היום, בקבוצת הווטסאפ של הדמוקרטים, התלוצצנו בינינו על בשרנות מול צמחונות. מישהי העלתה תמונה של גוש רוסטביף עסיסי, ואני סיפרתי, איך הבוקר, בכביש 85, בשובי מלוויה במרכז, חלפתי על פני שתי משאיות, שהובילו עגלים דחוקים זה לזה למשחטה של דבאח.
הריח, האימה, ההבנה לאן הם הולכים, לא הרפו ממני. מיד התחלתי לחשוב על חזרה לצמחונות – הייתי צמחוני בשתי תקופות ממושכות בחיי – ולדמיין איך אני חוזר להכין חמין וצלי וקציצות עם גושי סויה.
הערב, כשסיפרתי את זה ב'דמוקרטים,' נזכרתי בקטע הבא. נאומו של המשיח, משיח ישראל, סולומון פלדמן, אחרי התגלותו, בכנסת ישראל. הקטע לקוח מספרי "כשהמתים חזרו," המבוסס על סיפור משפחתה של אבי לפני השואה, במהלכה ואחריה. סולומון, שלמה, הוא שמי השני, על שם סבא-רבא שלי, שלמה פלדמן.
"כבוד הנשיא, שרי ישראל, כנסת נכבדה, אורחים יקרים," פתח, "גדלתי בארץ אחרת, במקום שהנהר והיער נושקים זה לזה. ילידי האמזונס חיים עם היער ועם הנהר בשלמות אחת. רק עם בוא האדם הלבן, ששיעבד אותם לעבדות וכפה עליהם את דתו, נשבר עולמם. הם, שחיו דורות על דורות בתיאום עם גרמי השמים ואיתני הטבע, הוטלו אל תוך תודעת הפירוד.
"הדתות הגדולות והתנועות הלאומיות מניעות את כל ההרג והרצח בעולם. מי כמונו, בני עם שכמעט ונשמד, יודעים זאת.
"באתי הנה כדי לדבר איתכם על שורשו של עולם. ככל דת, היהדות תובעת ממאמיניה לחיות בתוך גבולות, גבולות המצווה והעבֵרה. אבל האמת היא שאין לנו צורך בשום איסורים והגבלות כדי לעבוד את השם. מי ששם גבולות, קובע שמכאן ועד כאן משתרעת עצמוּתוֹ, ומכאן ואילך עצמותו של אחר, או מכריז על גבולות דתו, אומתו ושכניו, מקצץ בנטיעות. עולמו של הקדוש ברוך הוא פתוח. אין בו גבולות. לא בין אדם לחברו, לא בין אומות ולא בין דתות."
"שבתאי!" זעקו חברי הכנסת הדתיים, "משומד!"
סלומון נפנה אליהם, ועיניו בוערות.
"המצוות החזיקו אותנו כעם והבטיחו את קיומו. אבל עכשיו הן משמשות בידיכם ככלי לחפור בו, להעמיק את הקרע בעם. חכמינו אמרו, שעם בוא אחרית הימים יתבטל טעמן של מצוות. הם חזו, שבבוא היום ישמשו המצוות לפיצול ישראל ולא לאיחודו, ואתם הרְאָיה לכך. אני מפציר בכם, רבותי, עזבו את משכנותיכם, צאו מחשכת חייכם, הצטרפו אל עם ישראל. רק אם יתאחד ישראל יראה בגאולתו. ואם לא — לא השם יצילו מזה וגם לא אני!"
ראש הממשלה ושריו הביטו אלה באלה בסיפוק ובאושר. הם לא היו יכולים לצפות לנאום טוב מזה. אבל אז פנה סלומון אליהם. "ומה אתם מריעים לי? הרי זימנתם אותי הנה תחת איום, שאם לא אבוא אל הכנסת לנאום בה, תחשפו את מוצאה האמיתי של אמי, כאילו יש בו איזה גנאי. בזה הראיתם כי אתם לוקים בדיוק באותו קלקול כמו מתנגדיכם!"
ראש הממשלה הרכין את ראשו, מבקש לקבור את עצמו בעפר.
השרים הסיטו ממנו פניהם, נכלמים.
"אומר כאן קבל עם ועדה — אמי היתה אינדיאנית. היא גדלה כגויה קתולית. אבל אבות אבותיה לא אכלו חזיר ושמרו שבת. במשפחתם עברה מסורת שצאצאי יהודים הם. ומי אתם, שתכפרו במוצאה? הרי אם תעשו כן, תהיו גרועים מקנאי יהודה!
"וכדי שתדעו מי אמי ותכבדוה, הבאתי אותה לפניכם," הפתיע סלומון את שומעיו. הוא הרים אל הדוכן את הקופסה המרופדת, פתח אותה, הוציא מתוכה בזהירות איזה חפץ והניחו בזהירות על הדוכן.
היתה זו גולגולת אמו, שנשא אותה כל הדרך עד הנה, יחד עם כד האפר של אביו, ולא ידע מדוע הוא עושה כן, עד שהבין לעומקה את עצתו של הספר האילם.
מצלמות הטלוויזיה התמקדו בה, והעבירו את תמונתה לכל מקום שישבו יהודים וצפו בו בטקס.
"הכירו, זוהי אמי," אמר סלומון, "מלכת המתים."
הכנסת רעשה וגעשה. חברי הכנסת הדתיים יצאו מגדרם. "צלם בהיכל!" צווחו, "עצמות גויים בכנסת!" הסדרנים קרבו אליהם, אבל לא העזו להרחיקם משם. גם הם נחרדו מן המראה.
זה לא הפריע את סלומון מדבריו. להפך. נדמה היה כי הוא שואב תוקף מנוכחותה עמו. "גם את אבי הבאתי הנה," הכריז, משה ממעילו את בקבוק האפר והניחו על הדוכן.
כעת, מוקף בהדרתו של המוות, נמלא בעוז שלא הכיר.
"כשביקשו אבי וחבריו להתקבל לחיק היהדות נדחו על ידי רבני לימה משום שהם צאצאי נשים אינדיאניות. אני וחברי הוכרחנו לעבור גיור וטבילה ליהדות, ואחרי כן טקס משפיל של הטפת דם הברית, שבו ניקב הרב במחט את איברי המין שלנו, כדי לבטא בזה את בריתנו עם אלוהים.
"המעשים האלה, שהסכמנו להם כדי להיחשב כיהודים, לא הועילו לנו. כשבאנו הנה התברר לנו, שהגיור שעברנו בפרו אינו תקף, מפני שהרבנות אינה מכירה ברבני לימה כסמכות גיור. כל הלימוד ששיקענו בו את עצמנו במשך שנה ויותר אין בו תועלת. נדרשנו שוב לעבור גיור לחומרא, בידי הרבנות הראשית.
"הרבנות הראשית עושה כיום כל מה שהיא יכולה כדי לבודד את עם ישראל, להרחיק ממנו בנים כמוני, שגדלו כל חייהם בידיעה שהם יהודים, ומבקשים לשוב ולהיות חלק ממנו. צחוק הגורל הוא, שדווקא בי בחר השם למשיחו. אבל אולי אין זה מקרה כלל. אותן מגמות של בדלנות וטהרנות, הן העומדות בבסיס שליחותי.
"הרמב"ם קבע, כי המשיח נבחן בשלושה דברים. בהקמת בית המקדש, במלחמת גוג ומגוג ובקיבוץ נידחי ישראל. אבל איך אוכל לקבץ את נידחי ישראל כל עוד שערי היהדות וישראל חסומים בפניהם על ידי חוקי הגיור!?
"עשרת השבטים התבוללו בכל מקום שהגיעו אליו, כדי לשמור על חייהם. הם נבללו בעמים אחרים, הקימו תרבויות ודתות חדשות, אבל בכולן פיכתה בסתר היהדות. היהדות הולידה תרבויות במזרח הרחוק, בדרום אמריקה ובהודו־סין. הפַּשְׁטוּנים, האפגנים, עממי הודו־סין ודרום אמריקה, כולם צאצאי יהודים. אבל איך יוכלו לשוב הנה ולהתאחד עמנו, כל עוד מונהג כאן גיור לחומרא?
"חשבתי הרבה מה אומר ומה אעשה כאן, כדי להוכיח את הדברים שהרציתי בפניכם. האם די יהיה בקריאתי לאחדות העם, לאיחוי בקיעיו. אבל אינני צריך להוכיח לכם דבר. אתם יודעים שאמת דיברתי. כעת עליכם לעשות מעשה. לשנות את חוקי הגיור, להכשיר את ישראל לשיבת ציון ולבניין המקדש."
חברי הכנסת הדתיים ניסו לשסע את דבריו. אבל סלומון השקיטם בשתי ידיו הפרושות.
"מבורכים, מבורכים, מבורכים תהיו לפני השם," בירכם — וירד מן הדוכן.
מיד אחרי נאומו החליטו ראש השב"כ, ראש המוסד ומפכ"ל המשטרה להצמיד למשיח מאבטחים. הסנהדרין לא יעברו על הנאום הזה לסדר היום. או שינסו לפגוע בו מיד, או שיסמנו אותו ויחכו לזמן הנכון כדי להוריד אותו, אמר ראש הענף לביטחון אישים. דבר אחד ברור, אנחנו על זמן שאול.
ואכן, מיד אחרי הנאום הודיע ר' יהודה הנשיא, בראשות בית הדין הקטן שלו, על הוצאת דין רודף על ראשו של סלומון.
*
אפשר לרכוש את הספר הזה און ליין בגרסה דיגיטלית כאן, או כספר מודפס כאן. אפשר גם מידיי.
לילה טוב,
אילן.
