עמנואל הר. הייתי רוצה שהאושר יהיה בי מין פולש. עורכת: סבינה מסג. סדרת כליל לאקופואטיקה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2025. 62 עמודים, 72 ₪.
נחת גדולה שרתה עלי בקראי את הספר הזה. וקראתי בו יותר מפעם אחת. פעם, כשחיכיתי לאיזו בדיקה רפואית, פעם נוספת ברווחה, ביושבי על כורסת הקריאה שלי. וכול אחת מן הקריאות האלה הניבה בי חוויה אחרת. לכן גם המתנתי בכותבי עליו.
הספר זכה בפרס כליל לאקופואטיקה (שופטים: יקיר בן משה וסבינה מסג) לשנת 2025. בדש הפנימי של הספר מוסבר המושג 'אקופואטיקה' כך: "הרגישת הפואטית של המאה ה-20 העלתה על נס את שירת היחיד, הכותב לרוב על רקע אורבני מנוכר ומתוך עיסוק ניכר בפסיכולוגיה. שירת הטבע איבדה בתקופה זו את מקומה בזירה הספרותית. האקופואטיקה, אשר צמחה כתגובה למשבר האקולוגי העולמי, מבקשת להשיב לה את כבודה האבוד, ואף להקפיץ אותה מדרגה: להעמידה במרכז ולהתאימה לתפישת טבע מורכבת וביקורתית יותר, הרואה את האדם כחלק מבית הגידול שלו, ולא כעיקרו. זו שירה הנכתבת על ידי משוררים המכירים ואוהבים את הטבע באופן בלתי אמצעי, מנסים לתת לו קול ולהשפיע לטובה, ככל הניתן, על תפישת העולם והאדם בתקופה קריטית זו."
הספר מורכב מארבעה פרקי שיר שונים מאד זה מזה. הפרק הראשון, "גינה קהילתית", מכיל שירים הכתובים בטרצה רימה, בתים של שלוש שורות כל אחד, העושים שימוש רב בטכניקת הקטלוג, כאשר רכיבי הקטלוג משתנים משיר לשיר, אך ברובם יש עירוב בין הרהורים אמוניים וזיקה לדת ולאמונה לבין חיי העיר ועבודת האדמה.
הגינה הקהילתית שהדובר עובד בה היא המקום שהוא נקרא אליו שוב ושוב כאל ארץ מובטחת, אבל היא לא בהכרח מקום של אמונה. היא מקום של התבוננות ממנו אל הדת, אל העבר, אל ההווה העירוני ועל הדובר עצמו. היא מקום של ענווה. "לֵךְ-לְךָ אֲנִי אוֹמֵר לְעַצְמִי, מַה יֵּשׁ לְךָ לְמַלְמֵל אָמֵן, לְהַנְהֵן, אָבִינוּ/הַגָּדוֹל שִׁבֵּר וַאֲנַחְנוּ שָׁבִים לְחַדְרֵי הַתְּרָפִים, מְעַט מָתוֹק וְאַתָּה כְּבַר עוֹבֵר/עַל דַּעְתְּךָ, אֵיזֶה מוֹפָע כֹּל הָאֲנִי הַזֶּה, עֹצֶם יָדִי//תִּסְרוֹקוֹת וּגְוָנִים וְכָל הַבַּדִּים הַיָּפִים, לֵךְ-לְךָ לַבֻּסְתָּן!". הגינה כמקום אינה מקום של פולחן, אך במידה רבה עבודת האדמה מחליפה את הפולחן הדתי: "מֵאַיִן יָבוֹא עֶזְרִי? מֵהַיָּד הַמַּרְגִּיעָה שִׂיחַ,/פְּרַקְדָּן וְיָחֵף, מֵהַמַּעְדֵּר, הַמַּזְמֵרָה, מֵעֵינַיִם הַמְּלַוּוֹת אֶת אַגָּסֵי הַתְּאֵנָה."
השירים האלה מוסיקליים מאד. הם משתמשים הן בחרוז מסיים (כמו אמן/להנהן) והן בחרוז דקדוקי, כמו, למשל, בשורות הבאות מן השיר הפותח את הספר: "פַּעֲמוֹנֵי הָרוּחַ הָאֲדֻמִּים//מְתוּנִים כָּעֵת, רָפִים כְּשֶׁהַשְּׁבִיל הוֹלֵךְ וְנִפְתָּח. כַּמָּה עֲרוּצִים/מַעֲבִירִים אֶת הַזְּרִיחָה בַּמִּשְׁעוֹלִים, חֹם מְעַגֵּל אֶת תְּנוּכֵי הָעוֹלָם, אֶת הָרִיסִים,/אֶת הַלְּחָיַיִם, נוֹגֵעַ בַּחֲתוּלֵי הַפַּחִים, בְּתוֹשָׁבֵי הָעֲנָפִים." שימו לב לחזרה המרובה על החרוז הדקדוקי Xים.
בשורות אלה ישנה עוד תופעה, המאפיינת את שירי המחזור הזה – המעבר ממטונימיות, פריטים המייצגים מציאות – למטפורות, ואז חזרה למטונימיות. הזרימה הפיגורטיבית הזאת מראה את האופן שבו תודעת הדובר הולכת ומתמזגת עם הטבע. היא לא מתאחדת אתו, אבל נמזגת בו ומושפעת ממנו. הוא יכול להיות "שָׂרוּעַ וּמְלַחֵךְ עֵשֶׂב בְּיָד פְּתוּחָה", ואפילו להרגיש בגינה חוויה מועצמת כמו "לְהַזְרִיעַ אֶת עַצְמִי אֲנִי רוֹצֶה, לְאַבֵּק אֶת הַמֹּחַ/שֶׁהוֹמֶה מִמַּה יִּהְיֶה, שֶׁרוֹדֶה", אבל בסופו של דבר, הגינה היא מקום שבו "הַגּוּף עוֹדֵר וְעוֹדֵר עַד לְלֵב הַדְּבָרִים, לַשִּׁכְחָה." כלומר, הגינה היא מקום של מלאוּת, שהעבודה המאומצת בה מביאה לריקון המחשבה בכלל ומהדי המציאות הקשה בפרט: "מֵאֵי שָׁם רַדְיוֹ פָּתוּחַ מַרְעִיל אֶת הָאֲוִיר, עוֹלָה שַׁוְעָה, הָאַשְׁפָּה/נֶאֱגֶרֶת, כַּדּוּרֵי גּוּמִי, גֶּדֶר תַּיִל, אֲפוֹדִים, בַּקְבּוּקֵי זְכוּכִית וּבַד/טְבוּל בֶּנְזִין, הַצְּעָקוֹת, בְּדָם וָאֵשׁ, אֶרֶץ הַבְטָחָה, כָּל הָאַשְׁפָּה עוֹלָה וְעוֹלָה//עַד כָּהוּ עֵינַי מֵרְאוֹת, מֵאִי שָׁם עוֹלֶה הַסִּכְסוּךְ וַאֲנִי? כְּמוֹ מְטֻמְטָם/רַק אֶצְבָּעוֹת בַּאֲדָמָה, חוֹפְרוֹת, הַפָּנִים בְּתוֹךְ בְּשַׂר הַתַּפּוּז, עוֹד וָעוֹד/פְּנִימָה, הָרַדְיוֹ נָדַם, רַק מִלְמוּל, מוּזִיקַת הַחֲרָקִים, נִגּוּן//יָשָׁן, הָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם שֶׁפֵּרוּשׁוֹ הֲמוֹן אַבְקָנִים, פֵּרוּשׁוֹ אֵין סוֹף/וְרִידֵי מַיִם, נְקִיקִים, מִדְבָּר, סֵפֶר הַמִּדְבָּר, שְׁפֵלָה,/יָם הַגָּלִיל, יָם הַמֶּלַח, הַיָּם הַתִּיכוֹן, צְבָאָם,//כְּלוֹמַר נִצָּנִים, גִּבְעוֹלִים, הָאָרֶץ מִרְעֶה לָאָדָם." שיר יפהפה זה ניתן כאן במלואו, מפני שהוא מראה איך עבודת האדמה מטהרת את התודעה מן הרעלים הסביבתיים המתקיפים אותה.
פרק שיר זה יפה ועמוק ומרובה גוונים. לא אוכל לפרט עליו עוד. אך ראוי מאוד לקוראו.
הפרקים "עיר", "הרמה" ו"המעיין" כתובים אחרת לגמרי ממנו. שיריהם קצרים מאד, ועל פי רוב נסובים מסביב לדימוי מרכזי או תחושה אחת. הנה שיר יפה אחד מ"עיר": "פָּנַס רְחוֹב מַתִּיר חֲמִשָּׁה אוֹ שִׁשָּׁה/עַנְפֵי אֹרֶן מֵהָאֲפֵלָה// חֲרָקִים נָעִים/סָבִיב מְדוּרוֹת הַשִּׂיחִים/הַכְּבוּיוֹת." זהו הייקו, המבוסס על אוקסימורון, צירוף ניגודים בין חושך לאור, בין אפלה לאור של מדורה. אבל ראו כמה יופי טמון בו. יופי אחר מצוי בשיר החותם את הפרק "עיר", המתחיל בשני פרטי מציאות המייצגים את המציאות העירונית – ונוסק למטפורה המשיבה אל העיר העגומה את הטבע, מבד לתודעת הדובר, באופן שיש בו נחמה: "כְּבָר קַר בַּמִּרְפֶּסֶת. עִם בֹּקֶר/פּוֹעֲלֵי הַתַּבְרוּאָה שְׁקֵטִים וּמְכֻנָּסִים.// אִשָּׁה שֶׁמְּטַיֶּלֶת עִם כֶּלֶב/מְמוֹלֶלֶת אֶת שׁוּלֵי הַסְּוֶדֶר וּבוֹהָה בָּרוּחַ.//הָעוֹנָה, כְּסוּפָה וְשַׁתְקָנִית,/נוֹקֶשֶׁת בְּתוֹכֵנוּ כְּפַעֲמוֹן." הזַכּוּת והדיוק שהשיר הזה וקודמו מאופיינים בה מזכירה לי את שירותיהם של גבריאל פרייל, חיים לנסקי ודוד רוקח, מן הזכים והטהורים במשוררים העבריים.
לא כול השירים ב"עיר" הם באותה איכות. בפרק "הרמה", המדבר על שירותו הצבאי של הדובר, בלב הטבע, שרובו שירים הכתובים בדו-טור או בתלת-טור, שוב ניתן לראות את טכניקת הקטלוג המטונימי. כך, למשל, בשיר היפה מאוד, המערב פריטי צבא ואנוש עם פרטי טבע באותו קטלוג: "גִּבְעָה וּבְמֶרְכָּזָהּ בַּזְנָט חָלוּד,/טֶרָסָה מַעֲנִיקָה לְעֵץ אֵיקָלִיפְּטוּס בָּמָה קְטַנָּה.//הַנַּחַל יָבֵשׁ כָּעֵת וְסִירָה קוֹצָנִית פּוֹלֶשֶׁת לְתוֹכוֹ./אֵין בִּכְלָל רוּחַ הַבֹּקֶר וְלֹא הָיְתָה כָּל הַשָּׁבוּעַ,//צְבִי בּוֹדֵד יוֹדֵעַ זֹאת וּמְדַלֵּג עֲבוּרִי/בֵּין סְלָעִים שְׁחֹרִים." ראו כמה זהירה כאן ההעברה הפיגורטיבית. "במה קטנה" היא דימוי, "צבי בודד יודע זאת" הוא האנשה. אבל הדובר נזהר מאד לא לנסוק אל גבהותו של הסובייקטיבי, אלא נותר כול העת צמוד לנוף, לאדמה. וזה יפה בעיניי מאוד.
היפוכו של דבר בא בשיר הבא, בו הדובר מסרב לזהות את נופה הגעשי של רמת הגולן לשדה מוות: "פֹּה, אָמְרוּ לִי, מֵתוּ רַבִּים/אֲבָל בָּעַיִן נָח עֵשֶׂב שֶׁדָּהָה בַּשֶּׁמֶשׁ/וְקֶרַח הַלַּבָּה הַכֵּהָה.//פֹּה, הִתְעַקְּשׁוּ, עָמְדוּ כְּמוֹ אֲבוּקוֹת/בַּדֵּי שִׁרְיוֹן בְּצִבְעִי הַסְוָאָה/אֲבָל הָעַיִן רָאֲתָה עֵדֶר נָע בְּחוֹלְמָנִיּוּת,//שִׁכּוֹר מֵהַמִּסְפּוֹא." כול מי ששירת ברמת הגולן, כמוני, מכיר את סיפורי מורשת הקרבות שהתחוללו בה. אבל לא כול אחד יכול, כמו עמנואל הר, להחיל על נוף הדמים את תודעתו, דרך העין והדמיון, כדי לנקות את הנוף מן הדם, ולראות בו את יופיו.
לשירי הפרק הרביעי והאחרון בספר, "המעיין", פחות התחברתי. אבל באחד מהם מופיעה שורה נפלאה. "אֵינֶנּוּ יוֹדְעִים מַדּוּעַ נֶעֱנַשְׁנוּ כָּךְ שֶׁבְּכֹחֵנוּ לְדַבֵּר עַל כֹּל זֶה." השורה הזאת, המסיימת תיאור של נוף, מבטאת לתחושתי את מהותו של הספר הזה כולו. זהו ספר הרואה בטבע מקום להיטהר בו, להתרוקן בו, להתמלא בו מחדש. במובן זה, אכן, כמו שאומרות המלים הפותחות את הספר, "הָאֵל וְכֹל צְבָאוֹ בְּבֻסְתָּן אֶחָד." אך אין זה האל היהודי בהכרח. זוהי חוויה עמוקה של כינון יחסי מזיגה ואיפוק בין האדם לבין הטבע, שהיא חוויה מדיטטיבית, אך כזו שאינה נכבלת בסובייקטיביות של המבע האנושי אלא תובעת דווקא את ריקונו, בדרך לתחושת החיבור עם העולם ועם הטבע.
תודה לסבינה מסג, מייסדת הסדרה אקופואטיקה, ולעמנואל הר, מחבּר הספר הזה, על העונג שהוא מזכה בו את קוראיו וקוראותיו.
