יומן מלחמה (189)
במהלך ימות השבוע המר הזה נשארתי בבית כדי לטפל בילדים. כידוע, אני אב יחידני, ואינני יכול לצאת להפגין במקומות ובתדירות שהייתי חפץ בהם. אבל אתמול ידעתי שאני לא יכול להישאר בביתי בגליל, בעוד שבירושלים מניפה ממשלת הדמים גרזן על הדמוקרטיה הישראלית, בפיטוריו של ראש השב"כ.
בתחילה ניסיתי לשכנע את בניי לנסוע יחד אתי כבר מיום רביעי לירושלים כדי להפגין. ניסיתי לפתות אותם בשני ימי היעדרות מלימודים ובשהייה בבית מלון. אבל לדניאל הייתה משימה חברתית כלשהי ביום רביעי בבית הספר, וביום חמישי הייתה בתובל מסיבת בר-מצווה לנער אהוב משכבתם. אז החלטתי להשאיר אותם לבדם בבר-מצווה, לנצל את שהייתם בה, לנסוע לירושלים להפגין ולחזור עוד באותו לילה, כדי שהיום כבר אוכל להכין את השבת.
אתמול דניאל הביא הביתה נערה משכבתם, שהוזמנה לבר-המצווה והיא גרה בישוב מרוחק מכאן. אז נערכתי לזה כיאות. היא הזמינה פסטה רוזה לארוחת צהרים, הכנתי לה, סידרתי יפה את הבית וקיבלתי את פניה עם הבנים בשובם מבית הספר. רק כשכבר הייתי במכונית, בארבע וחצי, בדרכי להצטרף לשיירה של שקמה בחניון אלונים, התקשר אלי דניאל ושאל האם בפסטה היה לאקטוז. "כמובן," אמרתי לו, "מה קרה?" "ד' אלרגית ללקטוז", הוא אמר, "ועכשיו כואב לה הסנטר והבטן."
נדהמתי שלא אמרה לי על כך דבר מראש. הרי יכולתי לבשל את הפסטה גם עם שמנת צמחית. אמרתי לדניאל שאם תזדקק לכדור נגד אלרגיה שייקחו ממגירת התרופות, ובכל מקרה יתקשרו להוריה לעדכן אותם על כך. סופו של דבר שבילתה במסיבה וחזרה לביתה בשלום.
התחלתי לנהוג. ראיתי שלא אגיע בזמן לנקודת האיסוף לשיירה. התקשרתי לאחראי השיירות להיוועץ בו, והוא המליץ לי לנסוע ישר לירושלים. וכך עשיתי.
זה לקח כמעט ארבע שעות. הגעתי לעיר בשמונה ורבע, אחרי תחילתה המתוכננת של ישיבת הממשלה ועמה ההפגנה הגדולה. וויז הפנה אותי לחניון בנייני האומה, אבל החלטתי להמשיך לנהוג לכיוון קפלן ולמצוא שם חנייה. כך עשיתי, וחניתי, רחמנא ליצלן, על המדרכה, בתחילת הרחוב שהספרייה הלאומית שוכנת בו. לא ידעתי שישנו חניון קרוב מאד לנקודת ההפגנה.
יצאתי מהמכונית בגשם שוטף. לבוש כראוי. אבל את הנעלים הגבוהות שהתכוונתי לקחת שכחתי בבית, והייתי נעול בנעלי ספורט. הן נרטבו כמעט מיד, ואני מצאתי את עצמי הולך כמעט שלושה קילומטרים במעלה הרחוב, סביב סביב לקריית הממשלה, עד שהגעתי חסר כוחות להפגנה.
היה חושך. המון אנשים עמדו עם מטריות, שלטים ודגלים, שרו שירים וקראו קריאות. הסתובבתי קצת ביניהם, אולי אפגוש מישהו מוכר. אבל כולם היו כל כך עטופים, כמוני, בכובעים ובצעיפים ובמעילים, שלא זיהיתי איש.ה.
כעבור כחצי שעה לא הייתי לי ברירה אלא לצאת משם ולהתחיל את דרכי חזרה לגליל. ידעתי שעלי להגיע עד חצות הביתה. וזה מה שעשיתי. ירדתי ברגל כל הדרך חזרה לכיוון המכונית. אבל לא מצאתי אותה. נחרדתי שמא עיריית ירושלים גררה לי אותה מן המדרכה. התקשרתי למוקד העירוני, ואחרי שאמרו לי שהעירייה לא גוררת כלי רכב, המשכתי ללכת עד שלבסוף מצאתי את המכונית. רק אז גיליתי כמה רחוק חניתי ממקום ההפגנה.
עליתי למכונית ונסעתי כל הדרך חזרה לגליל. בדרך חזרה זה לקח פחות משעתיים, חצי הזמן שלקח לי להגיע לעיר. רק כשהגעתי הביתה ראיתי שראש השב"כ לא התייצב לישיבת הממשלה, אלא שלח לה מכתב חריף, מהותי, ושהישיבה עוד נמשכת.
הלכתי לישון רצוץ, בתקווה שמאבטחי היחידה לאבטחת אישים עצרו את ראש הממשלה בעוון פגיעה בסדרי השלטון הדמוקרטי. הרי זה מה שהיה עליהם לעשות מזמן, בייחוד אמש, אחרי שאפילו נשיאי בית המשפט העליון לשעבר, דורית בייניש ואהרן ברק, קבעו כי הפיטורין הללו הם בלתי חוקיים על פי דיני המשפט המנהלי.
זה עוד לא קרה. עודנו צפויים ביום ראשון לפיטוריה של היועצת המשפטית, ואז להעברת הפיטורין שלה ושל ראש השב"כ להכרעת בית המשפט. אני מאד מקווה שבית המשפט יעמוד בפרץ ויפסוק שפיטורין אלה אינם חוקיים, נעשים מתוך ניגוד עניינים, וכוונה לשבור את ההפרדה בין שלוש הרשויות, לרכז כוח שלטוני בלתי סביר בידי הרשות המבצעת והנאשם העומד בראשה, ובמטרה לסכל את חקירת השב"כ בפרשת קטארגייט. אם זה יקרה, בית המשפט העליון יתקן בזה את השגגה שנפלה בהכרעתו בפסק הדין 0:11, ויציל את מדינת ישראל מכליה.
הנאשם וממשלתו יצטרכו להחליט אז, האם הם מצייתים לפסיקת בית המשפט אם לאו. אם יצייתו, ראש השב"כ והיועמ"שית יישארו בתפקידם, חקירת קטארגייט תימשך, תוקם ועדת חקירה ממלכתית ותתקיימנה כאן בחירות. אם לא יצייתו לפסיקה יקלעו אותנו למשבר חוקתי חסר תקדים, שבו יהיה על בית המשפט והיועצת המשפטית לממשלה להכריז על נבצרותו של הנאשם ממילוי תפקידו, וראש השב"כ יצטרך לשלוח את מאבטחי 730 לעצור אותו בעוון פגיעה בסדרי השלטון הדמוקרטי בישראל.
אם בית המשפט יתקפל, ייסוג ולא יקבל החלטה, מדינת ישראל היהודית דמוקרטית כפי שיוסדה וכפי שחונכנו בה ונשבענו להיאחז בה ולשמור עליה תאבד. ההפרדה בין שלוש הרשויות תישבר, עקרון השוויון בפני החוק יירמס, ממדינה דמוקרטית נהפוך לדיקטטורה סמכותנית.ויוון שרוב הציבור בישראל לא יסכים לזאת, עלולה לשרור כאן אנרכיה, שתדרדר חלילה עד למלחמת אזרחים.
אנחנו בישורת האחרונה של השמירה על הדמוקרטיה בישראל. ואנחנו מצויים בנקודה זו בדיוק בזמן שגם ארצות הברית נתונה בה. הנשיא הנבחר טראמפ הגלה כבר מאות מהגרים ללא משפט ובניגוד לפסיקת בית המשפט לכלא באל סלבדור, ששליטה הסכים לקלוט אותם ללא משפט בבתי הכלא שלו בתמורה לממון, תוקף כעת את בית המשפט העליון בארה"ב ומעמיד אותו בפני סכנה.
אם הדמוקרטיות בארה"ב ובישראל תתרסקנה, זה יהיה הרה אסון לא רק לנו ולאמריקאים, אלא לכול העולם החופשי. מתנגדי משטר בשתי הארצות עלולים למצוא את עצמם מוגלים לבתי כלא באל סלבדור או במדינות אחרות, שתסכמנה לקבל אליהן אסירי מצפון בתמורה לכסף. לכן, חובה על הכוחות הדמוקרטיים ברחבי המערב לשלב ידיים בפעולה משותפת נגד הרודנות והפשיזם. והלוואי וניסיון ההפיכה של הדמוקרטיה בארה"ב ובישראל לדיקטטורה ייכשל בשתיהן.
תודה לכל אחיי ואחיותיי המחרפים נפשם כעת בהפגנות בירושלים. הלוואי ונצליח להציל את המערב, ובתוכו קודם כל את מדינת ישראל.
