הָאֱמֶת/ משה ויג
אֲנִי אוֹהֵב אֶת הַחַיִּים
אֵין לִי דְּאָגוֹת שֶׁל כֶּסֶף וִילָדִים.
בָּרֹאשׁ אֲנִי צָעִיר, הוֹלֵךְ, רָץ, אֲפִלּוּ עָף.
מְבַלֶּה עִם נָשִׁים,
גּוֹלֵשׁ עַל הַגַּלִּים
עוֹשֶׂה טְרֶקִים בֶּהָרִים,
וּמַפְלִיג לְעוֹלָמוֹת רְחוֹקִים.
כְּשֶׁרָאִיתִי אֶת אֲהוּבָתִי
מִיָּד אֵלֶיהָ קַמְתִּי
אֵלֶיהָ פָּסַעְתִּי
וְנָפַלְתִּי.
וְאָז נִזְכַּרְתִּי
אֲנִי הַקָּשִׁישׁ בְּכִסֵּא הַגַּלְגַּלִים
מַשְׁתִּין עַל עַצְמִי,
לֹא יוֹדֵעַ מָה קוֹרֶה סְבִיבִי,
אֵין לִי רְצוֹנוֹת מִשֶּׁלִּי.
לֹא נוֹסֵעַ, לֹא מְבַלֶּה.
הַיָּמִים לֹא נִמְנִים
אֵין לִי חַיִּים
מוּל הַמָּסָךְ אֶבְהֶה
וְאוֹתָךְ אֲנִי רוֹאֶה
וְאֵלַיִךְ לְהֵאָסֵף אֲנִי רוֹצֶה.
