החיים, הכתיבה, ההורות ומה שביניהם (111).
דניאל רוצה לאכול בג'פניקה. הוא טעם סושי אצל השכנים ונדלק. כול כך שמחתי כששמעתי על כך, עד שמבלי לחשוב פעמיים אמרתי לו, שבכיף, ניסע איזה יום לג'פניקה בכרמיאל.
היום הוא שב על בקשתו. את השניצל משלשום שחיממתי לשנינו על המחבת הוא סירב לאכול, הוא רעב וביקש לג'פניקה. אז נכנסתי לאתר שלהם והתבוננתי בתפריט ובמחירים. והאמת היא שפשוט חטפתי הלם.
אין סיכוי לצאת מארוחה לשלושה אנשים (מבוגר ושני ילדים) עם פחות מ-300 שקל. זה, כמובן, אם רוצים לאכול מנה ראשונה או מרק, סושי וגם קינוח. שלא לדבר על שתייה.
אבל 300 שקלים זה התקציב החודשי שקבעתי לנו לבתי קפה/מסעדות – והוא נועד בעיקר לרכישת גלידה בכרמיאל (16 שקלים לילד) או קפה ומאפה/ארטיק/סוכריה על מקל בתחנות דלק או בתחנת הרענון של כביש שש. אי אפשר לקנות משהו אחר בתקציב כזה.
פעם, בגלגול הקודם שלי, כשהייתי תל אביבי, היה לי משרד יחסי ציבור. גלגלתי הרבה מאד כסף בין הידיים, וחלק ממנו הפך למה שאמי המנוחה קראה לו 'קישקע געלט,' כלומר כסף שנכנס לפה ויוצא ממקום אחר בגוף, מבלי שנותר ממנו דבר.
פעם, בגלגול הקודם שלי, במשך כמעט שישים ושתיים שנים, עד לאמצע השנה החולפת, גם החזקתי המון כרטיסי אשראי וג'ינגלתי ביניהם, נכנס להוצאות ואחרי כן לוקח הלוואות כדי להחזיר אותן, וכך נקלע לחבויות אדירות לבנקים ולחברות האשראי.
בתקופת השיא, כשהיו לי משרד יחסי ציבור ובית קפה והוצאה לאור היו לי שמונה כרטיסי אשראי ושישה חשבונות בנק בבנקים שונים. לאט לאט השתחררתי מזה. בנק אחרי בנק, חשבון אחרי חשבון, כרטיס אחרי כרטיס. תודה לאל, היום יש לי חשבון אישי וחשבון עסקי, בשביל ההפרדה הנכונה בין הוצאות עסקיות לבין הוצאות אישיות, וכרטיס אשראי אחד לכול חשבון, בבנק אחד בלבד, בנק דיסקונט, שהוא הבנק היחיד שהאיר לי פנים כול חיי.
למדתי את זה בדרך הקשה. אחרי קשיים רבים. ולמדתי את זה בעיקר בסיוע המלווה הנהדר שהיה לי עד לאחרונה, מעמותת 'פעמונים.' כיום אני מחשב כול שקל, רושם כול הוצאה שלי, ומשתדל בה-בעת לצמצם הוצאות עד כמה שאפשר, ולהגדיל הכנסות. זאת, כדי לעמוד במתח התשלום של חובות העבר, בצרכי הבית בהווה ובחיסכון לעתיד.
נורא עצוב לי, שאני לא יכול להרשות לעצמי להיכנס למכונית ולרדת עם הבנים לג'פניקה בכרמיאל, ולרדת שם על ארוחה יפנית. אני מטורף על אוכל יפני, מת על סושי, ורק למראה התפריט העשיר של ג'פניקה כבר התעוררו לי כול מיצי הקיבה. אבל לא. אני לא יכול לעשות את זה. וזה גם מה שהסברתי כעת לדניאל, שנכנס שוב אל חדרי, תוך כדי כתיבת הפוסט הזה, ושאל אם אני יכול לבדוק בפורום הישוב בווטסאפ אם למישהו יש חומרים להכנת סושי.
"דניאל," אמרתי לו, "להכין סושי זה מורכב, מעולם לא עשיתי את זה, וכדי להכין סושי צריך ערכה שלמה וגם להכין מראש חומרים. הייתי בשמחה נוסע אתכם לג'פניקה. אבל מחיר ארוחה שם הוא 300-400 שקלים, שזה כול התקציב החודשי שלנו לארטיקים וסוכריות וקפה וכיבוד בדרכים. אני לא חושב שזה סביר. השכנים שלנו עובדים בהיי-טק, ואולי יכולים להרשות לעצמם ארוחה כזאת. אנחנו כרגע לא יכולים."
כאב לי הלב לומר לו את הדברים האלה. בחיי. אני הרי השתוללתי רוב חיי במסעדות יוקרה תל אביביות בלי חשבון. אבל את החשבון אני משלם כעת.
תודה לאל שהגעתי לעמותת 'פעמונים.' איזה כיף שלקחתי סוף סוף, בגיל שישים ושתיים, אחריות על חיי.
אז אולי זה יחייב אותי ללמוד להכין סושי בבית. או להזמין אלינו את בועז, באחד מביקוריו בצפון, כדי שילמד אותי איך לעשות זאת. אבל אני לא אוציא כסף שאין לי בשביל שייכנס לפה וייצא אתם יודעים מאיפה, ואחרי כן עוד יעשה לי חור בבנק.
שבוע טוב.
נ.ב.
כמובן, תוך כדי כתיבת הפוסט הזה לא יכולתי להימנע ממחשבה על בניו של ראש הממשלה, שהזמינו כמעשה שגרה אוכל מג'פניקה, עד שהתקשורת עטה עליהם ואביהם הבין זאת, והודיע כי מעתה כול צרכי ביתו ישולמו מכיסו הפרטי.
עיני אינה צרה בבנים של ראש הממשלה. קשה להיות בניו, וזה כרוך בהטרדות יומיומיות וגם באיומים ברצח. לא הייתי רוצה להיות ראש ממשלה כדי לאפשר לבניי ארוחה בג'פניקה. וכיום גם לא בכלל.
אבל במידה ואתם ממש אוהבים את ספריי, היכנסו לחנות באתר שלי, ורכשו ספר או שניים. הנה היא כאן. https://isheinfeld.com/shop/. אם תזמינו ספרים ב-300 שקל אני מבטיח לכםן שאקדיש אותם לארוחה בג'פניקה עם הבנים😊
