יומן מלחמה (249).
כל היום, משעות הבוקר המוקדמות, חלפו מטוסי קרב מעל הגליל צפונה. רעש מנועיהם לא אפשר להתנתק מהם ולו לרגע. הנוכחות שלהם באוויר הייתה כה חריפה, שהיה ברור לי שהם מפגיזים בלבנון.
הדאגה לילדיי התגברה בהתאם. כבר אתמול, אחרי חיסול הרמטכ"ל של חיזבאללה יידעתי אותם על כך והזהרתי אותם, שבכול רגע נתון חיזבאללה עלול להגיב, ואז אנו עלולים לשמוע אזעקה. במקרה כזה, הזכרתי להם, עליהם לרדת מיד מחדריהם למטה, לממ"ד.
הבוקר, כאשר הם היו בבתי הספר שלהם, וטיסות הקרב נשמעו מעל, רק התפללתי שישובו הביתה בשלום, לפני שיתחילו פה אזעקות וטילים. לשמחתי, זה לא אירע, אבל הדאגה שלי הייתה כל כך עזה, שהצלחתי להתנתק ממנה רק כאשר ישבתי וערכתי שלושים עמודים בספרי הבא. אחרי כן כבר לא הייתי מסוגל לעשות דבר, מלבד לבשל להם צהרים ולשבת ולחכות ליד השולחן עד שיגיעו.
שניהם חזרו הביתה, אכלו צהרים ועלו כדרכם לשחק במחשב. רק אז יכולתי ללכת לנוח.
לא התגעגעתי לחרדה הזאת. אבל היא נוכחת, ומתפרצת מיד בהתאם לחדשות. כדי להתמודד אתה עשיתי כמה דברים. ראשית, התקשרתי לחברים טובים שלי, הגרים בישוב גבול, שפונה בסיבוב הקודם, וזה עתה שבו אל ביתם והם עסוקים בשיפוץ שלו. אמרתי להם, שמרגע זה, בכול רגע שירגישו שהם זקוקים לכך, יעלו על האוטו עם הילדים ויבואו הנה.24/7. הם אפילו לא צריכים להודיע על כך. יש פה חדר אורחים פנוי, ואם נצטרך לפנות עוד חדר שינה נסתדר. העיקר שלא יצטרכו שוב לעזוב את ביתם ולנדוד בין בתים שכורים.
שנית, ירדתי לקניות. היו חסרים לי כמה מוצרים, כמו לימון וכוסברה, אבל עד שיצאתי מן הסופרמרקט גיליתי שעגלתי מלאה. רק בדיעבד, כשכבר ישבתי במכונית, קלטתי שערכתי קנייה זו מתוך אינסטינקט של הישרדות. שחס וחלילה לא יחסר כאן דבר אם וכאשר תישמע אזעקה.
בדרך חזרה דיברתי עם אבא שלי. במצבים כאלה אני תמיד מדבר אתו, כי הוא שקול ומאופק, ויודע לאזן את חרדותיי. כך עשה גם הפעם. הוא אמר שאין לדעת מה יקרה, וצריך בינתיים להמשיך לחיות כתמיד, כמקודם, וביקש ממני לא לשים לב לכול מיני ידיעות המופצות ברשתות החברתיות בידי בוטים או סוכנים איראניים, כפי שחושף הפיצ'ר החדש בטוויטר, המאפשר לראות את מיקומם של כול צייצן או צייצנית. אמרתי לו שאני כבר יודע את זה, אבל מודאג לא ממה שאני שומע מציוצים כאלה, אלא ממה שעולה מן החדשות. העימות החריף בין שר הביטחון לבין הרמטכ"ל, הפגיעה בכשירות הצבא, אי תפקודם של כמחצית ממשרדי הממשלה שאין בהם שרים, ועוד. קשה לי להישאר שווה נפש מול הכשלים האלה, המתקיימים בשל ממשלת מיעוט מנותקת, חורבנית, ומובלים בידי ראש ממשלה שמזמן כבר נבצר ממנו למלא את תפקידו.
הבוקר התגייס לשירות צבאי קרבי הבן הבכור של השכנים הצמודים אלינו. חברים טובים. הוא היה בן פחות מעשר כאשר הגענו הנה, והנה הוא כבר כמעט בן עשרים, אחרי שנת מכינה, והבוקר התייצב בבקו"ם ויצא לטירונות. התרגשתי מזה כאילו הוא בני. בקושי התאפקתי שלא לבוא אליהם השכם בבוקר, לשים את ידיי על ראשו ולברכו, שיצא בשלום וישוב בשלום ושאלוהים ישמור עליו מכול משמר.
כול כך היססתי אם לעשות זאת, שבסוף פספסתי את רגע יציאתו מן הבית, והתקשרתי כדי לברכו למכונית, כשנסע כבר מן הבית אל הצבא.
מיכאל ודניאל תכף בני ארבע עשרה. בעוד ארבע שנים גם הם יתגייסו לצבא. רק אלוהים יודע לאיזה צבא יתגייסו ועל איזו מדינה ישמרו. אני רק יכול לקוות שזו תהיה מדינה הראויה להם ולבני דורם.
והמשימה הזאת מוטלת עלינו. להבטיח מערכת בחירות הוגנת, והקמת ועדת חקירה ממלכתית לחקר ה 7/10, מה שהוביל אליו ומה שאירע אחריו. לצרף יחד מפלגות ויחידים בגוש הליברלי והדמוקרטי, ובו גם המפלגות הערביות, כדי לחולל כאן את התיקון הנדרש על מנת להחזיר את מדינת ישראל לערכי השוויון, הצדק, אחוות העמים, שעליהם נוסדה ובשמם פעלה עד כה.
אין ברירה בידינו אלא להצליח בכך. וכדי שזה יקרה, איחוד כוחות בגוש השינוי הוא הכרחי, ושיתוף המפלגות הערביות בו מחויב המציאות.
שהימים הקרובים יעברו עלינו בשלום ובשקט, עד כמה שאפשר, ושנדע רק טוב.
