כרגע סיימתי שיעור און ליין עם תלמידיי הוותיקים בתוכנת ‘זום.’ את גירויי הכתיבה שלחתי להם כבר אחר הצהריים. כך יכולנו להתחיל את השיעור בהקראה, ואחרי כן הרציתי להם. את ההרצאה כתבתי והעליתי לפורום הסגור של הקבוצה, באתר שלי. עם סיום המפגש הודיתי להם. אמרתי להם, שזה לא מובן מאליו שהם מסוגלים בכלל לכתוב בנסיבות האלה, ושעשו לי טוב בעצם המפגש.
אחרי כן שלחו הודעות ווטסאפ בפורום הקבוצתי, כדי לומר עד כמה המפגש הזה עשה להם/ן טוב. ממש כמו לי.
אחרי שעת שיחה פנים מול פנים הרגשתי שהלב שלי מתרחב. קצת כמו מה שהרגשתי, כאשר תפסתי את עינת שכנתי בדלת ליד ואת רותם עומדת מולה, ושלושתנו ניהלו שיחה של כמה דקות בין החצרות והכביש.
כי הדבר הכי נורא שמגיפת הקורונה חוללה היא פרימת הרקמה החברתית, מחמת ההכרח לשמור על ריחוק אדם מרעהו. זה הרי איום ונורא. גם בעבור אדם כמוני, הרגיל לחיות בדלת אמותיו, להתבודד ולכתוב, האיזון בין בדידות המעשה של הכתיבה לבין המולת החוץ ואהבת האדם והעולם הוא הכרחי. וכאשר זה מופר, זה מאוד מאוד קשה. כמו טבעת חנק.
אחרי השיחה עם תלמידיי החלטתי ליזום שיחות זום עם חברים, וגם שיחת זום גייז. להכיר בשיחה, אם זה לא מתאפשר פנים אל פנים. כך אנהג בימים הקרובים.
את הבוקר המשפחתי שלנו העברנו באימוני נגינה, בשיעור נגינה לדניאל, ואז באיסוף חומרים לבניית הלול. אחרי כן הילדים רבצו מול המסכים, ואני ניצלתי את ההזדמנות לבדיקת עבודות תלמידים ולהכנת מערך שיעור. מיכאל, שהשתעמם, ביקש שנאפה יחד עוגת שוקולד. בחרתי בעוגת שוקולד דיאטטית של קארין גורן, שהחלפתי בה חצי מכמות הסוכר ב’כמו סוכר’. היא יצאה נהדרת.
הילדים יצאו למגרש הספורט לבעוט זה לזה כדור לשער, ותוך כדי כך הגיע אלינו אמיר ‘מסטודיו תשע’ בכרמיאל, סטודיו לעבודות עץ, שמוכר ערכות בנייה בעץ לילדים, מקיים סדנאות ועוד. הזמנתי ממנו ערכה לבניית שולחן. הילדים הסתערו על הערכה, ואני אחריהם, וכך נדחתה ארוחת הצהריים עד שהשולחן עמד לתפארת במקומו המיועד.
האתגר הבא שאני מתכנן לנו יחד הוא בניית לול. הבעיה היא, שערכת לול להרכבה עצמית בישראל עולה כ 3000 שקלים, ואילו בהזמנה מחו”ל המחירים מתחילים ב-90 ד’. אבל לך תדע אם אפשר להזמין כעת משהו מעלי אקספרס או מאי ביי, וגם להיות בטוח שזה מגיע. חוץ מזה, זה עניין של 4-6 שבועות לפחות, והילדים חייבים אתגר בנייה חדש.
כנראה שננסה לבנות משהו לבד, בינתיים.
אחר הצהריים יצאנו יחד לשחק בכיכר הרוח, עם כדור, מצאנו ענף של עץ חרוב, שהילדים גררו בעצתי הביתה, הסירו ממנו את זלזליו והותירו אותו עירום, כדי שישמש כעץ משחק לתרנגולות, כשתגענה. ואז עברנו לשגרת הערב.
הבוקר שלי התחיל בתחושת מחנק. הרגשתי שאני מוכרח אימון כושר, אבל סגרו כאן את המכון, ומכיוון שעלי לטפל בילדים למן שעות הבוקר, לא יכולתי לבודד לעצמי חצי שעת אימון. מחר אציע להם אימון יחד, ובלבד שאעשה קצת מתיחות וכפיפות. אבל העבודה עם הילדים בעץ, והמפגש עם התלמידים בערב, החיו את נפשי.
מדי ערב, בשעה קבועה, אנו עורכים גם שיחת משפחה בזום עם סבא וכול בני ובנות המשפחה. זה משובב נפש. מומלץ מאוד.
ובאותה רוח, היוזמות בתובל ממשיכות. בסוף השבוע כבר התקיימה כאן קבלת שבת בזום. ועדת תרבות חילקה שירונים במייל, וחברים וחברות בישוב ישבו ושרו אלה עם אלה. זוג חברים אחר, חדווה ודווידי, שזו פרנסתם, בנו מסלול ניווט ישובי מתאים לכול גיל, וכול מי שרוצה מקבל מהם מפה ויוצא לנווט ברחבי תובל. כרגע רצות עוד שתי יוזמות – מסיבת רחוב במרחק שני מטר איש מרעהו, של טל, ופרלמנט רחוב שאני הצעתי – שמי שמתחשק לו לדבר, יבוא עם כיסא, יתיישב במרחק שני מטר מזולתו, ונשב לדבר קצת אחר הצהריים.
אלה מהתענוגות האפשריים בישוב קהילתי קטן. אך אולי את חלקם אתם יכולים לאמץ גם בבניין/רחוב/שכונה שלכם/ן, או בין מרפסות.
רק שנעבור את זה בשלום.
לילה טוב,
אילן.
