יומן החופש הגדול של מיכאל, דניאל ואבא שלהם (16).
אחריות קהילתית היא לא דבר שנולדים אתו, היא ערך נרכש. זאת, בייחוד אצל סוֹליסט כמוני, שכל חיי אני מנסה להתרחק מכול מסגרת של השתייכות, כדי לשמור על חירותי. הבנתי זאת רק בשנה הראשונה לבואנו לתובל, כאשר יום אחד קיבלתי הודעה ממזכיר הישוב, לפיה אני מתבקש לגזום את הגדר ההיקפית של החצר שלנו, מפני שהבית הוא פינתי, ועומד על צומת הרחובות המובילים אל תחנת ההסעה לתלמידי תובל.
האמת היא שבתחילה נפגעתי. שאלתי את עצמי מי מן השכנים התלונן אצל דרור על הצמיחה המואצת של הגדר המקיפה את ביתי. אבל נטלתי לידיי מספרי גיזום, גזמתי את הגדר, אספתי את הגזם, והודעתי לו שהעניין בוצע.
מאז חלפו שנים. אני למדתי את קצב הגידול של הצמחייה כאן, בהתאם לעונות השנה, ולמדתי לנטר אותו בגיזום. כך תמיד בתחילת האביב ואז גם עם סיומו. וזה מה שעשיתי היום השכם בבוקר. יצאתי החוצה וגזמתי את כל הגדר ההיקפית מסביב לביתנו, ששיחים ועצים וקיסוסים וטיון דביק ועשבי בר שולחים זרועותיהם וקנקנותיהם מבעדה אל העוברים ושבים ברחוב.
סיימתי את הגיזום בתשע בבוקר. השמש עלתה כבר והזעתי כהוגן. אז את האיסוף שמרתי לשעות אחר הצהריים. בבוקר לימדתי, וערכתי שירה. אחר הצהריים יצאתי החוצה לאסוף את הגזם ואת כול עלי השלכת שנשרו מן העצים. מילאתי בהם שתי באלות שלמות, ומחר השכם בבוקר, שוב, לפני החום הגדול, גם ארוקן אותן בפינת הגיזום.
אחריות קהילתית, וערבות הדדית, הן גם הדברים שהנחו אותי אמש אחרי הפגישה עם חברי, עורך הדין חליל נעמה, היועץ המשפטי של המועצה המקומית דיר אל אסד. בערב התקשרתי אליו ושאלתי אם מתחשק לו לשתות קפה יחד. סתם בא לי לפגוש בו, אחרי זמן רב שלא התראינו. הוא השיב שאבוא אליו בשמחה, רק שעליו להתפלל.
כשהגעתי אליו פגשתי אותו יושב ומחכה לי בחצר. הוא היה מוטרד, וסיפר לי שברגעים אלה הורסת הרשות לאכיפה במקרקעין בית ששמונה משפחות מתגוררות בו, במועצה המקומית זרזיר, ושאותה רשות גם הוציאה צווי הריסה לשלושה עשר בתים בדיר אל אסד. שמעתי וממש נחרדתי מזה. איך ייתכן שדווקא בזמן מלחמה, חלילה שתתפשט גם בצפון, בזמן שהחברה הערבית בישראל מגלה איפוק ובגרות ושותפות גורל ולא נגררת להתפרעויות, בוחרת הרשות לאכיפה במקרקעין מחוז צפון להפעיל את הנפץ הזה, ולהרוס בתים שנבנו באופן בלתי חוקי, אבל בתוך הקו הכחול של יישובי האזור. הרי הבתים הללו נבנו ללא היתר מפני שהוועדה המחוזית לתכנון ובנייה לא התכנסה מזה שנים, היישובים הערביים סובלים מהיעדר פתרונות דיור לצעיריהם, ובלית ברירה ההורים נאלצים להוציא את כול הונם על בנייה לא חוקית לבניהם ובנותיהם.
ביקשתי מחליל שיעביר לי את כול החומר בנושא, ואז גם נזכרתי בחוק קמיניץ הארור וספיחיו. ומיד החלטתי לפתוח במאבק למען תושבי דיר אל אסד. זה מה שעשיתי אמש וגם היום. ועשיתי זאת בשל אחריות קהילתית וערבות הדדית. תושבי דיר אל אסד הם שכנינו, יש לנו מרקם יחסים אישי ועסקי וחברתי מפותח, ולא ייתכן שאנחנו נשב בשאננות בבתינו, בשעה שהרשות לאכיפה במקרקעין, הפועלת, למי שאינו יודע זאת, תחת השר בן גביר במשרד לביטחון לאומי, הורסת שלושה עשר בתי מגורים בכפר, ובזה מטילה משפחות לאסון, לאי ודאות אישית וכלכלית, ואת הכפר כולו למערבולת של זעם.
האחריות הקהילתית והערבות ההדדית הן גם העומדות מאחורי המאבק הציבורי הנחוש, העיקש והיומיומי להחזרת החטופות והחטופים ולהפסקת המלחמה בעזה. לראש הממשלה ושלוחיו הדבר הזה אינו מובן. הם בטוחים שהמחאה ממומנת על ידי גורמים זרים, שהמחאה היא מזימה להפלת נתניהו משלטונו. הם פראנואידים לגמרי ביחסם למחאה, פשוט מפני שהאחריות הקהילתית והערבות ההדדית הן ערכים זרים להם לחלוטין ומהופכים לדרכם. אף על פי כן, אלה הערכים שעלינו להיאבק על שימורם, אלה הערכים שעלינו לחנך לאורם.
כך גם באשר למכתב של 500 אנשי ונשות אקדמיה, תרבות ורוח, ששלחנו היום ליו"ר הקונגרס האמריקאי ולכול חברי וחברות הקונגרס, בקריאה לבטל את נאומו של בנימין נתניהו שם. המכתב הזה מפריד בין ראש הממשלה, ש-70% מאזרחי ישראל חושבים שעליו ללכת לבחירות, ורבים גם מאמינים שהוא פועל מתוך ניגוד עניינים מובנה, בין טובת המדינה לבין חרדתו ממשפטו, לבין מדינת ישראל היקרה לכולנו. אנחנו נאבקים על קיומה, הישרדותה והתפתחותה של מדינת ישראל אחרי עידן נתניהו, בשם האחריות הקהילתית והערבות ההדדית. אבל בעבור תומכי נתניהו אנחנו נתפסים כבוגדים, משום שאינם מזהים את הערכים האלה ואינם פועלים בשמם כמונו. בעבורם הערך העליון הוא הנאמנות למנהיג.
וזה בדיוק מה שמפריד בין דמוקרטיה לפשיזם.
התחלתי בגיזום ובאיסוף גזם וסיימתי במאבק למען שחרור החטופים, הפסקת המלחמה והחלפת הממשלה. אז אקנח בדבר אישי אחד. מיכאל בני חזר סוף סוף הערב ממחנה הקיץ של הנוער העובד והלומד, שהתקיים בחווה על יד חיפה. המחנה הוקדש לפלמ"ח ולמדינה בדרך, הילדים התנסו שם בתכנים חינוכיים מתאימים, ומיכאל חזר הביתה עייף אבל מאושר. תודה לאל שחזר בשלום הביתה, רגע לפני מה שנראה לי כמו התפוצצות רבתי – כניסה קרקעית של ישראל לדרום לבנון. הלוואי ואני טועה. אך בדרך כלל אני רואה נכוחה, גם אם למרחוק.
שיהיה לכולנו לילה שקט.
