מגפת הקורונה, והמשבר הכלכלי-חברתי שהביאה בעקבותיה, מחוללת שינויים חברתיים ופוליטיים מהירים מאד ברחבי תבל, וגם כאן. אחד מהם הוא התמורה בשינוי יחסן של החברה החילונית והחברה החרדית בישראל זו כלפי זו. אם בתחילת המגפה זעמנו, ובצדק, על שר הבריאות לשעבר, ליצמן, שאישר את שובם ארצה של חרדים, ממדינות שבהן אינם נהנים מביטוח בריאות, לישראל, ועל הרבנים וגדולי התורה, שלא הבינו את חומרת המגפה, התעקשו על פתיחת בתי כנסת, קיימו מניינים בחללים סגורים ועל ידי כך החריפו את התפשטות המגפה בחברה החרדית – בשבת האחרונה ראינו תופעה אחרת לגמרי. התקיימות מחאות בו-זמנית. צעירים חרדים יצאו במוצאי שבת להפגנה סוערת, בד-בבד עם ההפגנה הגדולה ביותר של החברה החילונית, שנראתה אי-פעם בקרבת מעון ראש הממשלה.
קיומן של שתי המחאות הללו באותו יום ובאותו זמן, בירושלים, כמו גם במוקדי סגר אחרים כמו ביתר עילית, אלה משום שהוטל עליהם סגר ואלה משום שגוזלים מהם את הדמוקרטיה ואת פרנסתם, היא קריאה לשינוי. ראשיתו בהתלכדות המחאות. המשכו בהידברות כנה, עמוקה ויסודית בין צעירי החברה החרדית לבין צעירי החברה החילונית בישראל.
צעירי החברה החרדית אינם סרים למשמעת רבותיהם. הם חשופים יותר לאינטרנט, לרשתות החברתיות ולמידע, מבינים שהתנהלות גדולי התורה ונציגיהם בכנסת קלעה אותם לחיים של כבילות למסורת, אבטלה סמויה וגלויה, בורות ועוני. צעירי החברה החילונית אינם סרים למשמעת הממשלה. הם מבינים שהנאשם ועוזריו כולאים אותם בדיקטטורה, שבה קולם אינו נחשב, ואת מקום התכנון הכלכלי-חברתי לטווח ארוך תופסים אתנן הפעימות ושלמוני המענקים, שאינם מבטיחים להם לא ביטחון כלכלי ולא עתיד, אבל גובים מהם את מחירם: חירותם האישית וזכותם לחיות בחברה מתוקנת.
זה הזמן לחידוש הברית ההיסטורית בין ישראל החילונית לבין החברה החרדית. שני הצדדים יצטרכו להוריד חסמים ארוכי שנים של עוינות ושל חשד. שני הצדדים יצטרכו להכיל אלה את אלה, לשבת יחד ולנסות למצוא דרך לחדש את הברית ההיסטורית הזאת לא רק במובנה הפוליטי, אלא הרבה יותר עמוק – במובנה הרוחני העמוק.
בשנות הקמתה של ישראל, למעשה עד עליית שלטון הימין, הברית הישראלית נשענה, במידה רבה, על משנתו של הר' קוק, שראה בישוב הארץ אתחלתא דגאולתא. הברית הזאת התקיימה בין החילונים לבין הכיפות הסרוגות. החרדים הפגינו את תיעובם כלפי סמלי ישראל כמדינה, אבל הצטרפו לקואליציה כדי להבטיח את צרכיהם מתקציב המדינה שהם בזים לה ומסרבים לשרת בה.
כדי להחזיק את המרקם המסוכסך והשביר הזה של הישראליות חילקה ממשלת ישראל את מערכת החינוך לחינוך ממלכתי-חילוני וממלכתי-דתי, וטבעה מטבעות לשון כמו 'הסטטוס קוו', שהמשכן היה גם 'הדתה' מול 'חילול הקודש'. עליית הימין לשלטון הפכה את הברית בין החילונים לבין הכיפות הסרוגות לברית משיחית מיליטריסטית, שקידשה את האדמה ואת החרב, ובתוכה נהפכו החרדים לנלעגים ולמוצצי דם האומה כביכול.
הגיע הזמן לנער את הדעות הקדומות ההדדיות האלה. וזה מתחיל קודם כול בחזון איחוד מערכת החינוך הדתית ומערכת החינוך החילונית. על פי חזון זה, שאני מהרהר בו כבר עשרים שנים ויותר, הזרם הממלכתי המרכזי בחינוך בישראל יהיה משולב. ילדי ישראל ילמדו תורה ומדע, בהשמת דגש על התורה כסיפור לאומי, כמקור חקיקה מתקדמת וגם כמקור ללימוד היסטוריה ודרכי עיצובה. יחד עם לימודי תורה ילמדו תפילה, תלמוד ומשנה בצורה מסודרת, כפי שנעשה הדבר בתלמודי תורה, אבל מבלי לחייבם בזה לאמונה בשם יתברך. בד-בבד עם זאת ילמדו כ-ו-ל-ם לימודי ליבה – עברית וחשבון, מדע וגיאוגרפיה והיסטוריה של עם ישראל ושל אומות העולם, מחשבים ועוד.
כך יוכשר מחדש ארון הספרים היהודי ויהפוך לנגיש לכלל ילדי ישראל, כך יתחסלו כיסי הבערות בחברה החרדית, בכול הנוגע להתהלכות בחיים המודרניים ובכול הנוגע לחיים הלאומיים בישראל, כך יוכשרו הלבבות לפתיחות, קשב והכלה הדדיים.
בתוך כך, גם נעשה הרבה למען זכויות הפרט. מעמד הנשים בחברה החרדית והחילונית גם יחד, אלימות נגד נשים או החפצתן, הכשרתן המקצועית, וגם כלפי חברי וחברות הקהילה הלהטב"קית במגזרים השונים. למשל, אחד הצרכים הבוערים ביותר בחברה החרדית כיום הוא הקמת הוסטל להט"בי כשר למהדרין, כזה שבנים ובנות מן הקהילה החרדית, המבקשים לבדוק את זהותם, יוכלו לעשות כן תוך כדי שמירה על תרי"ג מצוות. זה פרויקט, שלקחתי על עצמי להגשימו כתוצאה ממפגש עם בחור חרדי ממאה שערים, שהציל את נפשו מהסללה לפדופיליה, בהבנה שהוא הומו, אבל לא פדופיל, שהוא הומו, אבל חרדי, שהוא הומו אבל רוצה לשמור מצוות.
הבחור הזה נקלט בהוסטל של הקהילה הלהטב"קית, אך יצא ממנו אחרי שגילה, שאינו יכול להתהלך בו בלבושו החרדי ולשמור על מצוות. לא היה לו היכן להתפלל, אז סידרתי לו אפשרות להתארח בבית של זוג הומואים דתיים ולהתפלל עמם. אבל זה לא החזיק מים. הבחור היה ועודנו זקוק למסגרת להטב"קית חרדית. וזו רק דוגמה אחת לפלאות שיש ביכולתה של הברית ההיסטורית המחודשת הזאת לקיים.
הברית ההיסטורית החדשה בין החברה החילונית לבין החברה החרדית בישראל ראוי לה שתסתמך על ערכי היהדות המוסכמים על כולנו – כיבוד אב ואם, יחס הגון כלפי האלמנה, היתום והגר, ועל ערכי הישראליות – שוויון ערך האדם באשר הוא אדם, הומניזם, צדק ושלום עלי אדמות.
זה בדיוק חזון הנביאים על אחרית הימים. ואם נשכיל לחדש את הברית ההיסטורית הזאת גם נצליח להגשימו. ואז נעשה לביאת המשיח. כי, כידוע, המשיח נמצא בקרבנו כל העת. רק עלינו להודיעו על כך שאנו מוכנים ומזומנים לבואו. ועל כך כתבתי, בספרי "כשהמתים חזרו," את הדברים הבאים:
"ניצוץ ששולח השם לעולם לא ישר הוא מגיע לאן שהוא צריך לבוא אליו, מפני שהוא בא מעליונים, ודרך ארוכה יש לו עד יעדו. מקודם הוא יורד מעמקי שמיא, שט ועף בתוך שמיא, מתקרב אל הארץ ונראה כמו גחלילית חלושה בין רקיעים גדולים ונוראים. אבל אם מסתכלים מסביב רואים ים של אורות שכל השמים אורים בהם, מרוב ניצוצות שמוריד הקדוש ברוך הוא על הארץ. והאורות האלה, שנדמים לים של גיצים, הריהם אורו של השם הנפצל לריבוא ניצוצות בשביל לא לירד בבת אחת לעולם הבריאה, שחס וחלילה לא יכלה את ברואיו מרוב אהבתו אליהם. ניצוץ המשיח הוא אחד הניצוצות האלה. השם שולח אותו בכל זמן והמשיח שופע ממנו בכל עת. אבל בשביל שיגיע לעמו ישראל צריך שיהיה מי שימשכהו אליו, ייטול את אורו אל קרבו ויקום ויאמר אני בלעתי לאור השם ואני משיחו."
לא גדולי התורה יושיעו אותנו, גם לא הנאשם ועוזריו ליד שולחן הממשלה. גאולתנו השלמה תבוא מידינו עצמנו, המוחים והמוחות על כליאתנו, אם בישובים ובשכונות החרדיות תחת סגר, ואם בערים החילוניות תחת כלא הדיקטטורה. ואם נקדים ונשכיל לישב יחד ולדון בדברים שהעליתי כאן, בהתמדה ובדבקות, לא נזדקק עוד למושגים כמו 'סטטוס קוו,' 'הדתה' או 'חילול הקודש,' שכולם מושגים שנועדו לפצל את עם ישראל לגורמיו במקום לאחדו. או-אז, חזון נביאי ישראל יהיה לנגד עינינו, כמשנה הומניסטית שאנו מחויבים לקיימה.
אמן, כן יהי רצון מלפניך, ה' אלוהים, אמן ואמן.
