מכתב ליובל אבנד ז"ל.

יומן מלחמה (247).

     את הבשורה הקשה, האיומה, על מותו של חבר ילדותי, יובל אבנד, קיבלתי באיחור. איחור של שנה וחצי מאז התגלה אצלו סרטן הוושט והחל מסע ייסוריו, איחור של יומיים אחרי הלווייתו. לו ידעתי בזמן שהוא חולה, מנותח, מאושפז, ודאי שהייתי בא לסעוד אותו על מיטת חוליו.

     עובדת מותו כל כך ציערה אותי, שאתמול לא הייתי מסוגל לכתוב עליו דבר. אלון לוי, חבר ילדות משותף שלנו, הוא שבישר לי על כך ותיאר באוזניי את מהלך מחלתו. בסיום דבריו הבעתי צער על כך שלא הייתי בלוויה, והוא הציע שאבוא לשבעה. "אבל מה יש לי לעשות שם?" שאלתי. ובאמת, אין לי מה לחפש שם אחריו. מעבר לכך, ידעתי שנדבר, יובל ואני, מעתה עד עולם, כול אימת שהוא או אני נחפוץ בזה. בשביל זה אני מדבר עם מתים.

     יובל היה נער בלונדיני יפה תואר, בלוריתו החלקה תמיד מתנוססת שופעת על פניו היפים. ולא פחות מיופיו ניחן ברגישות אנושית יוצאת דופן, בחוש אסתטי מפותח וביצירתיות רבה. לא ייפלא שלמד ארכיטקטורה והיה לארכיטקט. בנעורינו היינו מבלים המון יחד. כמעט מדי ליל שישי היינו מתקבצים בבית הוריו, יובל ואלון, אמיר ויואב, דני ואני, שהייתי גדול מהם בשנה, אבל מצאתי בהם חברים נאמנים. אביו, שהיה בכיר בבנק הפועלים, מת זה מכבר. אימו, כך הבנתי, כבר אינה במיטבה. אחיו, דרור, שהיה חניך שלי בקן הנוע"ל ברמת השרון, וכיום הוא פרופסור לספרות ולתקשורת, חי בחו"ל. יובל הותיר אחריו שני ילדים.

     יובל התמחה בתכנון ובעיצוב הסביבה, היה למהנדס העיר של כפר ורדים, אלפי מנשה, כפר תבור ויישובים נוספים. הוא ראה שליחות בפיתוח הארץ כולה, והגליל במיוחד, ובהתאם לכך נדד ממקום למקום. בין השאר התגורר גם בירושלים. כאשר התלבטתי, בפוסטים שהעליתי בפייסבוק, לאן אעבור מתל אביב עם בניי, שהיו אז בני ארבע, התכוונתי לעבור לגור ברמת הגולן. שירתי שם שירות צבאי מלא במפקדת חטיבה 188, ואהבתי את הרמה. אבל אז פתאום התקשר אלי יובל, אחרי ששנים לא שמעתי ממנו. הוא סיפר לי שבקרוב ייחנך קו הרכבת לכרמיאל, וגם כביש שש יגיע צפונה, והציע לי לגור לא ברמת הגולן, הרחוקה כול כך מתל אביב, אלא באזור משגב.

     השיחה אתו, והודעה נוספת ממי שלא הכרתי אז, גיא טנא, מבקר מוסיקה ומורה לספרות בתיכון משגב, וחבר תובל, הם שהביאו אותי הנה לראשונה.

     אחרי שנקלטנו כאן כראוי הזמנתי אותו הנה. היה לי חשוב שיראה במו-עיניו את הישוב הנפלא שנקלטנו בו, ואת הבית שלנו. ויובל בא, ושמחנו מאד איש ברעהו, וגם בשמחת היקלטותנו כאן. כאשר ניסיתי להקים את המפלגה הלהט"בית, יובל יצר קשר שוב. הוא היה אמנם סטרייט, אבל היה לו חשוב שאצליח בזה, והוא בא, חתם על טפסי ההקמה של המפלגה וגם תרם לה מעט כסף. בסופו של דבר גנזתי את הרעיון. אבל החברות עם יובל הייתה תמיד ונותרה תקֵפה עד היום.

     כול כך מצער אותי שמת, בגיל שישים וארבע, אל אלוהים. אני בן שישים וחמש, ורק כעת, לראשונה בחיי, אני מרגיש מאוזן רגשית, כלכלית ונפשית, ומוכן לחלק הבא הארוך ככול שניתן יהיה להאריכו של חיי. והנה, הוא מת, ואני כאן, כותב עליו בצער גדול כול כך.

     אבל כבר הבוקר, כשעמדתי וגזמתי את הגדר המקיפה את הבית שלנו, הוא בא ודיברנו קצת. תראה מה זה, יובל, אמרתי לו, כשהצעת לי לעבור לגליל לא סיפרת לי שתחזוקת בית פרטי על אדמה כרוכה בכל כך הרבה עבודה.

     ככה זה, חייך ואמר, אבל אין לי ספק שתעמוד בכך וגם תיהנה מזה.

     אתה צודק, חייכתי אליו בחזרה.

     הודיתי לו שוב בליבי על עצתו, לעבור לגור בגליל, במשגב, והמשכתי לקצוץ את הגדר. בתחילה במספריים, אחרי כן עם מוט המשׂור ההידראולי שלי. לִפנות ערב אבקש מן הבנים לפַנות את הגזם ואת שקי העלים היבשים שאספתי מוקדם יותר בחצר לפינת הגזם במעלה הרחוב. ועם יובל ודאי שאמשיך לדבר. רק חבל לי שזה יהיה בלב בלבד, ולא פנים אל פנים.

     איזה מין עולם הוא זה, שחבר ילדות כול כך אהוב עלי, מת בו ככה, פתאום. ועוד בכאלה ייסורים.

     אהבתי אותך כרֵע וכאח, יובל. וכך זה גם יישאר.