[יובל קסלר]

אָסוּר לְךָ לִשְׁכֹּחַ מִי אַתְּ.
הָאֲדָמָה רוֹעֶדֶת, אַתְּ מוֹעֶדֶת, קָמָה, מְנַקָּה מֵהַיָּדַיִם אֶת הַחוֹל,
מַמְשִׁיכָה קָדִימָה, לֹא מְפַחֶדֶת לִפֹּל.

וְאַתְּ תִּפְּלִי שׁוּב, וְזֶה בְּסֵדֶר. הַמְּעִידָה הִיא זְמַנִּית.
הִיא כּוֹאֶבֶת, הִיא מְאַכְזֶבֶת, הִיא בּוֹגְדָנִית.
אֲבָל הִיא רַק עוֹד שִׁעוּר, עוֹד עַמּוּד בְּסִפּוּר, שֶׁרָחוֹק מִלִּהְיוֹת גָּמוּר. זֶה לֹא אָמוּר לִגְרֹם לְךָ לִשְׁכֹּחַ בְּמִי מְדֻבָּר, מִי הַגִּבּוֹרָה שֶׁל הַסִּפּוּר הַמְּסֻפָּר.

דְּמוּת עֲגֻלָּה אֵין סָפֵק, כָּזֹאת שֶׁרַק שַׂחְקָן מֻכְשָׁר יוּכַל לְשַׂחֵק.
וְאִם הָיִיתָ סֶרֶט הוּא הָיָה כִּלְכְּךָ מְרַתֵּק. כָּזֶה שֶׁרוֹאִים וְאִי אֶפְשָׁר לְהִתְנַתֵּק.
הָיִיתִי קוֹנֶה כַּרְטִיס לְשׁוּרָה הָרִאשׁוֹנָה, כְּדֵי שֶׁלֹּא אֲפַסְפֵס אֲפִלּוּ שְׁנִיָּה.
אָמְנָם רָאִיתִי רַק אֶת הַפְּרוֹמוֹ, אֲבָל רָאִיתִי אוֹתוֹ מִקָּרוֹב. וְכַמָּה שֶׁהוּא הָיָה עָשׂוּי טוֹב. אֲמִתִּי מְסַקְרֵן וּמְתֻמְצָת, הַכֹּל בָּא ב-בּוּם, בְּבַת – אַחַת.

תִּנְשְׁמִי עָמֹק, תֵּרָגְעִי. זֶה רִגְעִי, זֶה יַחֲלֹף.
רַק הִתְחַלְתָּ, יֵשׁ לְךָ עוֹד כִּלְכְּךָ הַרְבֵּה פֵּרוֹת לִקְטֹף, כִּלְכְּךָ הִרְבָּה לְהַגְשִׁים, לַחֲווֹת וְלִשְׁאֹף.
קְחִי שֶׁאַכְטַהּ מֵהַשִּׁיר הַזֶּה, תִּשְׁאֲפִי חָזָק עַד הַסּוֹף.

אֶת דֻּגְמָנִית שֶׁל אִינְטֵלִיגֶנְצִיָּה וְרֶגֶשׁ. הָעוֹלָם הוּא יוֹם סַגְרִיר, וְאַתְּ נְעִימָה כְּמוֹ קֶרֶן שֶׁמֶשׁ.
הַכֹּל כִּלְכְּךָ רָגִיל, אֶת כִּלְכְּךָ אַחֶרֶת. זוֹכֶרֶת?
הַתְּמוּנָה שֶׁלְּךָ שָׁם בַּמִּלּוֹן לְיַד הַמִּלָּה "מְיֻחֶדֶת".
אַתְּ מְתוּקָה, חֲרִיפָה, וּמְמֻלַּחַת, אֶת הֵבִיס הֲכִי מְעַנְיֵן בַּצַּלַּחַת.
אֶת פִּצְצַת אֵנֶרְגִּיָּה מְתַקְתֶּקֶת, כִּלְכְּךָ חֲכָמָה גַּם כְּשֶׁאַתְּ שׁוֹתֶקֶת.
שִׁלּוּב מֻשְׁלָם שֶׁל רַעַשׁ וְשֶׁקֶט.

אַתְּ יוֹדַעַת מִי אַתְּ. נָכוֹן, נָפַלְתָּ, נִפְצַעְתָּ, זֶה כְּאֵב.
אֲבָל אַתְּ יוֹדַעַת מִי אַתְּ, עַכְשָׁו אַתְּ מוּכָנָה לָצֵאת לַקְּרָב.

[מאת]

תגובות