הערב, זה היום השלישי ברציפות, בילינו ב'כיכר הרוח.' עבר כול כך הרבה זמן מן האביב שעבר, שזמן קצר לפניו רק הגענו לתובל, שפשוט שכחתי כבר כמה כיף האביב כאן. והנה, יצאנו אל הכיכר, ופגשנו בו עוד הרבה אימהות וילדים. פתאום שוב לא הייתי צריך לדאוג איזה חבר יבקר את מיכאל ודניאל היום. החברים היו שם. עם אופניים וקורקינט, כלבים וכדורי רגל, שמיכה על הדשא לפעוטות ומים ומיני כיבוד.
הינו שם שעות. דניאל התחיל מיוזמתו באימוני אופניים, על אופניה של חברתו. נסע מסביב לבלוק, כמו שאומרים, וירד במורד הרחוב, שועט אל כיכר הרוח, ושוב ושוב. מיכאל ראה כן ונסע אחריו בקורקינט. כשמאסו בזה, שיחקו כדורגל ואחרי כן החלו מבצעים סדרת תרגילים של עמידות ראש ועמידות ידיים, שאת חלקן צילמתי והעליתי לפייסבוק הערב.
כשחזרנו הביתה מיכאל ודניאל לימדו אותי להכין 'מר גמיש' – לוקחים בקבוק מים חד פעמי, חותכים את קצהו והופכים אותו למשפך. מלבישים עליו בלון, ואז מכניסים דרך המשפך קמח לתוך הבלון עד שהוא מתמלא. קושרים את קצותיו, וזהו. יש לכם 'מר גמיש.'
השולחן והרצפה נמלאו בקמח, אבל שני ילדים מרוצים אחזו בידיהם 'מר גמיש.'
ואז גם קיבלו לארוחת ערב את הפיצה שהכנתי, על פי המתכון של ניקי ב., לפיצה מהירה. שתמיד עובד.
"התנהגת ממש יפה היום," אמר לי מיכאל, רגע לפני שסירב לעלות להתקלח מכול הקמח. הבלגתי על התפקיד ההורי שנטל על עצמו כלפי. אמרתי לו, שאני שמח, וגם אני נהניתי איתם היום מאוד. אבל שכדי שאחר הצהריים הנהדר הזה לא יסתיים לא נעים, אני מבקש שהוא יעלה להתקלח מן הקמח כמו אחיו, שתמיד שמח לזה.
משסירב, כדרכו תמיד לסרב לבקשותיי, לקחתי אותו בידיים למעלה, אל המקלחת. הוא בכה שהוא לא רוצה להתקלח, אבל רחצתי אותו למרות מחאותיו. הוא בכה די הרבה. אם מעייפות, אם מזה שהגבלתי את עצמאותו וכפיתי עליו את רצוני. זה לא היה נעים לי. בכלל לא. אבל אצלי ילד לא הולך לישון מלוכלך. וזה חוק. והוא יודע את זה. אולי בדיוק משום כך סירב לו.
ואז ירדנו למטה לאכול את הפיצה ולראות טלביזיה, והכול בא על מקומו בשלום.
אבא שלי אומר שאסור לי להיכנס איתם למאבק. אף פעם. אבל אני לא מקבל מצב, שבו אני מבקש מילד שלי להתקלח או לרחוץ שיניים והוא מסרב. אולי אני נוקשה מדי. מי יודע. בכל מקרה, אני מאוד גמיש איתם וקשוב לרצונותיהם, אבל יש לי את הגבולות שלי.
את הטעות היותר גדולה שלי עשיתי בתחילת השבוע. הייתי בבדיקות אצל כירורג כלי דם ואצל אנדוקטרינולוג. מן האנדוקטרינולוג קיבלתי שני בקבוקוני חומצה לבדיקות שעלי לבצע. מן הכירורג קיבלתי זימון לניתוח, לניקוי שתי סתימות בעורק של רגל ימין. מתוך זהירות, אמרתי לילדים שקיבלתי שני בקבוקוני חומצה מסוכנת לצורך בדיקות, ושמתי אותם בתוך מיכל על המקרר, גבוה, פשוט שלא יגעו בהם. ואז, אגב כך, גם סיפרתי להם, שבקיץ יהיה עלי לעבור ניתוח, כדי לפתור לי את הכאב ברגל, ושאהיה כמה ימים בבית החולים בנהריה.
דניאל פרץ בבכי.
"רציתי שתהיה איתנו כול החיים," בכה את לבו.
נדהמתי. מעומק החרדה, ומן היכולת לבטא אותה בכזו בהירות, בכזה כאב.
הפסיכולוג שלי-לשעבר אמר לי פעם, שחרדת המוות של ילד כלפי ההורה שלו מאוד גבוהה במשפחות חד-הוריות. אבל זו הפעם הראשונה שנתקלתי בה בכזו עוצמה. זה מאוד טלטל אותי.
"דניאל, אני לא מת, אני רק הולך לניתוח כדי שינקו לי את העורקים ברגליים. אחריו אוכל אפילו לרוץ ולשחק אתכם כדורגל," אמרתי לו. "אהיה בבית החולים בנהריה, זה ממש קרוב, ואתם תוכלו לבוא לבקר אותי שם, עד שאשוב הביתה."
"בית החולים בנהריה זה המקום שהלכנו אליו כשנכנס לי מקל לעין," הזכיר לו מיכאל.
אבל הוא המשיך לבכות.
"לא היית צריך לספר לנו את זה, בגיל כזה," קונן. "עכשיו יהיו לי סיוטים."
"אולי אתה צודק. אני מצטער," אמרתי לו. "רק רציתי להכין אתכם לזה."
לקח לי הרבה זמן להרגיע אותו. בנשיקות, בחיבוקים, בסיפור לפני השינה.
אחרי כן, בשיחת ייעוץ לילית, אמרה לי קיצ'י, מנהלת החינוך בתובל, שהיה עלי לספר להם על כך שבוע לפני כן, לא יותר.
עשיתי טעות. עוררתי בילדים את חרדותיהם. אחר כך אכלתי את עצמי על זה.
את הניתוח ביקשתי שיקבעו לי ליוני, לסיום הסמסטר. אבל האמת היא, שאין לי מושג איך אמשוך עד אז. אני בקושי הולך. הולך כמה פסיעות, והרגל מתחילה לכאוב לי ברמה כזאת, שגורמת לי לצליעה קשה.
זה נמשך כבר חצי שנה. אבל לאחרונה זה החריף. מכאן גם הבנתי שאני מוכרח לטפל בזה. יהיה לי קיץ מעניין. אני מקווה שהכול יעבור בשלום.
יש לי עוד הרבה מה לכתוב לכם. בימים הקרובים. עכשיו עלי לבדוק עבודות למחר. אז לילה טוב.
נ.ב.
אה, היה עוד משהו משמח. אחר הצהריים היה אמור להגיע שליח מהשופרסל עם הזמנה שעשיתי. עדכנתי בזה את הילדים ועליתי לנוח. כשקמתי משנת הצהריים גיליתי, שהקניות הגיעו בזמן שישנתי, והרוב מסודר במקום.
"מה, השליח כבר היה כאן?" שאלתי את הילדים.
"כן, הוא הקדים," סיפר לי מיכאל. "היה צלצול בדלת, הוא שאל אם זה הבית שלך, אז אמרתי לו שכן, והוא שם את הקניות ליד הדלת. לא רציתי שתהיה לך הרבה עבודה כשתקום, אז סידרתי בעצמי את הדברים במקום, חוץ ממה שלא ידעתי איפה לשים, כי המקרר מלא."
נדהמתי. שיבחתי אותו ונישקתי אותו על כך. ואז עברתי על הרשימה, ושאלתי אותו היכן הניח כול דבר ודבר.
הכול היה במקומו. הכול היה מסודר למופת.
כך שהילד המדהים הזה לא רק סרבן מקלחות. הוא הרבה יותר מזה.
לילה טוב:)
