בקומת הכניסה של הקניון הקטן בכפר ורדים, משמאל לכניסה, ישנו ארוך ספרים רחב, המשתרע על קיר שלם. זהו ארון 'קח תן' של ספרים משומשים. כל אחד יכול לבוא, להניח שם ספרים שאין לו חפץ בהם עוד וליטול ממנו כאוות נפשו ספרים אחרים. לא כל ספר מתקבל בו. ישנו זוג מתנדבים שמטפל בארון הספרים הזה, וממיין את תוכנו. אף על פי כן, ואולי בזכות זאת, ניתן למצוא בו שלל ספרים טובים, מכל הסוגות והזרמים.
כיוון שמיכאל בני לומד בבית הספר הפתוח בתפן, בכפר ורדים, ובאותו קניון גם ישנו סניף של קופת החולים 'מכבי' וסניף 'שופרסל', אני מזדמן לשם מדי חודש ומחצה, ובכול פעם כזו אני מתעכב ליד ארון הספרים. בפעם האחרונה נטלתי ממנו, כדרכי, ערמה של ספרים, שאין לי מושג אם אספיק לקרוא בהם. ביניהם היה ספרון צנום, "חמש ארוחות ביום," מאת מיכל זמיר. הוא ראה אור בשנת 2018 במסגרת הסדרה הקטנה שערכה ארנית כהןברק. עורך הספר הוא עודד וולקשטיין.
כוחו של המחזה העשוי היטב
ספר זה הוא מופת של כתיבה חדה, ספציפית ומדויקת ושל עריכה חכמה, וגם של כוח הסיפור הקצר והנובלה. ישנם בו שישה סיפורים. "מעילי" (אותו ערכו עליזה ציגלר ושי צור באסופה קודמת ושמה 'עד קצה הזריחה), "למברג", "למרות הכול", "גנטיקה", "Good for You" ו"בית". כול הסיפורים מסופרים על ידי אותה מספרת, בת מבוגרת שאמה הקשישה הולכת ומדרדרת במוסד לחולים דמנטיים, כול הסיפורים מתרחשים בזירת התרחשות אחת, אותו מוסד סיעודי, שתי הדמויות הראשיות בהם, האם ובתה, נותרות קבועות, אבל מצבן כמובן משתנה מסיפור לסיפור, רק דמויות המשנה, דמויות הקשישים המאושפזים במקום ואנשי ונשות הצוות משתנות.
אחדות המקום והעלילה מקנה לספר כוח רב. אנחנו מתוודעים להגיון המעבר בין קומות שונות במוסד הסיעודי, מקומת הכניסה, אליה מגיעים הקשישים במצב סביר, פחות או יותר, אחרי אבחנה ראשונה כדמנטיים, דרך קומות הביניים ועד לקומה שממנה יוצאים באלונקה של חברה קדישא. התנועה מפה לשם היא חד-כיוונית: "יש ימים בהם אני יוצאת איתה בכיסא הגלגלים אל אולם הכניסה. מאז שעלינו למחלקה ג', לפני שנתיים כמעט, הגיעו טיפין-טיפין גם דיירים אחרים שהכרנו במחלקה ד'. בסוף כולם 'יורדים', מידרדרים, כל אחד בקצב האישי שלו" ('למרות הכול').
בתוך המיקרוקוסמוס הזה עוברות האם ובתה תהליך התוודעות למחלת הדמנציה והשלמה עמה, וגם חשבון נפש של הבת המספרת עם אמה, עם אימהותה ועם עצמה: "למרות הכול, וב'הכול' הזה אני כוללת תקופות בהן חשתי שאני לא מוצאת חן בעיניה, שהיא לא מרוצה ממה שיצא, שהיא לא מבינה ממי ירשתי את התכונות האלה, ובכן, למרות הכול, תמיד היה לי אמון גדול באימהות. אימהות בבית שלנו תמיד הייתה הרבה יותר מאהבה ולא בהכרח קשורה בה. בבית שלנו היה לאימהות מעמד מיוחד, גורלי, אלתרמני – זכות וגזירה. כאילו אימא היא לעולם אימא, קודם כול אימא ורק אחר כך בן-אדם" ("למברג"). ו"גם ברגעים הכי קשים ידעתי שבלי קשר לאהבה, מתחת לאובייקטיביות המפוכחת והמצטנעת שלה, המצהירה בכל הזדמנות שהילדה שלה היא גאון רגיל לגמרי, מתחת לצייקנות המצמיתה במשפט כמו 'לפני שאת מעבירה ביקורת על אחרים תסתכלי על עצמך,' מתחת לכל החרא הזה, ידעתי, מסתתר אוצר סמוי של אימהות, כזאת שידעה להגיד 'כשכואב לך כואב לי, זה אותו גוף." כמה יופי יש במשפט הזה.
צמצום הזמן והמרחב למוסד הסיעודי ודמויותיו, והחד-כיווניות של התנועה בו, אינם מאפשרים לקרובי המשפחה המסורים המלווים את המאושפזים בו אלא הכרה במצבם, התפכחות והבנה. כול אחד ואחת מבני ובנות המשפחה מכיל ומקבל זאת בדרכו. מכולם, המספרת את הסיפורים האלה לומדת שם הרבה. "למדנו שגם מה שנלחמים עליו הולך לאיבוד באותה מידה," היא כותבת ב'למרות הכול,' וגם "לפעמים אנחנו מקווים, הלוואי שיבינו, ואומרים שלעצמנו לא ניתן להגיע למצב הזה, מבטיחים לעצמנו שנסגור סוויץ' בזמן, קודם כול בגלל המשפחה, כי אנחנו לא רוצים לעשות את זה לאהובינו. וגם בגלל עצמנו, ליתר דיוק, הזיכרון שנותיר באחרים. אחרי המוות ממשיכים לחיות בזיכרון, ולא כך אנחנו רוצים להישמר." דינן של כל ההבטחות האלה כמובן להתפוגג. אם ישנה ודאות כלשהיא במוסד הסיעודי ובספר זה המספר על החיים בו היא ודאותו של המוות כסיום החיים וכשלב הסופי הן בהידרדרות הדמנטית של המאושפזים והמאושפזות בו – והן של בני ובנות משפחותיהם המלווים.
אבל אף על פי שהסיפורים הללו נסובים סביב נושא קשה כזה, יש בהם הרבה חוכמה, חן ואפילו הומור. מיכל זמיר משתמשת בטכניקות קומיות כאשר היא מתארת את הדמויות במוסד, מן המאושפז החדש, המסתובב במקום כאילו נקלע אליו בטעות, ושואלת שוב ושוב "סליחה, אולי מישהו יודע במקרה איפה כאן הרכבת ללמברג?", דרך יהודה ונחום, שני קשישים המתגרים איש ברעהו ומתקוטטים ביניהם בחירוף נפש על חלקתו של כל אחד מהם בשולחן האוכל המשותף, דרך הדיאלוגים המצומצמים מאד עם המאושפזים, שהיגדים שלהם כוללים על פי רוב רק מילה או שתיים, ובדרך כלל הן חוזרות על עצמן, והטכניקות האלה מקלות על הקריאה בספר, מבלי שתגחכנה לגמרי את המאושפזים במוסד. שהרי בסופו של דבר כולנו נגיע למקומם.
לשון הכתיבה של מיכל זמיר היא ספציפית. היא כותבת תיאורים יפים ומוחשיים. "בחוץ, במרפסת, האוויר צלול וקר. ריח חריף של עצי איקליפטוס שנטעו חיילים הצבא הבריטי מתישהו כשבנו את הצריפים ואת מבני האבן הנמוכים בני הקומה האחת, המאכלסים עכשיו מדרים חצי נטושים עמוסי קלסרים וניירת ומלאי של ציוד משרדי ומעבדה להתאמת פרוטזות. העולם רחוץ ורענן." ראו איך היא מתחילה בתיאור חושי של הנוף, עוברת לתיאור המבנים והרקע לבנייתם בעבר, ואז שבה אל ההווה האומלל שלהם. זה נפלא בעיניי, היכולת הזאת לתאר כך עולם.
זה אינו ספר קל, מצד הנושא שהוא עוסק בו, אבל הוא שוטף, רהוט ונקרא באחת, בשל אופן הטיפול של מיכל בנושא ובדמויות, ובשל תהליך ההכרה וההשלמה שעוברת המספרת בו מסיפור לסיפור. שכאלה הם החיים וכזו היא דעיכתם, שכולנו עתידים לחוות אותה, וכי זה כול האדם.
קראתי את הספר הזה במשיכה אחת, ואני ממליץ לכם למצוא אותו ולקראו גם אתם. מדובר בפנינה נדירה של יופי כאוב, הכתובה בפיכחון, לעתים אפילו בנימה של ציניות, אבל כזו המקבלת ומסגלת גם לנו את גורלנו כבני אדם.
ודאי מומלצת הקריאה בו לאנשים כותבים, כי ניתן ללמוד ממנו הרבה על מלאכת הסיפור הקצר והנובלה, וגם על קיבוצם ועריכתם יחדו לכדי קובץ שיש בו משמעות מעֵבר לגבולות הסיפור הבודד. קראו, ותדעו ממנו ברכה.
_ _ _ _ _
אני קורא ספרים וכותב עליהם מתוך אהבה. אולם כמות הספרים הרואים אור בארץ ונערמים בחדרי עצומה, וקוצר הזמן מחייב אותי לקרוא בהם מעט ולעבוד לצורכי פרנסה. אם ברצונך לתמוך בהמשך כתיבתי על ספרים, אותה אני מפרסם כתוכן חופשי ברשת, תוכל/י לעשות זאת כאן. תודה רבה.
