בשבוע שעבר דירבנתי את תלמידיי ותלמידותיי, בסדנת הכתיבה שלי לבוגרים, לשלוח את סיפוריהם לתחרות הסיפור הקצר של הוצאת כנרת זמורה, שההגשה אליה כבר הסתיימה. ואילו היום ביליתי את רוב שעות העבודה שלי בהכנת הגשה של כמה סופרים וסופרות, שערכתי את ספריהם ו/או הוצאתי אותם לאור, לתחרות הפרסים לעידוד היצירה של משרד התרבות, שההגשה אליה תסתיים ביום חמישי הקרוב (7.7.17).
עשיתי זאת מתוך אמונה גדולה באנשים שאני מלמד ובאלה שאני עובד עמם על ספריהם, ומתוך רצון להביא אליהם הכרה ספרותית אובייקטיבית ומנותקת ממני, כמורה, כעורך וכמוציא לאור.
התגובות שקיבלתי מחלק מן האנשים הדהימו אותי. היו שאמרו שהם מוותרים על ההגשה, היו כאלה שחיפשו סיבות מדוע אין טעם שיגשו לתחרות, אם מפני שמעמדם הכלכלי גבוה ואם מפני שגילם מבוגר להגשה לתחרות פרסים לסופרים/ות בראשית דרכם/ן, אם בשל אי-ביטחון באיכות של יצירתם (המצויינת) ואם בשל הרתיעה ממילוי טפסים.
הדפתי את כולן.
הסברתי להם/ן, שהזכייה בפרס בתחרות זו או אחרת היא אישור חשוב ומעודד לאיכות היצירה שלהם ולדרכם בספרות העברית, ש'סופרים (או משוררים) בראשית דרכם,' אינם בהכרח צעירים בגילם, אלא צעירים בדרכם הספרותית, שאני אסייע להם במילוי הטפסים, ובעיקר – שעצם ההגשה שלהם לתחרות היא אקט של אישרור עצמי, ובזה חשיבותה. אדם יושב מול עצמו, מביט בעצמו ואומר לעצמו – כן. אני סופר, או משורר, ומגיעה לי הכרה בכך.
ההגשה של עצמנו לתחרויות פרסים צריכה להיות חלק משגרת הקידום של היצירה שלנו ברבים. כדי להקל על עשייתה מוטב להתייחס אליה כאל ספורט. אשלח. אם אזכה – טוב, ואם לא – אז לא. אמשיך ליצור בכול מקרה, אשלח לתחרויות הבאות ואולי אזכה באחת מהן. מי שרוצה יכול גם להתייחס לזה כאל ענף פרנסה נוסף. אם לא נזכה, הפסדנו רק את דמי ההדפסה, הכריכה והמשלוח של כתב-היד. אם נזכה, הוצאות אלה יושבו אלינו ועוד יישאר לנו מזה משהו כדי לפנק את עצמנו, על עצם האמונה בעצמנו ועל ההתמדה.
אל תקשיבו לקולות של הצנזור והמבקר הפנימיים שלכם, האומרים לכם שאינכם זכאים לפרסים. תנו לאחרים לבחון זאת תחתיכם. מקסימום תופתעו לטובה.
בברכת המשך יצירה פוריה,
אילן.
