יומן מלחמה (153).
היום נגמר לי, סופית. אני מרגיש שאני לא יכול להכיל יותר את המציאות הזאת. עוד שישה חללי צה"ל, עם שמותיהם ופרטיהם, עוד דברי כאב בלוויות צבאיות, עוד חשיפה של רמת ההכנות של חיזבאללה לכיבוש הגליל, עוד תמונות לווין מן הפגיעה שלנו באיראן והציפייה לתגובתה, ובתוך כך חידוש עבודת הכנסת מחר, ובתוכה חקיקה המקדמת את ההפיכה המשטרית בשלל דרכים, כמו דריסת התקשורת החופשית, פגיעה בזכויות הציבור הערבי בישראל לבחור ולהיבחר, אישור חוק ההשתמטות המפלה בין דם לדם, ועוד כהנה וכהנה דברים. וברגע כל אלה, הילדים בבית, האזעקות והיירוטים מעל תובל ממשיכים בקצב של 1-3 ליום, ואני מנסה להחזיק את כול זה יחד, ופשוט אי אפשר עוד.
השבת עברה עלינו דווקא בנעימים, יחסית. אבא שלי, בן ה 89, כל כך התגעגע אלינו, שפשוט עלה על רכבת ונסע בשתי רכבות ובשני אוטובוסים כדי להגיע אלינו לסוף השבוע. שמחנו כל כך להיפגש. הוא ישב עם הילדים על הברכות ועל ההפטרה שלהם, אנחנו ישבנו ושוחחנו לא מעט, ובתוך כך שמעתי שני סיפורים נוספים מפיו על חייו כילד בשואה, סיפורים שטען שסיפר לי, אבל אני לא הכרתי אותם, והכנתי חמין לכבודו, והיה נהדר.
ובמהלך השבת הזאת גם נאבקתי באוג, שיח איום ונורא, פולשני ושתלטן, שבעל הבית הקודם כנראה שתל כדי ליצור גדר חיה שתבדיל בין החצר שלנו לבין השטח הציבורי המיוער. הוא צמח לגובה של שישה מטרים, שלח זרועות ושלוחות לתוך החצר, הסתבך מסביב לעצי ההדר, גרם להם לצמוח לגובה בשוועם לאור שמש, ולכן בקושי נתנו פרי, ואני הבנתי שאין לי ברירה, עלי להתמודד אתו לבדי.
אז קניתי שני משורי שרשרת חשמליים של 'בוש', ביקשתי משכן שיעזור לי להרכיב אותם וידריך אותי איך לעבוד עמם, ובשישי שבת עבדתי קשה מאד על הרחקת האוג מן החצר שלנו. עשיתי הרבה, עוד לא סיימתי, והבנים עזרו לי בפינוי ערמות הגזם העצומות. גמרתי את זה שרוט כולי, כי בשלב הראשון לא ידעתי שעלי לעטות כפפות עבודה וחולצה ארוכה, כשאני עובד עם שיח עיקש וקוצני ושורט שכזה. אז הידיים והגפיים שלי מלאות שרטות, ומידיו הענוגות של סופר הפכו לידיו השרוטות של חקלאי.
אבל כל זה לא עובד בשבילי עוד. עד כה, במשך שנה ויותר, הצלחתי להחזיק באופן מאוזן יחסית את אימי המלחמה, את הכאב על החללים ואת הדאגה לחטופות ולחטופים. השתתפתי בהפגנות כשיכולתי, עבדתי ועודני עובד ללא לאות על גיליונות ההתנגדות למשטר, ובתוך כך אני גם עורך ספרים של עצמי ושל אחרים, סיימתי השבוע את הכנתו לדפוס של ספר שיריי החדש, "אדום הוא," שרובו שירי מלחמה וכאב מן השנה החולפת, ואני ממשיך לעשות את כול מטלות הבית. בישול ואפייה, כביסה וטיפול בילדים, בגן הירק ובבעלי החיים.
אבל באמת, היום הרגשתי שיכולת ההכלה שלי מיצתה את עצמה. שאני לא יכול להכיל עוד את המציאות הזאת. וזה בא לידי ביטוי בעננה שחורה של עצבות, או של דיכאון, שנפלה עלי ומסרבת להיעלם, להתפוגג. כן. אני עושה ארובי מדי בוקר, שותה חצי כוס יין אדום בצהריים, עובד ופעיל כול העת. אבל משהו בתוכי נגמר. נשבר. אני לא יכול עוד.
ההרגשה הזאת היא שלי בלבד, ואינה מחייבת איש/ה מכם/ן. אבל יש לי תחושה שאני לא היחיד המרגיש כך. שהמציאות חייבת להשתנות. וכדי שתשתנה, הממשלה הזאת חייבת להתפטר או להיות מודחת מן השלטון, ותחתיה יש להקים מיד ממשלה רחבה, ציונית, לאומית, שתשנס את מותניה ותסיט את מדינת ישראל מן הריסוק שהיא כבר נתונה בו.
זה מתחיל מחר, בהפגנות ענק מול הכנסת, שלצערי אינני יכול לבוא אליהן. אני צמוד לממ"ד עם הבנים, ולא יכול להשאיר אותם לבדם במציאות שבה יש כאן 1-3 אזעקות ויירוטים מדי יום, בכל שעות היממה. אבל אני מאד מקווה שרבים/ות מכם/ן עולים מחר לירושלים, על מנת להישאר בה ככל שיידרש, עד שממשלת האסון הזאת תיפול.
ואם מישהו/י ממשגב עולה לירושלים, עברו אצלי. יש לי גיליונות התנגדות לתת לכם להפצה בהפגנות שם. אם אני לא אנכח שם בגופי, לפחות אנכח שם במעשיי.
העיקר שנעשה שינוי, לכול עם ישראל. וככל שיקדם כן ייטב, אמן.
