הבוקר, שבת, קמתי בשש וחצי משינה עמוסה, מתחת לפוך ועם כדור נגד אלרגיה. האלרגיה לחילופי העונות כבר מכה בי, וכשאני לוקח כדור, הראש שלי נהיה כבד מאד.
הילדים כבר ישבו מול הטלוויזיה. נשקתי להם וניגשתי להכין להם שוקו ואקטימל, ולי כוס מי לימון וכוס אספרסו, ואז התיישבתי לכתוב דפי בוקר.
כשסיימתי, שפתתי ביצים קשות על הכיריים, בעבורי ובעבור מיכאל, שזו ארוחת השבת המשותפת שלנו, ועליתי על ההליכון. רק עשיתי כן, ביקש דניאל שנספור את הכסף שיש להם בקופה. אמרתי לו שנעשה כן אחרי שאסיים, ובינתיים ימיינו את הכסף ויכינו אותו בערימות של עשר לפי סוגים.
הם מיינו את הכסף, וסירבו לסדרו לפי ערימות. מיכאל הציע לדניאל משחק שח, הם סידרו את הכלים והחלו לשחק. אני השתקעתי בקריאת הטור של בן כספית ב"מעריב," שאינני עובר שבת מבלי לקרוא אותו, את אבי בניהו ואת יואב קרקובסקי. וגם אחרים. על ההליכון. זמן אחר אין לי לזה.
המשחק התפוצץ כשדניאל סירב לקבל את החוקים. ואז ביקש מיכאל שאשחק אתו.
"אחרי ההליכון ואחרי ארוחת הבוקר אשחק אתך בשמחה," אמרתי לו.
הוא התעקש שארד מן ההליכון מיד ואשחק אתו כעת.
"אמרתי לך, אחרי ההליכון ואחרי ארוחת הבוקר."
הילד קם מן השולחן זועף, עלה על הקורקינט והחל נוסע במרחבי הבית. הוא יודע עד כמה זה שנוא עלי. רק בדרגה אחת מתחת למשחק בעיטות בכדורגל בתוך הבית.
מקץ איזה זמן ביקשתי מהם לאסוף את הכלים ואת המטבעות לקראת ארוחת הבוקר. דניאל, שתמיד הוא משתף פעולה ועוזר, החל מיד באיסוף. מיכאל נהג כאילו זה לא נוגע לו, כהרגלו.
"אבא, מיכאל לא עוזר לי," התלונן דניאל. "תמיד הוא יושב ומתפנק על הספה. פינוקי."
"מיכאל, גש תעזור לו," ביקשתי ממיכאל. הוא סירב. אני בינתיים סיימתי עם ההליכון. ניגשתי אליו, הורדתי אותו מן הקורקינט ומשכתי אותו אל שולחן האוכל. "עזור לו לאסוף את הכלים!" הרמתי עליו את הקולי.
הוא הרים עלי את קולו בחזרה.
"פינוקי!" אמר שוב דניאל.
"אם תקרא לי שוב פינוקי אני אחתוך אותך בסכין!" צעק מיכאל, ויצא אל ארון הכלים בחצר, כדי לחפש אחר הסכין היפנית שהייתה חבויה בו.
יצאתי אחריו.
"שלא תעז להביא הביתה את הסכין," התריתי בו, "ואת האיום הזה אני לא מוכן לשמוע יותר. גם לא את הדברים שאמרת אתמול (דברים קשים, שפגעו בלבי כמו סכין). זה הגבול!"
"אני כן!"
"מיכאל, אם תמשיך להתנהג ככה תקבל ממני עונשים," אמרתי לו, "זה הגבול ואתה לא תעבור אותו."
"כן, איזה עונשים?" התגרה בי.
"אתה עוד תראה," הפטרתי בזעם.
נכנסתי הביתה. הכנתי סלט, קלפתי ביצים, פרסתי חלה, ערכתי את השולחן לארוחת הבוקר.
"אתם באים לאכול?" שאלתי.
"אבא, אני לא רעב," אמר דניאל.
"מיכאל, אתה בא לאכול?"
מיכאל משך בכתפיו.
ואז התפוצצתי.
"לים אנחנו כבר לא נלך היום, כמו שרצית," אמרתי לו, "אתה צריך להבין, שלהתנהגות שלך יש תוצאות. ושזו הבחירה שלך איך היום שלנו ייפתח ואיך הוא יהיה. ועכשיו, אם אתם לא אוכלים אתי ארוחת בוקר, שלא תעזו לבקש ממני אוכל עד הצהריים. אני אסתגר בחדר שלי, ואתם תחפשו לכם מה לעשות!"
הם יצאו החוצה לחפש חברים. אני התיישבתי ליד השולחן, מול ארוחת הבוקר המיותמת, ופרצתי בבכי.
עכשיו הם שוב כאן. מנגנים כול אחד בכלי שלו, ואני מתחבא מאחורי דלת חדר העבודה שלי, ותכף מתיישב לכתוב, ולהקליד חומרים.
העוצמות הללו, שבהן אנו מתנהלים לפעמים, הן הצד השני של השקט מאמש.
אני כותב את הדברים האלה כדי שתדעו, שלא הכול דבש. כאשר אני אומר שאני לא אב השנה, ולא אב מושלם, אני יודע מה אני אומר. אני מסוגל לצעוק עליהם שכול השכונה תשמע, כשהם עוברים כול גבול. וכשאני מרגיש, שאני כבר מאבד את העשתונות, למדתי לעשות מה שאבא שלי הפציר בי לעשותו – לצאת לחדר אחר, לחצר או לגג, עד שאני נרגע.
משפחה זה אושר. זה גם תא לחץ. ואני לא צדיק. אפילו לא צדיק בדורו.
עכשיו דניאל נכנס לחדרי.
"אבא, בוא נעשה ניסיון, נלך לים, ואם מיכאל ישתולל, נחזור," ביקש. "בבית נורא משעמם לנו."
"דניאל, צא החוצה ותן לי להירגע," השבתי לו.
אני יודע, שאם אשבר וניסע לים, זו תהיה שבירת מילה שלי. מצד אחד. מצד שני, אני לא רוצה שישתגעו כאן משיעמום, כי זה יביא רק עוד השתוללות.
ועכשיו אקח נשימה ארוכה, ארגע, וכנראה אקח אותם לים, רק כדי שיהיה פה שקט.
שבת שלום.
