימודי הספרות באוניברסיטה ואת היחס שזכתה לו שם: "בְּשִׂמְלָה קֵיצִית חֲשׂוּפָה,/ צֶבַע הַמּוֹקָה שֶׁל גּוּפֵךְ/ לוֹהֵב לְאוֹר הַמְּנוֹרָה,/ הָיִית אַךְ לְרֶגַע הַהִיא מֵהָאַגָּדָה […]// דִּבַּרְתְּ בְּיַדְעָנוּת/ שֶׁלֹּא הִסְתִּירָה מְבוּכָה/ בָּאת לָהֶם זַן נָדִיר/ שֶׁל פְּרוֹבִינְצְיַת הַפְתָּעָה.// וְהָיִית לָהֶם יָפָה/ בְּשִׁפְעַת תַּלְתַּלֵּי זָהָב,/ בְּשָׁדַיִם עֲגֻלִּים, לְחוּצִים/ אֶל בַּד מֻדְפָּס,/ פְּרָחִים מִתְפַּתְּלִים,/ בֻּבָּה קְרֶאוֹלִית שְׁחַמְחַמָּה.// וְהָיִית זָרָה לָהֶם,/ חַיַּת פֶּרֶא אֲצִילָה,/ זוֹנַת מִלִּים חַסְרַת שְׁלִיטָה,/ מִתְיַשֶּׁבֶת אֵיבָרִים זְקוּרִים,/ נַעֲרַת לִוּוּי עַל עַמּוּדֵי/ סִימַן קְרִיאָה." 'סימן קריאה' אינו רק דימוי לעמודי הריקוד של חשפנית. הוא גם שמו של כתב העת הכי יוקרתי לספרות, שראה אור בחוג לספרות של אוניברסיטת תל אביב. למעשה, היא מדברת כאן על היחס עליה מצד מוריה באוניברסיטה, שראו את גופה ואת יופייה, אך מבעד לשיריה ביקשו את נשיותה ולא את מהותה: "רוֹאִים לָךְ, וְאַתְּ נוֹתֶנֶת./ פּוֹעֶרֶת,/ כּוֹתֶבֶת שֶׁיִּרְאוּ.// וְהֵם אוֹרְבִים,/ מְפַשְׁפְּשִׁים, פּוֹשְׁטִים/ בְּעֵינַיִם רְעֵבוֹת/ לָגַעַת, לָדַעַת,/ לִתְפֹּס בָּךְ בַּעֲלוּת."

     ראו איך שיר זה מתכתב עם השירים הפותחים את הספר. איך מתהפכת כאן המשאלה המובעת בתחילתו, שהקורא יידע את הדוברת מבעד לשירים. הנה, כאן היפוכו של דבר. כאן המיאוס מתחושת הבעלות שחווים מי שקוראים את שירתה. ומיאוס זה מוסב לא רק על סובביה אלא גם על עצמה, בכינוי עצמה "לכלוכית בהפרעה."

     בהמשך הפרק כותבת הדוברת על מלאכת השירה. היא מבהירה מיד כי כל מה שניסתה לעשות עד כה בשיריה הוא משחק עם גבולות, דרכו ביקשה להגיע אל מהות הקיום, אל עומק הזהות, מבעד למיניות: "נְגִיעַת יָד מְהַסֶּסֶת/ נֵעוֹרָה לֶאֱסֹף/ מִגַּעַשׁ שְׁפִיּוּת מִתְנַפֶּצֶת,// מִגְּבוּל מִתְפָּרֵץ/ בֵּין תַּדְמִית לְטֵרוּף// וְאַחַר כָּךְ כּוֹתֶבֶת/ אֶת הַגּוּף, אֶת הַדַּעַת/ וּמִבַּעַד לַבַּעַד." זאת, כדי ששירתה תקנה לה את מקומה בעולם ותרגיע את נפשה. אבל בשיר "גולם" היא מגלה איך השירה קמה על יוצרתה: "חָשַׁבְתִּי שֶׁתְּפַלֵּס לִי  דֶּרֶךְ בֶּהָמוֹן,/ שֶׁתְּהַסֶּה אֶת הַשֵּׁדִים הַמְכֻנָּפִים/ הַמִּתְרוֹצְצִים וּמְרוֹצְצִים בִּי,/ שֶׁאֲשַׁעְבֵּד אוֹתְךָ כִּרְצוֹנִי/ לִרְצוֹנִי, לְגַחֲמוֹתַי.// […] שֶׁעָשִׂיתִי גֹּלֶם שִׁיר/ מִטִּיט נְהָרוֹת, שְׁאוֹל מַחֲשָׁבוֹת/ שֶׁהִתְעַלַּסְתִּי אִתּוֹ אֳהָבִים/ בְּאֵין רוֹאִים.// וְלֹא שִׁעַרְתִּי/ שֶׁתְּבַקֵּשׁ חַיִּים מִבִּלְעָדַי,/ תִּרְאֶה תּוֹכִי וְתִמְרֹד בִּי,/ כְּמוֹ הָיִיתִי רַק צִנּוֹר לְקִיּוּמְךָ/ שׁוֹפַר קוֹלְךָ הַנֶּאֱלָם." יתר על כן, גולם השיר שיצרה מרחיק מעבר לגבולות, שהיא עצמה אינה יכולה לעברם: "גֹּלֶם הַשִּׁיר קָם עַל יוֹצְרוֹ/ מִתְנוֹעֵעַ לְבַדּוֹ בָּעוֹלָם,/ מַפְנֶה גַּבּוֹ וּמִתְנַכֵּר,/ מִתְפָּרֵעַ חוּצוֹת,//הוֹלֵךְ וּמִתְרַחֵק מֵאֲחוֹרֵי הָרִים/ שֶׁלֹּא אוּכַל לַחֲצוֹת."

     השירה כרוכה "בַּצִּפִּיָּה שֶׁמַּשֶּׁהוּ יַפְשִׁיל עַצְמוֹ/ וְאוּכַל לְהָצִיץ בּוֹ בְּלִי לְהִפָּגַע." היא מבקשת "לִלְכֹּד אֶת הָאוֹר, אֶת שִׁכְבוֹת הָאֲוִיר הַמִּתְעַנְּנוֹת,/ אֶת מַה שֶּׁנִּצְבַּע בֵּינֵיהֶן,/ מִתְקַשֵּׁט בְּחָפְזָה בַּשּׁוּלַיִם." אבל כדי להגיע לטוהרתה, למדרגתה האצילה ביותר, היא כרוכה לא בריבוי מלים אלא דווקא בהתמסרות ובהשתתקות אל מול העולם: "כִּמְעַט שָׁכַחְתִּי שֶׁאֶפְשָׁר/ לָתֵת אוֹתִי/ מְרֻקֶּנֶת מִמַּחֲשָׁבָה,/ מִתְמַסֶּרֶת,// לֹא לִכְתֹּב,/ לֹא לָתֵת מִלִּים בַּנַּעֲשֶׂה." השירה היא המקום לחוות את יופיים של הדברים הפשוטים, והיא גם המקום שבו המלים מבקשות לדחוק את הבדידות הקיומית שחשה המשוררת: "עַל הַדְּבָרִים הַפְּשׁוּטִים/ שֶׁאֵינָם זְקוּקִים לָנוּ./ הֵם לְעַצְמָם בְּיִפְעָתָם.// רַק אָנוּ, בְּחֶרְדַּת קִיּוּמֵנוּ הַנָּשִׁיר,/ מְחַפְּשִׂים לָהֶם הַגְדָּרָה/ כְּדֵי לַחֲמֹק מֵעָצְמַת בְּדִידוּתֵנוּ." בסופו של דבר, השירה היא המקום שבו היד מבקשת על נפשה: "כִּי זוֹ הַמְּלָאכָה –// וְהַחֶנְוָנִי מַקִּיף/ וְהַפִּנְקָס פָּתוּחַ/ וְהַיָּד כּוֹתֶבֶת/ וּמְבַקֶּשֶׁת עַל נַפְשָׁהּ."

     במידה מסוימת, התבררות היחס של הדוברת לכתיבה מהדהדת את התבררות יחסה לארוס ולארוטיקה. בשתיהן היא תולה תקוות גדולות, שייחדו אותה כאדם, שיעניקו לה אהבה וחופש ומימוש עצמי, ומשתיהן, במידה מסוימת, היא נכזבת. בשיר "ניחומים" היא מבטאת זאת במפורש: "אֵין נִחוּמִים בַּמִּלִּים. אֵין בָּהֶן/ לְהַשְׁקִיט מַה שֶּׁדּוֹרֵךְ אֵימָה/ בְּרִקְמַת בְּשָׂרְךָ,/ בְּקִירוֹת גּוּפְךָ,/ בָּאֵין מוֹצָא שֶׁל עַצְמְךָ,// אוֹ לְחַזֵּק מַה שֶּׁרוֹפֵף/ וְדוֹעֵךְ אֶל דְּמָמָה." זו גם הנקודה שבה היא פונה מן הארוס ומן הכתיבה אל שתי אפשרויות מפלט אחרות מעצמה – המולדת, והאמונה באל.

האימה המשתקת – והאמונה באל

     פרק השיר "מולדת" מוציא את הדוברת אל החוץ, אל העולם, אל ארץ ישראל. אבל החוץ מתברר כמעט מיד כמאיים: "בַּמָּקוֹם שֶׁהַפַּחַד הוֹפֵךְ אִידֵאוֹלוֹגְיָה/ נִמְצָצִים שְׁיָרֵי הַנְּחָלִים/ וּמַשֶּׁהוּ חָרֵב וּמַשְׁמִים/ רוֹאֶה עַצְמוֹ// כְּחֶמְדָּה מוּאֶרֶת,/ כְּמוֹ אֵימָה מְשַׁתֶּקֶת/ מִתְמַקַּחַת צִדּוּק." בשירים אלה מהדהדת כמובן המציאות הישראלית שאחרי ה 7/10. כך בשיר "מה לך," בשורות כמו: "אָנָה תָּבוֹאִי רֶדֶת לַיִל/ וְאֵין מִסְתּוֹר מִן הַפְּחָדִים,/ מִבְּכִי הַתִּינוֹקוֹת,/ מֵרַעַשׁ הָרוּחוֹת/ הַמְהַלְּכוֹת בֵּין הָעִיִּים." כך גם בשיר "זיכרון": "זִכְרִי אוֹתָהּ, זִכְרִי/ כָּל שָׁעָה וְשָׁעָה שֶׁל רְוָחָה,// רַק כָּךְ תּוּכְלִי לָשֵׂאת/ אֶת כֹּבֶד צַעֲקַת אַחְיוֹתַיִךְ וְאַחַיִךְ/ בַּשָּׁעָה הַזֹּאת."

     הדוברת בשירים אינה מוצאת את מקומה במולדת הזאת. היא כותבת "הוֹי כִּנֶּרֶת,/ צִיּוֹן הֲלֹא תִשְׁאֲלִי,/ כֻּלֵּךְ זָהָב.// וַאֲנִי, יְלִידַת קָטָמוֹנִים,/ מִתְנוֹדֶדֶת תָּדִיר/ כִּפְלִיטַת אֳנִיָּה,// כְּיַלְדָּה שֶׁאָבְדָה/ וְאֵין מִי שֶׁיֵּצֵא/ לְחַפְּשָׂהּ.// יְהוּדִיָּה נַוֶּדֶת, לֹא נִנְטַעַת/ נוֹשֵׂאת גֵּן לֹא מְאֻלָּף, מְחֻצָּף,/ לֹא מֻסְבָּר.// כְּמוֹ רַק בְּזָרוּת מְנֻכֶּרֶת/ אֲנִי נוֹשַׁעַת, מִתְרַוַּחַת,/ נְמוֹגָה מִמַּשָּׂא." הזרות הופכת לה לסימן היכר, לדרך היחידה לקיום בתוך נוף המולדת הזאת, שמחמת אחרותה, אם מפאת מוצאה ואם מפאת טבעה כמשוררת, לא נקלטה בה וחשה בה כפליטה.

     בסוף המסע הפנימי והחיצוני הזה, ששירי הספר שוזרים ושזורים בו, המקום היחיד שבו מוצאת הדוברת בשירים את מנוחתה הוא האמונה באל. פרק השיר הסוגר את הספר, "לקראת נעילה", חוזר לכאורה אל הארוטיקה שבה נפתח הספר, אבל הפעם היחסים הארוטיים הם בין האל לבין המאמינה. כך, למשל, בשיר "תפילה":  "בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת,/ הַחַמָּה בְּרֹאשׁ הָאִילָנוֹת,/ רֹאשׁ אַחֵר מְטַשְׁטֵשׁ אוֹתִי/ חַמָּה בֵּין רַגְלֶיךָ,/ לַחָה בֵּין רַגְלַי.// לְכָה דוֹדִי/ לִקְרַאת כַּלָּה/ בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת/ בֵּין הָאִילָנוֹת// בֵּין רוֹם לִשְׁקִיעָה/ מִתְפַּלֶּלֶת,/ מַשְׁפְּרִיצָה נְגוֹהוֹת." האמונה והדבקות באל באה לידי ביטוי פיסי, כתשוקה: "רַק בְּעֶזְרַת הַנָּשִׁים,/ כְּשֶׁנִּצְמַדְתִּי לְסַפְסַל הָעֵץ/ שֶׁהָיָה לִי לִסְטֶנְדֶּר,// מִתְנוֹדֶדֶת כְּתַלְמִיד יְשִׁיבָה/ בְּעֵינַיִם עֲצוּמוֹת לְהֵעָלֵם// פָּשַׁט בְּאֵיבָרַי הַסֹּמֶק,/ הִלְהִיט בִּי נְשִׁימָה חוֹפֶזֶת/ בְּשָׂרִי הִתְלַקֵּחַ מֵעַצְמוֹ וְהִשְׁתַּלְהֵב." מתוך כך היא יכולה לפנות לאל כאל אהוב, ולבקש ממנו, כפי שביקשה מקודם לכן מאהובה הבשר ודם, שיפתה אותה, שיביא אותה להתמסר אליו. אך הפעם מדובר בהתמסרות של דבקות המאמינה באל: "רִבּוֹן כָּל הַבְּדִידֻיּוֹת/ גַּם אִם הִנְנִי שֶׁלְּךָ/ בְּלִי הִנָּתֵק,/ פַּתֵּנִי שֶׁאֵלֵךְ בַּאֲשֶׁר תֵּלֵךְ,// דַּבֵּר לִבִּי בְּשׂוֹרָה,/ דַּבֵּר לִבִּי שֶׁאֹחַז שׁוּלֵי רַחֲמִים,/ דַּבֵּר לִבִּי סְתָם כָּךְ, שִׂיחַת רֵעִים,/ שֶׁאֶשְׁכַּח קוֹלוֹת פֶּרֶא/ קוֹרְעִים בְּגוּפִי אֲהָבִים.// קַיֵּם בִּי שֶׁאֶתְמַסֵּר אֵלֶיךָ/ בִּשְׁבוּעַת אֱמוּנִים." רק שם, בתוך אמונתה, היא שוב אינה חשה בדידות, אלא שלמות: "אִשָּׁה לְבַדָּהּ. מִי יְהַדְהֵד אֶת/ תְּשׁוּקָתָהּ, אֱמוּנָתָהּ,/ סִפְרֵי תּוֹרָה פְּתוּחִים.// בָּנֶיהָ סָבִיב לְשֻׁלְחָנָהּ/ כִּשְׁתִילֵי זֵיתִים/ וּכְבָר אֵינֶנָּה גֶּפֶן פֹּרִיָּה/ בְּיַרְכְּתֵי בָּתִּים.// וְאִם דּוֹמֶמֶת הִיא/ וּשְׂפָתֶיהָ אַךְ נָעוֹת,/ הִנֵּה תִּקְרָה נִפְעֶרֶת,/ טַלִּית נִפְרֶשֶׂת עַל רֹאשָׁהּ/ חוּטֵי זָהָב בַּתְּכֵלֶת.// הוּא יְבָרְכֵךְ וְיִשְׁמְרֵךְ/ יִתְּנֵךְ לְחֵן/ יָאֵר פָּנָיו שָׁלוֹם// וְאֵין לָךְ צֹרֶךְ בִּמְתַוֵּךְ/ אַתְּ לְעַצְמֵךְ, לְבַדֵּךְ,/ מֵעַצְמוּתֵךְ, אָדָם שָׁלֵם."

*

     פתחתי את דבריי באומרי כי ספרה החדש של מירה הוא ספר שירה מופלא של משוררת גדולה. אני עומד מאחורי כל מילה. מירה משוררת ללא חסך. היא כותבת מדי יום, כמדומני, חותרת תחת עצמה ותחת יסודות קיומה, כדי לעבור יחד עם קוראיה מהלך שלם של בירור הזהות, סימון האחרוּת והגעה לידי אחדות שלמה. בעיניי, היא אחת המשוררות הגדולות בדור הזה, ואני מודה לאל על הזכות לעבוד עִמה. בקצה הדברים רק אומר, שכדי להבין את העומק וההיקף של שירתה לא די בסקירה שטחית של ספרה. הוא תובע, בצדק, קריאה מעמיקה, חכמה ומכילה. זו הדרך היחידה להתייחס בה לשירה כה גדולה.