מי שציפה אמש לראות מנהיג בשיברונו, עומד חלש וכנוע למול הרשות, נחל אכזבה. מי שנשקף אליו מן המסך היה אדם דעתן, בוטח ומלא בעצמו, ומאחוריו קבוצה של תומכיו, כולם עטויי מסכות, המגנות עליהם מפני נגיף הקורונה, אך מזהמות אותם בנגיף מסוכן לא פחות, נגיף הרודנות, הפשיזם והשחתת המידות.
הנאשם בנימין נתניהו, ראש הממשלה הנבצר של ישראל, מבין את תקשורת ההמונים ואת הערך המכריע של הדימוי התקשורתי והציבורי שלו. והוא נאחז בו בעור שיניו. אם שאלתם את עצמכם מדוע אדם שגילו למעלה משבעים נשקף אליכם ממסך הטלוויזיה בשיער מלא ובריא ובפנים נטולי קמטים, התשובה היא, כפי הנראה, הזרקות בוטוקס, השלמת שיער וצביעתו. כך גם החליפות המהודרות, העניבות הצבעוניות והכותנות החלקות למשעי.
ראש הממשלה הנבצר מתחזק דימוי. הוא בנה לעצמו תדמית של אדם חזק ומנהיג לאומי ומחויב להחזיק בה, ולכן הוא נזהר מלהראות ברבים את אנושיותו ואת פגיעותו. אדרבא, כאשר הוא עושה כן, כמו בנהי המתמיד שלו על רדיפת אשתו ובנו, ואמש בהזלת הדמעה שלו למול תמיכתם של ניצולי שואה בו ובהתמד כהונתו, הרגעים הללו הם מעושים, חסרי אותנטיות רגשית. שכן, ראש הממשלה הנבצר אינו יכול ואינו מרשה לעצמו לחשוף את חולשותיו, מפני שאם יעשה כן יחדל להיתפס כמנהיג יחיד בדורו, כמורם מעם, כאב האומה ומגינה, כמלך.
חברתי הסופרת והמסאית שולמית הראבן, זכרה לברכה, כתבה באחת ממסותיה, "חברת אחים או חברת בנים," על הצורך של עם ישראל להמליך עליו מלך. היא מבחינה בין 'חברת אחים', "חבורה של אנשים שנועצים יחד בבעיות המתעוררות, בוחרים יחד אישים מביניהם לתפקידים השונים," לבין 'חברת בנים,' "חבורה של בני אדם, שיש מעליהם כמין אב, או מלך כול-יכול, המרכז ומגלת באישיותו את מלוא השררה והאחריות, והם בחזקת ילדיו." משה רבנו, היא כותבת, היא מחוקק. איש מבני-ישראל לא היה לו נתין. אבל כאשר בני ישראל ממליכים עליהם את דוד המלך, הם מתפטרים מן השותפות באחריות. כי "כאשר נמסרת הסמכות בידי איש אחד, נפתח אותה שעה פתח לשחיתויות של יחידים ושל עם."
כאשר חברת אחים דמוקרטית מחליטה לשוב, או מדרדרת שוב לכדי חברת בנים מלוכנית, מה שקרוי כעת בלשוננו 'דמוקטטורה,' מתחילות הבעיות. שולמית הראבן תיארה אותן כאילו חייתה בימינו אלה: "התמוטטות הממשל העצמי, התמוטטות עבודת המטה. הדרגים פוחדים להכריע, מפני שסמכותם ריקה מתוכן…. השלטון מוכרח להיות ריכוזי, אחרת קיים חשש של הסרת מורא האב, שהוא הבסיס של כול חברת בנים. נוצרת רקמה של פחד וחשבון, שבה פוחדים להחליט, שמא יחליטו לא נכון, כיוון שרק 'הוא', היושב למעלה, האב התורן או הגאון התורן, הוא היודע יותר מכולם. מבחינה נפשית, נעשה הצורך להחליט דומה לשואה: מה רוצים ממני, מנין לי לדעת מה הדבר הנכון לעשותו?'".
בהמשך היא גם מתארת את מנגנון שימור הכוח וביזור השחיתות של המלך. "המלך הסמכותי אינו שש לחלק סמכויות ותפקוד לאנשים שהוכיחו את עצמם כטובים . הוא מעדיף לעשות זאת בדרך החומרית. תן לאיש מתנה חומרית, ושלטונך אינו בסכנה. התחלק אתו בעבודה, וסמכותך אינה בלעדית."
בנימין נתניהו הוא אדם חכם, משכיל ומושחת. הוא בנו של היסטוריון, וקרא ולמד הרבה על תולדות עם ישראל לדורותיו. הוא מבין מצוין את נפשו של העם הזה, שדרכו של משה רבנו, כמחוקק וכדמוקרט, מאיימת עליו, מפני שהיא מחייבת אותו למערכת ערכים משותפת, לדוגמה אישית של כול אדם ואדם ביחס לערכים אלה, לערבות הדדית ולאחריות אישית לגורלו ולמעשיו. נתניהו הבין, שעם ישראל נוח לו להיסוג אל תקופת עגל הזהב, לדמוקטטורה, להיות חברת בנים, הרודפים אחר ההנאה והעושר, השפע החומרי והזלילה והסביאה, מתחת לצלו של אב כול יכול, כביכול, המקנה את אושר האכזב הזה לנתיניו, כפיצוי על מה שנטל מהם – את חירותם האישית, את ערכיהם, את שותפותם במעשה הלאומי ואת תקוותם.
אך הבעיות המתחוללות בעם, בשעה שהוא נסוג מחברת אחים לחברת בנים, מדמוקרטיה לדמוקטטורה, אינן רק נחלת העם. הם גם נחלת השליט. כול מי שעיניו בראשו יכול לראות, כי בנימין נתניהו הוא אדם היסטרי, רפה רוח וחלש, שנלכד באולם המראות של הלונה-פארק הפוליטי. הוא מתחזק בו את בבואתו, ואינו מסוגל לשאת מצב שבו יתגלה הפער העמוק, הבלתי נתפס, קודם כול בעיני עצמו, בין התדמית שיצר לעצמו, והוא משמר אותה ונאחז בה בכול צילום שהוא מביים, בכול הופעה שלו בתקשורת, לבין מי שהוא באמת. לבין מהותו.
הפער הזה, בין הדימוי הכוזב לבין הדימוי העצמי, עמוק מדי אצל בנימין נתניהו מכדי שניתן יהיה לסכור, לגשר או לסגור עליו. תחילתו, כנראה, במקומו במשפחת נתניהו, כאח הצעיר של הבן המוצלח והמועדף, יוני נתניהו ז"ל. לו היה אחיו חי, כנראה היה בנימין נתניהו נותר בארצות הברית ועוסק בשיווק רהיטים או נהפך לאיל הון כתוצאה מקריירה עסקית מוצלחת. מכיוון שאחיו נפל, נשאב בנימין נתניהו אל תוך החלל הגדול שהותיר אחריו בלב הוריו ובלבו-הוא, והצטרך להצמיח ולהגדיל ולפאר את עצמו לתוך הדימוי שהותיר אחריו אחיו החלל.
אבל בעשותו כן, דן את עצמו בנימין נתניהו לריצה פנימית מתמדת בין הכרת עצמו לבין תדמיתו, ובין תדמיתו לבין הדימוי האידיאלי שלו כמנהיג האומה. הפער הזה הוא שמחולל בו חרדה עצומה, היסטריה ופאניקה, הבאים לידי ביטוי בקושי שלו להחליט החלטות, בזגזוג המתמיד שלו בין ברירות, והמחיר שהוא גובה ממנו הוא רב. בני אדם שכזה פער עמוק נגלה בתוכם נתונים לחלומות קשים, לביעותים ולסיוטי לילה חוזרים. הם מתנודדים תמיד בתוך עצמם על ספה של תהום חשוכה, המאיימת לבלעם בקרבה. וסופם שהם גם נופלים לתוכה.
או-אז, השבר שמתחולל בתוכם מוקרן החוצה ומחולל משבר בקרב חסידיהם ומאמיניהם. ברגע שנתיניה של חברת הבנים מגלים, כי האב הכול יכול, המלך, המנהיג שתלו בו את תכלית חייהם, האדם שהיה מושא תקוותיהם, הוא רק בשר ודם, אדם שבור כמוהם, לא בן אלוהים ולא נבחר, הם נקלעים לשבר פנימי עצום. ואז הם גם מכלים בו את זעמם. ממושיע הוא הופך למוקצה, מנשגב לנרדף. וזה הגורל הצפוי לכול מי שמצוי במדרגת אדם, אבל מעמיד את עצמו כבן אל.
המלכודת הנוראה הזאת רובצת לפתחו של כול מנהיג לאומי, מאז ומתמיד, וביתר שאת בעידן תקשורת ההמונים והרשתות החברתיות. מנהיג אמת, בעל ערכים, המודע לה, לעולם לא יסתיר את פגיעותו בפני אזרחיו. הוא יראה בהם אזרחים, לא נתינים, יפגין בפניהם את יכולותיו ואת כשליו, את יתרונותיו ואת חסרונותיו, יקים מסביבו צוות גדול של א/נשים, יחלק להם סמכויות ויבוא עמם לידי הכרעות לאומיות יחד. הוא יצמצם בכול רגע נתון של הנהגתו את הפער בין מי שהוא לבין מי שאזרחיו מבקשים לראות בו, ותמיד יזכיר להם, שהוא נבחר להנהיגם מכוחם ומתוכם.
אולם מנהיג לאומי כוזב, שכוחו בא לו מהפיכת אזרחיו לנתינים, מריכוז סמכויות השלטון בידיו, מהכנעת יריביו ומשבירת כול מוסדות השלטון כדרך לשימור כוחו, מנהיג שיודע עמוק בתוך ליבו את הפער הבלתי נתפס בין מהותו הרפה, הרופסת, החלושה והלא-מוסרית, לבין תדמיתו הזוהרת כמנהיג בינלאומי, שכול מנהיגי עולם שוחרים לפתחו, סופו בהכרח שייתפס במעשי שחיתות, במרמה, בשוחד ובהפרת אמונים, יתגלה בשיברונו וברפיסותו, ושום בוטוקס ושיער סגול, ושום חבורת כלבלבי דשבורד עם מסיכות על פניהם, לא יוכלו להסתיר את חולשתו.
ואז יפול. כאחאב וכאיזבל יפלו הוא ואשתו ובנו עמו. וזו גם תהא אחריתם.
אנא שתפו והפיצו, ותבוא עליכם הברכה.
