אלוהים גדול.

את הסיפור שאספר לכם היום עלי בעצם לכתוב בהמשכים. אני יכול להתחיל אותו מלפני זמן רב. אבל אתחיל אותו מאתמול. מפני שזה סיפור של חניכה לאמונה ולדעת. אבל אתחיל באתמול.

  אתמול התקיים בביתי בקיבוץ תובל מפגש 'תובל בנעלי בית.' בקיבוץ נהוג, שמדי שבועיים-שלושה מזמין/ה אחד/ת החברים/ות את חברי הישוב לשיחה בתחום מקצועו. מכיוון שכעת חל שבוע הספר, וגם הוצאתי לאור בו ארבעה ספרים חדשים, פנה אלי צוות הספרייה בהצעה לקיים אצלי מפגש. כמובן שנעתרתי לפנייה ושמחתי בה.

     עוזרת הבית שביקשתי ממנה שתבוא לעזור לי הודיעה לי שאינה יכולה להגיע. כך, אפוא, ביליתי את יום האתמול בניקיון הבית והחצר, באפיית שתי עוגות בחושות – עוגת תפוחים לפי מתכון של ניקי ב, כמובן, ואחריה – עוגת שסק. המצאה שלי , על בסיס כל המרכיבים של עוגה בחושה אצל ניקי. במקום תפוחים פשוט הכנסתי לבלילה חתיכות שסק. ולא סתם עוגת שסק אפיתי, אלא קפקייקפס שסק. והם יצאו נהדרים.

     חשבתי שיגיעו 7-8 אנשים. הגיעו כשלושים. החבר'ה הביאו עמם הכול. עוגות, קפה, אבטיח. ישבנו חצי מן הזמן בחצר, ואחרי כן, כשהחלה רוח ההר לנשוב, עברנו פנימה. סיפרתי להם את סיפור חיי כיוצר, קראתי בפניהם כמה שירים וקטע אחד מ'מעשה בטבעת,' טיוטה בצד גרסה סופית, וחלקתי עמם את תהליך היצירה שלי.

     בזמן כלשהו בשיחה הזכרתי, שעסקתי במשך שנים רבות בהדרכה בתנועת הנוער העובד והלומד. בתחילה בקן רמת השרון, אחרי כן בקן נוף ים ולבסוף גם פתחתי קן, יחד עם חברי יואב צור, במגדל העמק.

     בשלב זה של השיחה אמרה לי אבירמה, שהכרתי אותה עד לאותו רגע כאשתו של שחר מהעיזים וכאמא של ים ושל סול, שנדמה לה שאנחנו מכירים. שנינו ילידי 1960, שנינו היינו בתנועה באותו זמן, אני בקן רמת השרון והיא בקן הרצליה. לא יכול להיות שאיננו מכירים.

     הבטתי בה, ואז, בבת-אחת, כמו נשר מעיניי מסך עבה של שכחה בן עשרות שנים. ראיתי למול עיני את אבירמה מקן הרצליה. "אלוהים, אבירמה, ברור שאנחנו מכירים!" קראתי, "אני שפן!"

     'שפן' היה הכינוי שלי מכיתה ג' עד הצבא. זכיתי בו בשל אוזניי הבולטות, והוא הפך לשמי בפי כול, בייחוד באותם שנים, בתנועה.

     "את שפן אני מכירה וזוכרת!" צהלה אבירמה, "את אילן שיינפלד לא:):".

     ישבנו שעות אחרי שהערב כבר הסתיים. העלינו זיכרונות, חלקנו פיסות חיים חסרות, דיברנו הרבה על הישוב. ואני בירכתי בלבי על הזימון שזימן השם בפניי את אבירמה ושחר ובנותיהם, ואת המקום הזה, תובל.

     אבל זו הייתה רק ההתרגשות הראשונה של אמש. בכניסתי כבר למיטה, אחרי שסידרתי את הבית, זה היה כבר אחרי חצות, מצאתי הודעה בצ'ט של פייסבוק מחברתי אסתי כץ, הזמרת, שפעם הופענו יחד. ההודעה שלה פשוט הקפיצה אותי מתדהמה.

     אסתי כתבה לי, שפרופ' רחל אליאור, אחת החוקרות שאני הכי מעריך, הכי קורא והכי מעריץ, במדעי היהדות – היא וחביבה פדיה הן בעיניי שני מאורות גדולים מאוד בחקר היהדות, לא רק בארץ, אלא בעולם, ובמחקרים ובמאמרים של שתיהן אני נעזר בבניית העולמות הבדיוניים של ספריי – היא נינת ניניו של הרב שמואל פלאח, או פאלאג'י, כפי שנכתב שמו במקומות אחרים.

     חשבתי שאני מת מתדהמה. הרי התקשרתי לרחל והתייעצתי איתה בזמן כתיבתו של ספרי הקודם, 'כשהמתים חזרו,' אחרי שקראתי מאמר מקיף שלה על מעמד האישה בשבתאות. אחרי כן התכתבנו לא פעם בפייסבוק, ואני קורא אדוק של הפוסטים שלה על מצב העניינים בישראל כעת. מי היה מעלה בכלל על הדעת, שאנחנו מחוברים בעוד נים כזה של קסם!?
בחצות וחצי כבר התכתבנו בנושא.

     הלכתי לישון מלא, מוצף לגמרי. מן המפגש עם החברים והחברות בתובל, מן הגילוי של אבירמה, מן הגילוי של רחל.

     בבוקר קמתי מלא הודייה, ואחרי שנתתי למיכאל ודניאל שוקו ואקטימל, בלעדיהם אינם מתחילים את הבוקר, התיישבתי בחצר הפורחת, לכתוב את דפי הבוקר שלי, ומה שיצא מתחת ידיי הוא תפילת הודייה לאלוהי ישראל, אל חי וקיים, על שזימן אותי לקיבוץ תובל וזיכה אותי בכול הפלאות האלה.

     וסיפורי הפלאות האלה הם מאתמול, אבל יש מלפניהם עוד סיפורים רבים כאלה, שאם ירצה השם אתן גם אותם בפניכם/ן.

     ולא, לא חזרתי בתשובה ולא התחזקתי. אני עדיין הומו חילוני, על פי הגדרתו של המושג, אבל תמיד הייתי אדם דתי מאוד בתוככי לבי, וכך גם אשאר.

     שתהיה לכם שבת שלום.

נ.ב.

מחר אהיה בדוכני הוצאת כינרת זמורה בכיכר רבין, ואחתום על ספרי החדש, 'אשת הפיראט היהודי'. אביא אתי גם את כרכי השירה החדשים שלי, "שירי הטארוט," "על מהותו של הג'סטין" ו"ספר התמורה." את הילדים כנראה אשאיר עם סבא בבית, בגלל החום הכבד שישרור מחר ברחבי הארץ, ובייחוד במישור החוף.