[שחר שמאי]

אנשים משתנים עם השנים / שחר שמאי

אַבָּא שֶׁל מִיכָאֵל הָפַךְ חֲמוּר סֵבֶר
וְנֻקְשֶׁה כְּמוֹ פַּטִּישׁ,
יֵשׁ שֶׁיַּגִּידוּ שֶׁנִּהְיֶה אֲפִלּוּ עוֹד יוֹתֵר בִּלְתִּי נִסְבָּל
מִשֶּׁהָיָה כָּל חַיָּיו.

אִמָּא שֶׁל חֲנִי הִתְקַפְּלָה
וְעוֹלָמָהּ נִהְיֶה מְטֻשְׁטָשׁ
כְּמוֹ הָיְתָה צוֹפָה בּוֹ דֶּרֶךְ קַטָרַקְט
שֶׁלֹּא עָבַר בְּנִתּוּחַ.
וְהַתֶּה הָפַךְ לְכוֹס מַיִם רְתוּחִים.
דְּלוּחִים.
הִיא מַעֲבִירָה אֶת שְׁנַת הַלַּיְלָה
עַל הַסַּפָּה בַּסָּלוֹן
מְכֻסֶּה אָרִיג רָקוּם חוּטִים דַּקִּים
כְּמוֹ עַצְמוֹתֶיהָ
שֶׁהִצְטַמְּקוּ.

דּוֹד שֶׁל צְבִי הוּא לֹא אַבָּא שֶׁל אַף אֶחָד.
אֶצְלוֹ כְּאִלּוּ הַזְּמַן הוּא רַק פוּנְקְצִיָּה מָתֵמָטִית
הוּא מְנַצֵּל אוֹתוֹ לְטוֹבַת חִדּוּד
אָמָּנוּת נִקּוּי הַמִּשְׁקָפַיִם,
וְסִפּוּר בְּדִיחוֹת גִּזְעָנִיּוֹת
אוֹ סֶקְסִיסְטִיּוֹת שֶׁנָּס לֵחָן.
וְהֵן לֹא הַיְּחִידוֹת שֶׁנָּסוּ מִפָּנָיו.

וְיֵשׁ אֶת אַבָּא שֶׁלִּי
שֶׁהִתְרַכֵּךְ וְהָפַךְ מִמַּחְבֵּט
לְנִקּוּי הַשְּׁטִיחִים
שֶׁהָיוּ דּוֹפְקִים
מֵעֵבֶר לַמַּעֲקֶה בַּמִּרְפֶּסֶת –
לְפִתָּה חַמָּה
מְלֵאָה בְּחוּמוּס
עִם גַּרְגְּרִים נִמּוּחִים,
כְּמוֹ שֶׁמַּגִּישִׁים בִּירוּשָׁלַיִם,
כְּשֶׁבָּא הַתֵּאָבוֹן
בְּעֶרֶב נָעִים שֶׁל יוֹם חַם מִדַּי.
כְּשֶׁמַּכְאוֹבֵי הַזְּמַן מְדַגְדְּגִים אוֹתוֹ בַּלַּיְלָה,
הוּא מְנַהֵל אִתָּם מַשָּׂא וּמַתָּן
עַד שֶׁמִּישֶׁהוּ מֵהֶם מִתְעַיֵּף וְנִרְדַּם.
וּבִזְמַן שֶׁנּוֹתַר לוֹ הוּא לוֹמֵד לְהִתְחַבֵּק מֵחָדָשׁ.

[מאת]

תגובות